מאז הרכבת ממשלת הימין בישראל התאפיינה מדינת ישראל בקיפאון מדיני שלא ידעה כמותו שנים רבות, ממשלת ימין הסובלת מיכולת קבלת ההחלטות ותמרון קשים עד בלתי אפשריים, ראש ממשלה העוסק בכיבוי השריפות המדיניות הנדלקות ע"י שר החוץ ואף בניהול הופעות ומשברים תקשורתיים יותר מאשר באסטרטגיה מדינית, קלקול יחסים עם טורקיה כבת ברית עם מדינת ישראל ועוד... כל אלו מראים עד כמה השלום הולך ומתרחק ועל כך שהמערכה הקרובה דופקת בדלתנו.
אומר ח"כ בנימין פואד בן אליעזר באחד הטורים בעיתון מעריב: "אנחנו הולכים לקראת קיפאון מדיני, כלכלי. אנו נמצא כי כל העולם מכיר במדינה פלסטינית". הוסיף, בהתייחסות למאזן הכוחות בין סיעותיה המרכזיות של הממשלה: "מי שראש הממשלה במדינת ישראל הוא לא נתניהו, אלא איווט ליברמן".
המצב במדינות השכנות, דהיינו, מצריים ועוד, לעומת זאת, התאפיין ברצון העמים הנקרא כיום "אביב העמים" שתכליתו מעבר לדמוקרטיזציה, התפתחות רגשות לאומיים ורצון להשתחרר משלטון של מעצמה. כל זה נבע מקיפאון ומיתון כלכלי ורצונם העז של עמים אלו להשתחרר מקיפאון זה. יחד עם זאת, רצון העמים, דוגמת המצרים, בלט בעימות, אפילו מדיני, עם מדינת ישראל, דבר שלא חווינו במזה"ת מעל שלושה עשורים רצופים.
הבעיה הישראלית-פלסטינית, הריבונות הטריטוריאלית והשאלה על שטחי יהודה ושומרון, הצד הישראלי הטוען זכות היסטורית לשלוט בשטחים אלו מחד גיסא אך מאידך גיסא הצד הפלסטיני הקורא לסיום הכיבוש הישראלי על אדמותיו. כל זה מבליט את המונח "מנהיגות" וידוע הטבע האנושי בדחף אינסופי אחר חיפוש מנהיג היודע לגייס אנרגיות אנושיות כדי להיאבק באיומים היסטוריים וכן לתת מענה לאפשרויות נרחבות לשיפור החיים בעולמנו זה. כך עולה בספרו של "מייקל מאקובי – המנהיגים שאנו צריכים". מוסיף מייקל מאקובי ואומר כי מנהיגות פוליטית אפקטיבית יכולה להאיר את הדרך שתבטיח שירותים טובים יותר עבור כולם.
אז מי אלו המנהיגים שאנו צריכים? אלה המנהיגים בעלי המוטיבציה לפעול למען טובת הכלל. בעולם הגלובאלי בן ימינו המנהיגות שונה מזו שהיינו צריכים לפני חמישים שנה, הרי הכול היה ניתן לחיזוי דאז, דבר הנראה לעין כבלתי אפשרי כיום.
חוכמת המנהיגות המתוארת בספרו "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" של רובין ס' שארמה מאופיינת בנטישת הרגלי העבר והסתכלות על העתיד כדי ליצור אותו, דבר הנראה כבלתי אפשרי במדעי המדינה וביחסים בין מדינות. העמים אינם יוצאים מהבוץ ההיסטורי שלהם ואף אינם מוכנים לחשוב על העתיד כעובדה שצריך ליצור אלא אותה אלא על העבר לפני הכול.
מוסיף רובין ס' שארמה לדבר על תפיסת מונח המנהיגות כדבר הקשור רק לעולם העסקים. אנו נוטים לחשוב על מנהיגי חברות שמפיחים באנשיהם השראה להיות יצרניים יותר ומחויבים לחזונם, כאשר החכמים לימדו אותו שמנהיגות היא מושג רחב יותר. מנהיגות היא בעצם פילוסופיית חיים. לא רק מנהלים יכולים להיות מנהיגים, גם מורים, מדענים ואימהות יכולים להנהיג.
בשנת 2000 הוגשה עתירה לבג"ץ ע"י עו"ד אלון ירדן נגד ראש הממשלה דאז אהוד ברק, נשיא המדינה עזר וייצמן ורשות השידור. תמצית העתירה הייתה להפסיק לאלתר את המו"מ בין ישראל לסוריה מכוח היותו של מו"מ זה וההסכם הצפוי כתוצאה מכך בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי ההסכמי, הקנייני ואף הפלילי.
העתירה שהוגשה הייתה תקדימית מבחינת התוכן והצורה כאחד, בהביאה נושאים של שלום, בטחון, גבולות וכיו"ב, להכרעת ביהמ"ש, נושאים, שמקובל לחשוב שהם נחלת מדינאים ומצביאים ולא בסמכות מערכת המשפט.
בעתירה התבקש בג"ץ להורות לראש הממשלה לחדול מכל פעולה הסותרת את המשפט החוקתי של מדינת ישראל ובמיוחד את חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק המקנה לאזרחי ישראל את הזכות לקבל כל מידע העשוי לאפשר להם להכריע בעניינים הקשורים לחייהם, לכבודם ולחירותם כאזרחי ישראל ואכן לחייב את ההמשלה לומר לציבור בישראל את האמת ורק את האמת בנוגע לגורלם ועתידם.
בג"ץ בהרכב של שלושה שופטים החליט שלא לדון בעתירה זו מהטעם שאינו מוסמך להכריע בעניינים מדיניים שעל פי הדמוקרטיה הם בסמכות הכנסת והממשלה.
ראוי לציין כי בית המשפט קבע כי העתירה כתובה כדרך מסות מדיניות או פילוסופיות ולא בדרך שמקובל לכתוב בה עתירות לבית משפט זה.
טוען עו"ד אלון ירדן בביהמ"ש: "לא באתי בפני כבודכם אלא כדי להיות פה לעם בפני עולם, ולאדם בפני המון העם, לשטוח מצוקתו של המון בית ישראל ולזעוק זעקתו של המיעוט שבהרי הגולן".
רואים בדוגמא דנן כי תכליתה של עתירה זו לדון בטובת המיעוט על פני טובת הכלל ואף על פני טובת עמים "שלום" יהיו אשר יהיו.
ב-1648 הגיעו להסכם שלום באירופה בסוף מלחמת 40 השנים שנקרא הסכם ווספלייה - באותה תקופה באירופה היו לא מעט מלחמות בין הקתולים והפרוטסטנטים. הכוחות האירופאים הגיעו להחלטה שלא להמשיך להילחם על האופי הדתי וקבעו לעצמם כלל חדש והוא שהתושבים הולכים על פי הריבון - הדת תקבע בהתאם לריבון המקומי. כל ריבון קובע את הכללים בתוך השטח שלו ואסור לריבון אחר להתערב בנעשה בשטח טריטוריאלי של ריבון זר. זה הפך להיות הבסיס של המשפט הבינ"ל שקיים כיום - ההבנה שכל ריבון שולט במה שנעשה באזורו ואף אחד לא יכול להתערב במה שהוא עושה כלפי פנים. המשפט הבינ"ל מנהל את היחסים בין הריבונים השונים. הבסיס עליו נשען הוגו היה המסורת הנוצרית. בתחילת המאה ה-20 התחילו להסתכל על המשפט הבינ"ל בצורה שונה - יכול להיות יותר דרשני ולהציל את האדם מכל הדברים הרעים שהאנשים עושים.
אזי, זהה לזכותו של הריבון היהודי למשול ולשלוט בארץ ישראל שקיבלה הכרה באו"ם מאז שנת 1948 זכותו גם של העם הפלסטיני למשול ולשלוט בארצו באופן מלא.
האם החברה האנושית זקוקה למדינה או לסמכות פוליטית על מנת להתנהל, כלומר, אם אנשים החיים יחד זקוקים לסמכות פוליטית על מנת לשתף פעולה ביניהם, לחלק את הנכסים החומריים, לחלק את העבודה ביניהם וכו'?
המנהיגים צריכים להפסיק לשאוף לצבור כמה שיותר כוח על מנת שקיומם לא יהיה תלוי ברצון הטוב או הלא טוב של אזרח אחר. יצירת העתיד הינה אבן היסוד במנהיגות פוליטית, דבר שאין אנו חווים בימינו. הם צריכים לקבל החלטות גורליות כדי לעצב חברה מודרנית בת קיימא שיש בה מימוש לכל צרכי האדם.
ראש הממשלה המסרב להקפיא את הבנייה בהתנחלויות יכול לעשות זאת כמחווה לאובמה (שנאם באו"ם לא פחות מיו"ר הסוכנות היהודית) אם לא לאבו מאזן, וזאת כדי להוכיח שיש רצון לדו שיח ויצירת עתיד חדש. חוץ מכמה אלפי אנשים שחיים באידיאולוגיה לא רציונאלית זה מה שהעולם והעם הישראלי מצפה.
הפסיכולוג Maslow מבליט את הצורך בביטחון כצורך על אצל בני האדם ורק לאחר מכן מדבר על הצורך בהשתייכות ובזהות, במשמעות וביכולת להתפתח. הצורך בביטחון אינו בהכרח קשור בלבד למונחים צבאיים אלא לביטחון כלכלי חברתי ועל כן דרוש מנהיג שיודע לספק תחושה זו לאזרחיו לפני הכול והעדר שלום הינו הדוגמה הטובה ביותר להעדר בטחון הן של הפרט והן של הכלל.
כותב "אבי בר אלי" באתר "דה מרקר": "הדעת נותנת כי ראשי ממשלה, בכהונה שנייה, הם ראשי ממשלה מצליחים, הניסיון שצברו תורם את שלו, וכך גם ה"שאיפה להיסטוריה". מי שכבר היה פעם אחת ראש ממשלה אינו אמור יותר להתרגש מעצם הכהונה הרמה, אלא אמור לשאוף "להשאיר חותם". משמע, לבצע מהלכים נועזים ופורצי דרך, שלא יחרטו את שמו סתם כראש ממשלה, אלא כראש ממשלה שהשפיע על מהלך ההיסטוריה".
בפרסום באתר גלובס ע"י אלי ניסן נחשף מחקר משותף של קבוצת כלכלנים ישראלים ופלסטיניים המראה על כך ש הקיפאון המדיני מסוכן ואף טומן בחובו שילוב נפיץ של תסכול מדיני וכעס חברתי והוא עלול להתפתח למשבר רציני יותר.
מוסיף ניסן: "המחקר, תחת הכותרת "ספטמבר כצומת דרכים", מנתח את ההשלכות והתוצאות הכלכליות האפשריות של תהליך ספטמבר הפלסטיני, יותר בהקשר של הכלכלה הפלסטינית, אבל מתייחס גם לזו הישראלית. ממצאיו מזהירים מפני התוצאות ההרסניות שיכולות להיות למבוי מדיני סתום, ומצביעים על פוטנציאל מדיני וכלכלי רב במידה והתהליך יוביל להפשרת שיחות המו"מ בין הצדדים. לדברי הכלכלנים, הפנייה הפלסטינית לקבלת הכרה באו"ם היא הזדמנות לשבור את הקיפאון המדיני ועשויה להביא לחידוש המו"מ המדיני בדרך לפתרון דו-צדדי. המחקר צופה, כי היווצרותה של מערכת כלכלית חדשה שתכלול הסכם סחר חופשי בין ישראל לבין פלסטין, עשויה לשחרר את הפוטנציאל הלא ממומש לצמיחה כלכלית ארוכת טווח וברת קיימא של הרשות הפלסטינית. זאת, לצד "שיתוף פעולה מיוחד", עשויים לייצר תועלת ורווחים עצומים עבור הכלכלות הפלסטינית והישראלית, כך עלה מהמחקר."
נמאס כבר לעסוק רק בעיקר בקיום הביטחוני של מדינת ישראל, הגיע הזמן לנסות את השלום אמנם תמיד תצטרך המדינה צבא חזק אבל יש לחסוך את הקורבנות ועלויות המלחמות ע"י שלום. העולם המודרני מתחרה במדע וחדשנות בראש ובראשונה ובשיתוף פעולה ופתירת סכסוכים היסטוריים ארוכי טווח.
אז, אדוני ראש הממשלה, נבחרת פעמיים לראשות הממשלה ושמרת על סטטוס קוו מדיני יחד עם משברים פנימיים דוגמת הכלכלי חברתי שהולך ותופס תהודה בימינו... האם זה החזון שלך? האם זאת התעמולה שלך לקדנציה הבאה...? אם תהיה כזאת...?
אין שכל ישר בעולם המודרני שיכול לחשוב אחרת ונראה כי פרדיגמות היחב"ל ראויות לבחינה מחדש, אולי זה יצמיח מחשבות יצירתיות ומנהיגות חדשה בעלת חזון שונה, אסטרטגיות שונות ויכולת קבלת החלטות.
