אנדרה וג'ני 

אנדרה, בן השש-עשרה ומחצה, שכב על גבו על החוף, עיניו עצומות למחצה, שקוע במחשבות.
היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. זה היה נוח גם לו אלמלא היתה בת-¬דודתו..
כבר כמה פעמים ניסה להסביר לה ולומר: "ג'ני, זה לא באשמתך. אני באמת מחבב אותך מאוד, אבל... איך אפשר? אנחנו בני-דודים!" אולם, ג'ניפר רק היתה מכרכמת את פניה ומשיבה לו: "זה רק בגלל שאתה לא אוהב אותי, אנדרה! אילו היית, לא היה אכפת לך שום דבר! שום דבר יותר!"

אנדרה לא ידע מה לעשות, איך להגיב. ואיך ידע? הוא באמת חיבב את ג'ניפר, חיבב מאוד. אפילו יותר מכך, נאלץ להודות... היא באמת היתה נערה מושכת, בוגרת מכפי חמש-עשרה שנותיה... מה עוד אפשר לבקש?
רק דבר אחד, הרהר בינו לבינו, חיוך מריר מבקש לעלות אל פני השטח: שלא תהיה קרובת-משפחתו.

הכל התחיל בתחילת אותו קיץ. גם אז, שכב כך על גבו, על החוף, ולפתע באה ג'ניפר והתיישבה לצידו.
"אני אוהבת אותך". פתחה בלא כל הקדמות, פניה סמוקות.
"גם אני אוהב אותך, ג'ני", השיב לה אנדרה, בלא מחשבה יתרה.
"כ...?" היתה בת-דודתו חכמה דיה לשאול.
"כבני-דודים. זה מה שאנחנו, לא?" חייך לעברה. לבה הקט זינק.
"אנדרה", פתחה, מתנשמת קלות, "זה... אני אוהבת אותך... יותר. אני מתכוונת - באמת".
"ב... באמת?" גמגם אנדרה, "את מתכוונת, כמו נער ונערה?"
ואז חייכה היא, ושאלה אותו: "טוב, זה מה שאנחנו, לא?"
והוא נאלץ להסכים עם העובדה.

ומאז, לא הניחה לו ג'ניפר. היא היתה מאוהבת בו במלוא לבה, ולא הניחה לדבר לעמוד בדרכה - אפילו לא לקרבה ביניהם.
"ג'ני", ניסה להסביר לה, "הביני - אינני יכול! את בת-דודתי. מה הורינו יגידו?" "מה זה אכפת לך?" השיבה לו ג'ניפר בשאלה, מחייכת קלות ומעבירה את כף ידה הקטנה על לחיו הימנית. לבו חישב להתפוצץ. רק במאמץ אדיר עלה בידו להתגבר על עצמו ולומר: "ג'ני - בבקשה, לא. זה אכפת לי". "או. קיי", אמרה אז ג'ניפר, והסירה את ידה מפניו. "אם אתה לא אוהב אותי, אז לפחות תודה בזה ונגמור כבר!" התפרצה עליו. והוא תפס את כפות ידיה, התבונן עמוק אל תוך עיניה - ובעודו מאמץ את כל כוחו, שלא להיסחף ולנשק לה על שפתיה, אמר לה ברוך, אך בתקיפות: "ג'ני - אני אוהב אותך, אבל - לא בצורה כזאת... פשוט אי-אפשר. אינך מבינה, ג'ני שלי?"
והיא ניענעה בראשה מצד לצד, בעצב רך. "יום אחד עוד תתאהב בי, אנדרה!" קראה, "ואז, אז תתחנן לפני שאוהב אני אותך!!"
והוא התפלל, שלא כך יקרה - ובה בעת, רצה בכל לבו, שיקרה בדיוק כדבר הזה.
התפנית ברגשותיו אירעה כחודש אחד לאחר שהגיעה ג'ניפר אל ביתם, שליד חוף הים. ערב אחד, בשעת השקיעה, הבחין בה אנדרה, כאשר היא ניצבת על החוף, לעורה בגד-ים-של-שני-חלקים בלבד, והיא נראית כצללית טהורה על רקע קרניה האדומות האחרונות של השמש השוקעת.
באיטיות, פסע לעברה. היא הביטה בנקודה כלשהי בנוף.
הוא ידע שאם תפנה אליו עתה - לא יהיה מסוגל עוד להתנגד לה, לרצונה. הוא יהפוך, בפשטות, לעבדה הנרצע של בת-דודתו.
הוא עמד בחול, יחף, כשניים-שלושה מטרים ממנה. מבת-דודתו.
"שקיעה יפה". הפטיר, חרש. "כן", הנהנה ג'ניפר קלות, "לאוהבת ול... לא-אוהב". חייכה בעצבות.
ואז פסע אליה אנדרה שתי פסיעות נוספות - ואז, בהיותו רחוק ממנה מטר ומחצה בלבד, אזר אומץ ואמר לה, חרש-חרש: "אני... ג'ני, טעיתי. אני... רוצה אותך".
הוא השפיל את מבטו.

ואז פנתה אליו הנערה, חייכה קלות ולחשה לו: "אם כך - תפוס אותי!" והיא הניפה את ידה, סוטרת-לא-סוטרת במשובה על לחיו השמאלית, ופתחה במרוצה לאורך החוף.
"אני אחרייך!" קרא אליה אנדרה, בקריאה ששימשה אותם למשחקי ה"תופסת" עוד כאשר היו ילדים.
אחרי ריצת משובה קצרה, תפס אנדרה את בת-דודתו - את הנערה אשר אהב, בכתפיה החלקות והחשופות, סובבה עם פניה אליו...
והצמיד את פיו אל שפתיה.
היא כרכה את זרועותיה החשופות סביב עורפו... ויחד, טעמו זה את זו, ברגע שנמשך כנצח משכר ומתוק. גלי הים הרכים, ליחכו את כפות רגליהם.
הוא ליטף את ראשה בידו הימנית, ידו השמאלית מחבקת את גבה. "אני אוהב אותך, נערה חמודה שלי"... מלמל אל בין נשיקתם.
"גם אני אוהבת אותך, גבר חמוד שלי"... חייכה אליו ג'ניפר, ונשיקתם, לבסוף, נסתיימה.
ואז, פסעו הם, חבוקים...
אל בין גלי הים...