סגירת מרפסת על פי בקשת לאישור תכנית נקודתית 

מפסק דין זה ניתן ללמוד על מדיניות בית המשפט בדבר סגירת מרפסת באישור תכנית נקודתית.

בעת"מ 2689-09 העותרים, בני זוג מחולון, קירו את המרפסת, לטענתם בשל התפרקות חלקי קיר מעל דירתם ונפילתם למרפסת. בהליכים קודמים הצדדים הגיעו להסדר טיעון לפיו ניתנו 3 שנים לצורך השגת היתר או אישור תכנית נקודתית. משהתברר כי לא ניתן לקבל היתר הגישו בני הזוג בקשה לאישור תכנית נקודתית. הועדה המקומית אישרה את התכנית, והוועדה המחוזית דחתה אותה והטעם העיקרי לדחיה היה כי מדיניות הוועדה המחוזית היא שלא לאשר תכנית נקודתית להכשרת בניה בלתי חוקית.

בני הזוג קיבלו את הדירה לחזקתם בשנת 2002, ובשנת 2003 קירו את מרפסת דירתם בתקרת בטון כיון שחלקי קיר נפלו לתוך המרפסת . כחודש לאחר מכן קיבלו מכתב התראה מעיריית חולון לפיו עליהם להסיר את הקירוי או להגיש בקשה להיתר.

במהלך התהליך בו הגישו בקשה להיתר ועל אף שהיו לאורך כל הדרך במגעים עם אגף הרישוי של עיריית חולון, ועל אף שהייתה תלויה ועומדת בקשתם לועדת חריגים, הוגש כנגד בני הזוג כתב אישום בגין אותה עבירת בנייה (ת.פ. 650/06). הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודו בני הזוג והורשעו בבניה ללא היתר, ושילמו קנס כספי של 1,000 ש"ח. לצד זה קיבלו דחיה של שלוש שנים לביצוע צו הריסה.

בני הזוג פנו לאדריכל עזרא אהרן לצורך הכנת תוכנית נקודתית ושילמו בגין שירותיו סכום של כ-30,000 ש"ח. הועדה המקומית אישרה את התוכנית הנקודתית. יש להדגיש כי החל משנת 2004 משלמים בני הזוג ארנונה בגין השטח הנוסף.

התכנית הועברה לאישור הועדה המחוזית. הועדה המחוזית, דחתה את הבקשה לאישור התכנית, כאשר הטעם המרכזי לכך הוא מדיניות הועדה שלא לאשר תכנית נקודתית שמטרתה היא להכשיר עבירות בנייה.

העותרים טוענים כי החלטת הועדה המחוזית אינה סבירה בנסיבות העניין.

הועדה המקומית סבורה כי לאור השתלשלות העננינים, על אף שמדובר בבנייה ללא היתר, ניתן לאשר את התכנית. בכך, מצטרפת הועדה המקומית למעשה לטענות העותרים לפיהם בנסיבות ספציפיות אלו היה מקום לאשר את הבקשה.

הועדה המחוזית מיקדה את טענותיה בכך שאי עידוד עבריינות בנייה הוא שיקול חשוב ומרכזי בהחלטות מוסדות התכנון. הועדה המחוזית מפנה לעניין זה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה, שהועברו למוסדות התכנון כחלק מחוזר מנכ"ל משרד הפנים 1/2004. בנוסף, טוענת הועדה המחוזית, מדובר גם בפגיעה אסטתית וגם מסיבה זו לא היה מקום לאשר את הבקשה.

בית המשפט ציין כי ככלל, מוסדות התכנון רשאים ואולי אף חייבים, לקחת בחשבון במסגרת השיקולים, גם את השיקול שלא לעודד עבירות בנייה.

הודגש כי הועדה המקומית שקלה את מכלול השיקולים והחליטה לאשר את התכנית.

כמו כן התברר כי הועדה המחוזית לא שקלה את כל השיקולים הרלבנטיים הללו. מהחלטת הועדה עולה כי השיקול של אי הכשרת תכנית נקודתית כהכשרת בניה ללא היתר, היה השיקול המרכזי, אם לא היחיד, מבלי שהועדה שקלה את שאר נסיבות העניין.

נפסק כי כיון שהנימוק העיקרי בהחלטת הועדה המחוזית היה כי מדובר בהכשרת עבירות בניה, ושאר נסיבות העניין לא נשקלו, החלטת הועדה המחוזית במקרה זה אינה סבירה ודינה להתבטל. על הועדה לאשר את התכנית הנקודתית כפי שהמליצה הועדה המקומית בכפוף להערות מינהל ההנדסה.

ניתן ללמוד מפסק דין זה כי השיקול של הרתעה מפני בנייה ללא היתר הוא שיקול בין שיקולים אחרים ואין מדובר באיסור מוחלט ובית המשפט אם כן משאיר פתח למצב בו  מוצדק אישור תכנית נקודתית.