מה למדנו ממסקנות דו"ח טרכטנברג - יורי גנקין
הבשורה הגדולה ביותר שעומדת מאחורי דו"ח טרכטנברג שהוגש לראש הממשלה היא קודם כל ולפני הכל תודעתית ובניגוד למה שעשו רבים וטובים השבוע תהיה זו טעות להמעיט בערכו של המימד התודעתי ולבטלו במחי יד. האתגר הגדול בדמות יישומם של ההמלצות ובכל זאת, לא כל יום ממליצה ועדה בישראל על העברתם של יותר משלושה מיליארד שקלים מתקציב הבטחון לפרוייקטים שעיקרם סדר יום חברתי.
מובילי המחאה החברתית שציפו (או שלא) למסקנות מרחיקות לכת התאכזבו אבל השאלה היא האם בכלל נכון היה לצפות להמלצות שיובילו לפריצת מסגרת התקציב. מבחינה כלכלית, פריצה מסוג זה פירושה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה על אחת כמה וכמה בתקופה של אי ודאות גלובלית. מבחינה עקרונית, פריצה של מסגרת התקציב היא אקט המאפיין מצבי משבר בטחוניים או אסונות טבע לא פשוטים. צריך לעשות שינויים אבל לא צריך לאבד את העשתונות.
לטוב ולרע, כבר מהרגע הראשון בו התכנסה הוועדה היה אפשר לדעת פחות או יותר כיצד ייראה הדו"ח המסכם. היה ברור שיהיה פרק עבה שיוקדש למיסוי העקיף והישיר ופרק עבה לא פחות שיוקדש לחינוך ולניוד התקציבים בין המשרדים השונים. במקביל, היה ברור כי תחומים כמו הריכוזיות במשק או המונופוליזציה המתמשכת בחלק מהענפים המשמעותיים ביותר כמו תשתיות החשמל והמים – יישארו אל מחוץ לטווח הדיון. זהו הפספוס האמיתי. לפני כשבועיים הגישה ועדת הריכוזיות את הדו"ח המסכם שלה אך טרם ברור כיצד מסקנותיה יסייעו בסופו של תהליך לאזרח "הקטן"- אם בכלל.
רבים ביקרו את טרכטנברג על כך שהמלצותיו מרחיקות את הגשמתו של החזון האמיתי שמאחורי המחאה – מדינת רווחה במדינת ישראל. והאמת אם יורשה לי – טוב שכך. למה? משום שמדינת רווח נוסח דפני ליף (ושלי יחימוביץ) תמוטט את המשק הישראלי ותהפוך אותו למסואב, לא יעיל ולא מתגמל.
ערבות הדדית – כן. סיוע לשכבות החלשות – בוודאי. קפיטליזם חזירי – לא תודה. סגידה עיוורת לסוציאליזם – בטח שלא.
הפרדוקס הגדול ביותר בכל הנוגע למדינת הרווחה שאותה מקדמים מובילי המחאה היא שתחת המודל אותו הם מציעים, אותו מעמד ביניים שאיכלס את האוהלים והגיע להפגנות הגדולות בשם המחאה על יוקר המחיה – הוא הוא זה שיצטרך לשאת בנטל המשמעותי שטמון במדינת רווחה של ממש. לא מאמינים? תמשיכו לפסקה הבאה.
מחר, ב-03.10.11, תציין גרמניה עשרים ואחת שנים לאיחודה המחודש לאחר החלוקה למזרח ומערב אחרי מלחמת העולם השנייה. כחלק בלתי נפרד מהניסיון לשקם את תדמיתה ולחזור להיות גורם משפיע בקהילה הבינלאומית – החילה גרמניה שאחרי האיחוד מדיניות רווחה נדיבה ביותר אשר גרמה למעמד הביניים הגרמני להיחנק ולומר – עד כאן! נוצר מצב אבסורדי שבו מעמד הביניים עובד למעשה אך ורק בשביל לממן את כל אותם הנזקקים לקצבאות ולא מצליח לאגור דבר לעצמו. תוסיפו לכך את העובדה שהכלכלה הגרמנית היא היא זו שתצטרך לשאת בחלק הארי של העול שנקרא תוכנית הסיוע ליוון ותקבלו מתכון לאי יציבות כלכלית ממדרגה ראשונה. אי-יציבות שמלווה בקריאות חוזרות ונשנות להחליף את הקנצלרית מרקל.
ובחזרה למחוזותינו. מדינת ישראל היא לא שוודיה, דנמרק או נורבגיה. כן, אני יודע שמדובר על מנטרה שחוקה למדי אבל אין מה לעשות – היא גם נכונה. למדינות הסקנדינביות אין צרכים בטחוניים הדומים בהיקפם לישראל. רחוק מכך. אין זה אומר כי תקציב הבטחון הוא חסין – ממש לא, אך שוב – יש לייצר את האיזון הנכון ולא לשפוך את התינוק עם המים. במילים אחרות, מדינת רווחה בישראל תייצר מצב בו אנשים פשוט לא ירצו לצאת לעבודה כי לא יהיה להם אכפת לקבל כמה אלפי שקלים הבטחת הכנסה על חשבונם של אלו העובדים ללא הפסקה. המדינה אמורה להמריץ יציאה לעבודה ולייצר תמריצים לכך – ולא להפך.
בהקשר הזה ראוי לומר מילה על ההתנהלות של מערכת הבטחון בשבועיים האחרונים. מהרגע בו שמע ברק על התכנון לקצץ 3 מיליארד מתקציב משרדו – שלח שר הבטחון את בני גנץ לכל כלי תקשורת אפשרי בכדי שמפקד הצבא ישמיע את חזיונותיו האפוקליפטיים בדבר קריסת הצבא והחזרה למצב של לפני מלחמת לבנון השנייה (במידה של קיצוץ).
בסופו של יום, לכל אחד ברור שהכסף האמיתי לא נמצא במשרדי הממשלה הקטנים (שאגב, חלק ניכר מהם אפשר לסגור ולנעול) אלא במשרד הבטחון שחולש על כמות בלתי נדלית של משאבים. מדובר בבירוקרטיה הגדולה ביותר בישראל ובארגון שיעשה הכל על מנת לשכנע אותנו שלא ניתן לקצץ מתקציבו ולו אגורה בודדת. המצב בפועל – הוא שונה לחלוטין. אפשר לקצץ ורצוי לקצץ, והאמת, שאפשר לעשות את זה גם בלי לפגוע בתנאי השירות של החיילים בסדיר, בציוד שלהם או בתנאי האימונים שלהם. כל מה שצריך לעשות הוא להקטין את היקפן של משכורות הבכירים ולקצץ מתנאי הפנסיה היוקרתיים שלהם זוכים אחרים שכבר אינם במערכת. גם קיצוץ קטן בהיקף של אחוז אחד או שניים – יעשו את ההבדל. זאת כמובן בנוסף למכירתם של שטחי הנדל"ן הצבאיים והלא מאויישים ברחבי הארץ.
לסיכום, ועדת טרכטנברג היא צעד בכיוון הנכון. טרכטנברג אמנם לא טיפל בשלב זה במוקדי הכוח המשמעותיים ביותר אך גם רומא לא נבנתה ביום אחד. כעת, המבחן עובר לממשלה שחייבת ליישם חלק נכבד מההמלצות ויפה שעה אחת קודם.
לפוסטים נוספים היכנסו לבלוג שלי – ריאל פוליטיק: הבלוג של יורי גנקין
מתמחה במתן ייעוץ בתחום המיתוג האישי והעסקי. מנהל בלוג פוליטי בכתובת: http://www.yurigankin.com בוגר תואר ראשון במדע המדינה ותקשורת ותואר שני בדיפלומטיה מאוניברסיטת תל אביב.. לשעבר עוזר ליועצה הפוליטי הבכיר של שרת החוץ ציפי לבני, עוזר אישי למנהל האגף לקשרי חוץ באוניברסיטת תל אביב ומנהל תוכן בחברת TOP-G העוסקת בייצוג בכירים.
