אחריות חברות הסלולר לפרסומים הנשלחים למכשירים הסלולרים 

לאחרונה התפרסם פסק דין ממנו ניתן ללמוד על מדיניות בית המשפט לגבי אחריות חברות השלוחות לנו פרסומים לסלולרי.

נושא ת"ק 43342-11-10  הינו השאלה מה דינם של כספים שנגבו בעבור שירות משלוח הודעות אס.אם.אס למכשיר טלפון נייד, שעה שבעליו של הקו לא הזמין בפועל את השירות.

התובע עותר לפיצוי וכן להחזר חיובים שבהם חויב על ידי חברת "פרטנר", בגין "שירותי מידע" נטענים שנשלחו באמצעות המסרונים למכשיר טלפון נייד המוחזק והמשולם על ידו, במשך תקופה של כ-21 חודשים. המפעילה הסלולארית של מנוי/מנויי התובע הינה חברת פרטנר תקשורת בע"מ.

חברת פרטנר טענה להעדר יריבות וביקשה להפנות את התובע לחברה אחרת (חברת "אחות", בבעלות אותם הבעלים של הנתבעת עצמה). טענה זו לא הוכחה כדבעי ומאחר שכך  עיקר טענתה הינה שהשירות הוזמן בפועל והחיוב (בסך של כ-5 ש"ח עבור כל מסרון שנשלח), בוצע על פי חוזה שנכרת בין הצדדים, באמצעות הזמנת השירות באתר האינטרנט של החברה.

פרטנר טענה כי בוצעה הרשמה באינטרנט ביום 26/09/08 בשעה 12:50, ובאותה דקה הוזנה לאתר האינטרנט שלה סיסמה שנשלחה על ידיה קודם לכן, למכשיר הנייד של התובע. החיובים בוצעו, מדי חודש, עד לבקשת ביטול השרות, ביום 20/06/10.

לטענת החברה ניתן בכל עת לבטל  את השירות באתר האינטרנט או באמצעות שליחת מסרון. בנוסף, ההרשמה אינה מתבצעת אלא לאחר אישור קריאת התקנון והזנת פרטים מזהים "מהותיים", נדרשים.

התובע וחברתו טענו, כי הם לא הזמינו כל שירות מעולם, וככל שבוצעה פעולה כלשהי באמצעות אתר האינטרנט ביום 26/09/08, הרי שהיא בוצעה על ידי בנה הקטין, בן ה-7 של חברתו של התובע (המחזיקה במספר הנייד איליו נשלחו המסרונים).

מנגד טענה פרטנר שאין זה מתפקידה כלל לפקח על השימוש בטלפון הנייד של "לקוחותיה", וכן כי על פי הוראת סעיף 6 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, גם הזמנה/הרשמה של קטין, הינה תקפה, בשעה שהנתבעת לא ידעה ולא היה עליה לדעת שמדובר בקטין.

בית המשפט קבע כי כאשר מדובר בחוזה בכתב, הרי שהחתימה על החוזה הינה ראיה מהותית. כאשר מדובר בהרשמה אלקטרונית נטענת, הרי שיש להציג את הראיות השמורות, הקשורות לאותה הרשמה אלקטרונית נטענת. פרטנר, פרט לטענותיה הכללית בנדון, לא הציגה דבר.

בנוסף, על פי המכתב של חברת "Unicell", ההרשמה שבוצעה כללה פרט מזהה אחד ויחיד, תאריך הלידה: "10/10/2000".  כלומר - הפרט המזהה היחיד שהוזן על ידי "מבקש השירות", הינו תאריך לידתו, ממנו יכלה הנתבעת ללמוד, מיידית, שהפונה הינו לא אחר מקטין/ה שטרם מלאו לו/לה 8 שנים!

גם אם הקטין עשה שימוש במכשיר נייד שאימו מחזיקה בו, ואף אם הקטין הזין סיסמא שנשלחה לנייד מהאתר, באותה הדקה, נקבע כי אין לייחס לכך כל התקשרות מחייבת בין בעל המכשיר לבין פרטנר. מכל מקום, לא הוצגה כל ראיה כי הוזנה סיסמה שנשלחה לנייד בפועל .  

פרטנר הלינה על כך שהמסרונים נשלחו למכשיר שהוחזק על ידי חברתו של התובע במשך כמעט שנתיים, שעה שניתן היה לבקש באתר האינטרנט, או במסרון מטעמה, להתנתק מהשירות בכל עת. על כן, אין זה צודק להורות על השבה.

טענת "פרטנר", כי הינה זמינה "בכל עת", באינטרנט, וכן למשלוח מסרון ביטול , -נחלשת, לאור העדות מטעם חברתו של התובע, אודות הקושי שנוצר מהרגע שהיא פנתה לספק הסלולארי, חברת "פרטנר" על מנת לברר פרטים אודות חיובים אלה ועד שהגיעה לחברת "Unicell" וממנה, לחברת "פרטנר" בשנית.

עובדה היא שגם אחרי 'מסכת הנדודים' בין חברה "וירטואלית" לחברתה, ביקשה החברה לטעון בתיק זה שלא היא הכתובת אלא חברת "אחות" אחרת, ששמה הוזכר לראשונה בכתב ההגנה ואין לה זכר במסמכי חברת "פרטנר"; במכתב של "Unicell" ואף במכתב של הנתבעת עצמה, מיום 05/07/10.

כמו כן, חברתו של התובע  אישרה שלמרות שהיא ראתה את המסרונים שהגיעו, היא סברה, לתומה, שהמדובר במעין הודעות/פרסומות דומות להודעות שנשלחות אליה מספקים/מפרסמים, למיניהם. היא לא שיערה בדמיונה שחשבון הנייד של חברה לחיים, מחויב בתשלום עבור כל מסרון נכנסת שכזו. טענתה זו אינה מופרכת, כלל ועיקר. סביר להניח שהמסרונים לא כללו כל הודעה סטנדרטית נלווית, המסבירה כיצד ניתן להתנתק מהשירות, על אף ששירותי דואר/מסרונים מטעם גופים מגוונים ורבים כוללים הודעה נלווית שכזה, בכל הודעה. מיותר לציין שהמסרונים לא כללו כל הודעה/הבהרה על כך שיבוצע בגין כל מסרון שכזה חיוב כספי ועל עלות החיוב. 

בית המשפט הדגיש כי כמות ההודעות/פרסומים במייל ובמסרונים התרבו בשנים האחרונות, כך שהצרכן התרגל לקבל אותם ולמחוק אותם. אין הוא  אמור לנחש שהוא מחויב בתשלום בגינם. יתרה מכך, תופעת משלוח הודעות פרסומיות הובילה את המחוקק בשנת 2008 לתיקון חוק התקשורת בזק ושידורים (תשמ"ד 1982), על ידי הוספת סעיף 30א, אשר נועד לצמצם את תופעת המייל/מסרונים הפרסומיים בהם "מפציצים" את ציבור הצרכנים. בין ההוראות בסעיף זה, נקבע בסעיף 30 א' (ה) (2), כי על  כל מפרסם השולח הודעת מסרון קצר, לכלול את שמו ודרכי יצירת קשר עמו, לצורך מתן הודעת סירוב. החוק מטיל אחריות עונשית וקנסות על מפרסם שלא פועל כאמור.

עוד נאמר כי התופעה של ביצוע חיובים שגויים וחיובים בלתי מבוססים, כולל כאלו, בערכי שקלים בודדים, הינה תופעה קשה, לאור העובדה שהצרכן הבודד מוותר מראש על זכות הבדיקה ועל הזיכוי המגיע לו בדין, ככל שהטרחה וההוצאות הכרוכות במעקב, גילוי, המשא ומתן והזמן הנדרש לקבלת הזיכוי הזעום, אינם שקולים כנגד המאמץ הנדרש על מנת  לזכות בו .

לקביעת הפיצויים צוין כי התובע הציג אך חשבונית אחת שצורפה לדוגמא, שמעידה על חיוב חודשי של כ-30 ש"ח באותו חודש והיא תהווה בסיס לאומדן החיובים שבוצעו במהלך התקופה של 21 החודשים.

כך נקבע כי שווי ההשבה אינו גבוה על פי הראיות שהוצגו, אולם יש מקום, בהתאם לכל המפורט לעיל, לפסוק פיצוי ראוי בגין עוגמת נפש, טרדה והוצאות משפטיות  ו"פרטנר" חויבה לשלם לידי התובע סך כולל של  3,000 ש"ח.     

 מפסיקה זו ניתן ללמוד כי בית המשפט מטיל אחריות על חברות סלולר המבצעות עסקאות דרך האינטרנט לוודא את לגיטימיות העסקה, זהות המאשר וכן וידוי כי מזמין העסקה הוא אינו קטין וכן בעליו החוקיים של בעל מכשיר הסלולרי.