גיאורגיה 

אינגה היא בלשנית ומומחית לתרבות אנגליה. היות שבטביליסי, המקום שבו היא גרה, אין ביקוש לתחום התמחותה, היא מדריכת תיירים. עוד בנמל התעופה היא הסבירה לי, ששם ארצה הוא "סקרטוולו". כדי לא לעייף את האוזן בשם הזה, שמקורו באל האב הקדום של תושביה, היא הבטיחה שבהמשך תשתמש בצורה המערבית המוכרת, "גיאורגיה". על "גרוזיה" אין מה לדבר. את השם הזה "המציאו" הכובשים הרוסים, והוא מתועב בעיניה כרוסים עצמם, לא תעלה על דל שפתיה....עבר זמן עד שהבנתי, שהאישה הצעירה עצמה היא רוסיה שגדלה בגיאורגיה. מעורב בה גם דם יהודי ומשפחתה המורחבת חיה במוסקבה. את מקום התיעוב הרשמי לרוסים נטלה אהבתה הגדולה לשפת האם שלה, שמעבר לרכס, רחוק מטביליסי, עיר בדידותה וזרותה. בגאווה בלתי מסותרת סיפרה על יכולתה לרקוד, שבהיותה ילדה, פיתחה בה מערכת החינוך של האימפריה טרם הקריסה.
כשהגענו לקוטאיסי בירת המערב, אחרי מסע מיוזע בעמקי השפלה החמים של הארץ ובכנסיותיה האין סופיות, אמרתי לה שאני רוצה לעלות לקווקאז הגבוה ואינגה ביטאה לראשונה את השם - "סוואנטי". גילגלתי על לשוני את ההגאים האלה והירהרתי במסתורין שאופף את השם. ידעתי שאין מסע לקווקאז נקרא "מסע", אלא אם מעפילים - דרך הקניון הרועם של נהר אינגורי - אל האפרים הירוקים, אלה שמתגבננים למרגלות קודקודי הקרח של הר אושבה והר טטנולדי והר שחארה. ממרחק שעתיים ושני עמקים ביצבצה החומה הקווקאזית הענקית מתוך רעלת הענן. חומה שאליה רותק בשעתו פרומתיאוס כדי שעיט ינקר את כבדו, כעונש על שגנב את האש מאלי האולימפוס והביאה לבני האדם. מילא האלים צרי העין, הירהרתי, אבל מהיכן הרעיון להביא את הטיטאן המיוסר מיוון עד לכאן?כמה ימים מאוחר יותר כבר מיפיתי את גבולות ההיגיון היווני העתיק. האזור הזה הוא חלק מממלכת קולכיס המיתולוגית הקדומה, זו שמלכה היה אאיטס, בירתו איאה - כך נהוג לומר - היא קוטאיסי, והוא זה שבחורשה קדושה ליד ארמונו נשמרה גיזת הזהב האגדית, מקור סיפור מסע הגבורה היווני הגדול של יאסון והארגונאוטים, שקדם לאודיסיאה. המלך גידל באורוותיו את פרי הנחושת נושפי האש, שקיבל מהאל הפאיסטוס. בתו, מדיאה, היתה מכשפה יפהפיה, בוגדנית וקטלנית, ממש כדודתה קירקה, שפיתתה את  אודיסיאוס והפכה את אנשיו לחזירים.אם זוהי ארץ קולכיס הקודרת והמאיימת, ברור מדוע הרחיקה המיתולוגיה את פרומתיאוס עד לכאן. ממרחק של שעתיים ושני עמקים היה ברור שכאן זה פשוט סוף העולם.בחלק הגבוה והמעורפל של קולכיס האגדית היו בני המקום לוכדים פירורי זהב בנהרות באמצעות גיזות צמר כבשים. כך גם נולד הסיפור על יאסון וחמישים הארגונאוטים, שייטי האניה "ארגו", שהגיעו אל קולכיס כדי להביא את גיזת הזהב. סופם שהביאו איתם חזרה ליוון גם את מדיאה, שם מעל יאסון באמונה. באהבתה אותו עד מוות וכנקמה נוראה בו, שרפה את צרתה - אהובתו החדשה של יאסון, רצחה את ילדיה ובשלה אותם, כדי לתיתם אחר כך לאביהם יאסון למאכל ......
אינגה לא אמרה מילה במהלך הנסיעה על פרומתיאוס ועל העיט שנבר בכבדו. מן הסתם היה ברור, שעם המוני הנשרים והפרסים הדואים בשמי הקווקאז לא היה לפרומתיאוס כל סיכוי לצאת בשלום. גם את הזהב בנהרות סוואנטי לא ראיתי, אך האגדות מספרות על מלכים קדמונים, שלפני צאתם למלחמות היו מעלים את אוצרותיהם אל ההרים, כדי להפקידם בידי המשפחות ההרריות הזועפות אשר היו להם כבנק. בצאתם לקרבותיהם ידעו המלכים, שזהבם ספון במקום בטוח. לעתים, משלא שבו משדות הקטל, נותרו האוצרות במקום מחבואם. היום הם מוצגים בבית הנכות של הארץ וגם בחבל סוואנטי עצמו.  מקץ ימים אחדים לשהותי בהר, כאשר גמלה בי ההכרה שאכן כאן נמצא סוף העולם, הבחנתי שכמעט אין בית שאין בו פוחלץ. נשר, פרס, דוב, יעל, צפיר, או כבש הרים נדיר שעומד על סף כליה. הכל מוצג לראווה על המזנון או על הקיר. אנשי הכפרים הסוואנים הנידחים, כמו אושגולי, לתא'לי או לנג'רי, ששלג עולמים רובץ מעל גגותיהם, צדים חיות בלי חשבון. הכפריים נעים עם עדרי עיזיהם, חמושים ברובי ציד ישנים ובמלכודות קטנות, המשברות רגלי שועלים, ואין מי שיעז לומר להם - "אסור" ו"לא יפה" ועוד אמירות של תקינה פוליטית, שאנשי העולם המערבי ניסחו אחרי שגמרו לחסל את יערותיהם ואת חיותיהם, ונותרו להיחנק במדבריות הבטון של הציווליזציה....
האישה הצעירה מטביליסי הצטערה מאוד על כך שאנשי סוואנטי מכחידים חיות בר נדירות, אך חמורה יותר בעיניה היתה העובדה שאין לה אפשרות, כבר יותר מחמש עשרה שנים, לחצות את הרכס ולבקר את חבריה בצידו השני של המדרון בגלל המלחמה של הגיאורגים הנוצרים באבחזים המוסלמים, ובגלל מהומות הדמים בין הקבארדינים המוסלמים לאינגושטים, שיש מהם מוסלמים ויש מהם נוצרים, ובגלל הצ'צ'נים המוסלמים והאוסטים, שחלקם יושבים באוסטיה שברוסיה מצפון לקווקז וחלקם באוסטיה שבגיאורגיה מדרום לקווקז.היא אמרה שהסוואנים הם בני עם עתיק וימיהם כימיה של קולכיס לפחות, שהם קשוחים, שהם מדברים בשפה עתיקה ושהם שודדים עזי פנים, שאינם חסים לא על עצמם ולא על זרים. עוד אמרה שלא תהיה אפשרות לעלות עם הרכב שלנו להר ושצריך להחליפו ברכב שישלחו עבורנו אנשי ההר, כי רק להם מותר לנהוג בשבילי מולדתם ואבוי למי שיעז לסטות מהנוהג הזה.טאראס, נהג הג'יפ שבא לקחתנו, לא טרח לנפץ את התדמית הקשוחה שהיא תיארה. בעודי עסוק בניסיונות להפשיר את חזותו הקודרת, השיב האיש בעל הפנים הגרומות והאף הנשרי הענק, מנות סמיכות של עשן סיגריה מצחינה אל חלל הג'יפ, כמאותת שאין לו חפץ בקשירת שיחה כלשהי.אינגה צדקה בקשר לאופי האנשים. במעלה הדרך, מול השמש השוקעת שסמאה את עינינו מבעד לשמשה המאובקת, בעיקול הדרך בין תהום וצוק, הופיעו השודדים שניסו לחמוס את הכסף שחשבו כי אנו נושאים. הם עזבו בצעקות רמות של אכזבה ואחרי גידופים הדדים עם הנהג, משגילו שהשלל לא כדאי בסיכון .... 
אך לא לאורך כל הדרך. הסוואנים הראשונים אכן התגלו כבריות זעופות ואפילו מסוכנות, אך אחרי שעתיים ושני עמקים, כשהיינו כבר בעיבורו של הרכס, פגשנו את טסיורי וללי, שתי אחיות חייכניות ומכניסות אורחים, שקיבלו את פנינו בחום. בביתן הדל שעל ההר, בין היערות העבותים, קבענו את משכננו לימים הבאים.טסיורי טובת הלב היא מורה לאנגלית ("המורה לאנגלית") של כפרי האזור, למרות שהיא דוברת אנגלית ברמה של צבר ישראלי אחרי שנת לימודיו הראשונה. אין היא יפה, אין לה בעל ואין לה משפחה, ובין קירות העץ של ביתה מרחפת רוחו הנערצת של אביה, מטפס הרים סוואני אמיץ שנהרג בתאונת מפולת על הר בגבול מונגוליה. אחותה ללי, זקופת החזה, שעיניה גדולות ובהירות, נושאת בצניעות מבוהלת את ראשה היפה. היא נוהגת בחברת אחותה כמי שאינה דוברת מלה שאינה בשפת המקום. במרחק בטוח מאחותה המהירה, מסתבר שללי יודעת אנגלית טוב יותר מאחותה המורה .....ללי היפה מכינה את האוכל. היא מגישה לנו אורז, בשר כבש, פירות מבושלים, ירקות ממולאים, גבינות ויוגורט, יינות ומיצים. היא רווקה כי טסיורי הבכורה לא נישאה מעולם. ללי בודדה. כאשר מגיעים זרים אל מרומי הרכס ומוצאים את דרכם אל בית המורה לאנגלית היא נשרפת שבעתיים בבדידותה. עם דעיכת עששית הנפט, כשהעלטה משתררת בבית הגדול ורק רעם הנהר עולה מהתהום, הולכת ללי אל המרפסת הגדולה וצלליתה נעצרת בין הירח המכסיף את הגן לבין דלתות האורחים השקועות באפלה. 
גברי סוואנטי נראים תמיד חמורי סבר והנשים מכוסות שחור כאילו הן באבל נצחי. מעטות מהן יורדות בימי חייהן אל העמק, ואז ברוב המקרים, אינן חוזרות עוד. עם גברי סוואנטי אפשר לדבר על תלאות הדרך הקשה החורצת את הריהם מזוגדידי, עיר הפלך, ועד לכפר הגבוה ביותר בהרים, אושגולי, שהיא דרך של אבנים ובורות, מהמורות בוץ ומפולות סלעים ועפר. זוהי דרך השורטת את הגבול העדין בין היערות לאפרים, בין כתפי ההר לבין התהום הפעורה בין השמים לנהר המבעבע למטה. זו גם הדרך שחיילים רוסים - נערים חיוורי פנים וכחולי עיניים - אורבים בה לפליטים צ'צ'נים, או למתנדבי הגדודים המוסלמים מקבארדינו ומבלקאריה, או מאבחזיה. החיילים שונאים את המקום בו הוצבו הרחק מבתיהם ובזים לאינגה ולטסיורי, לטאראס וללי, כי הם גיאורגים וסוואנים, ששונאים את הרוסים בחזרה. כולם, רוסים וסוואנים וגיאורגים, שונאים את המוסלמים שגרים מעבר לרכס.לצד הדרך המתפתלת ניצבות גדרות, שמאחוריהן נחבאות הנשים הסוואניות ומעדרים ארוכים בידיהן. בדרך הזו הלכו לפני כמה שנים חיילי בריה"מ ולאורכה התפרקה האימפריה שלהם. שם נעצר באחד העיקולים אוטובוס קטן, האחד והיחיד שהממשלה ניסתה להפעיל בין הכפרים והיום עומד נטוש מול טחנת קמח, שמי פלג מהירים מניעים את כנפי גלגליה.
מעיינות קטנים נובעים לאורכה של הדרך, יש מהם המגירים מים טהורים וזכים, יש שנעלמים בסבך הירוק, שהשמש מסתערת אל תוכו בשעות שהיא נוטה לנטוש את ההרים ולצנוח אל גלי הים השחור. אז היא מטילה סילונות של אור רך דרך העלים ואלה מאוושים באטיות ברוח, ומסיטים את רצועות האור אל המים הזורמים ומהם, מלבינים ומשחירים אותם לסירוגין בקליידוסקופ ענק של עלים ושמש ומים ורוח.ויש גם מעיינות המבעבעים מעמקי תהומה של האדמה, הגעשית לעתים, במפגש הסוער שבין היבשות אירופה ואסיה. "שתה", אומרת אינגה ומצביעה על מעיין שמימיו כעין החלודה. אני שותה והמים מתזזים על לשוני, קרים ומעלים בועות. סודה אמיתית בוקעת מן האדמה ואינגה אומרת שהם טובים לטיפול בכל תחלואי הדם והמעיים. אנשי סוואנטי מאריכי ימים, כאנשי הקווקאז האחרים, ואין להם כלל ספק שהסוד טמון במים החלודים הללו.
ככל שעולים גבוה ומעמיקים אל מעברי ההרים של שחארה ואושבה, וככל שמתרחקים מערוץ האינגורי השחור והרועם, מתגבבים כפרי הרכס ככבשים מפוחדות. בתי אבן נדחקים אל בתי אבן, סימטאות בוציות מנומרות באבני שדה מתפתלות ומהדקות את הבתים הידוק נוסף. חצר בחצר, קיר בקיר כשקורות עץ משתרבבות מן הקירות כמסמרי ענק עתיקים. כפרים כמו בסוואנטי הקווקאזית זרועים גם בהרי תורכיה, יוון, איטליה, אלבניה ובוסניה. אך באופן ייחודי כאן מזדקרים מגדלי אבן רבועים, כאצבעות שלוחות אל השמים.כל מגדל, מהעשרות שבכל כפר, עשוי להתרומם לגובה של כ-20 מטר. בקודקודו עיטור והמעפיל בו דוחק עצמו בסולם צר מקומה לקומה כעובר המגיח מרחם אמו, דחוק ולפות וממצמץ ובקושי נושם.נשות סוואנטי אומרות שהמגדלים נועדו לשמירה על החצר, על הבית, על המשפחה, על הנשים ועל הילדים. בני יותר מאלף שנים הם, כך אומרות הנשים. הגברים אינם אומרים דבר. אין לדעת את האמת לאשורה, כמו גם מדוע אין כנסיותיהם נפתחות בימי א' ובימי חג של נוצרים, אלא בימי חג אחרים הנהוגים עוד מימים, שבהם טרם העפילה הנצרות אל ההר.מציורי קיר שנוצרו בימי הביניים ניבטות עיניים ענקיות, עתיקות. המצוירים עוטים כתרי מלוכה ולובשים גלימות ארוכות. ידיהם אוחזות בחנית - כמה מהם פרשים הלוחמים בדרקונים ואחרים כורתים את איברי אויביהם בחמת זעם.הנשים פותחות את הכנסיות בימים "שלהן" ואינן מסבירות מאום על האוצרות הגנוזים בהן. גברי סוואנטי הולכים בערב עם שווריהם רתומים לעגלות ללא גלגלים, שלא יתדרדרו במדרון התלול אל תהומו הסוערת של האינגורי.כשאפלת בין הערביים מטשטשת את מראה הכפרים ורחשי הלילה מתערבלים ברעש הנהר, נעלמים אט אט המגדלים. או אז נעות חרש צלליות בין הבתים. אלה אחיותיה הרבות של ללי העצובה שיוצאות למרפסות העץ בין אור הירח לאפילת הדלתות הנעולות והשותקות.