הא לכם סוגיה לדיון בימים אלה.
אחרי שברוב כסילות או חוסר (א)הבחנה על גבול הרשלנות הפושעת, בוזבזו שלוש, (ואולי יותר) המשאלות שהציע הג'ין על זוטי דברים, הדיון סב כעת סביב השאלה, אם אפשר או אי אפשר להחזיר אותו לבקבוק לעוד נצח.
הישות החביבה לכאורה, אחרי שנתרוקנה מייעודה הפכה לסוג של תקלה בלתי סימפטית המרחפת מעל כולם וצוחקת בקול מרושע. צחוקו הרועם נשמע בכל פינה ומזכיר קול אחר, שכולם רוצים לשכוח על אף שאיש לא ממש יודע מי היה בעל הקול במקור, ולמה הוא כל כך רוצה לשכוח, למרות שלגמרי ברור על מה ולמה ובעיקר על מי הוא צוחק בינתיים.
מעריכים שיש מספר שיטות להשתיקו ואלה נשקלות בקדחתנות על ידי מקבלי ההחלטות, כלומר אלה שצריכים לקבלן, אולם הם יושבים "ולא עושים שום דבר", (יש שיר כזה, והוא מתנגן לי באוזן).
שיטת ה"בית"* אומרת, התעלם כי זה מכוח עצמו ימאס לו, שיטת ה"ט" גורסת שאפשר להרוג אותו במלל שלא נפסק אף פעם. אולם השיטה היהודית העתיקה, זו הטוענת לעזרה שתבוא מן השמיים, היא ללא ספק הכי מטופשת והכי נזילה גם, למרות זאת, דווקא היא נבחרה כאופציה ריאלית.
לו היו לוקחים בחשבון את ממצאי זוכי הנובל בפיזיקה לשנה זו, לפיו מקום מושבו של האל מתרחק כל הזמן מאתנו, הסיכוי שישלח את ידו בעניינינו מצטמצם בכל רגע נתון שחולף ועובר לו ולא בעצלתיים, עד לרגע שבו העניין כולו יעבור לידם הבלתי אמינה של ההיסטוריונים.
מקדם המרחק כפול המהירות והזמן שיוצא מכל זה, מרמז על המגמה הזאת אצל ה"ה'" דה למעלה. ללא שני ערכי יסוד שמיוחסים לו, לאמור, כוונה טובה והגיון, נשמט הבסיס הרעוע בכל מקרה של האמונה הדתית וחייו של כל כסיל שעדיין מחזיק בה, הופכים לסוג של פח אשפה עירוני ירוק לקראת הפסח.
לפיכך, אין ספק כי מהתחלה לא הייתה לו כוונה להתערב בעניין המסתבך הזה שזוהה עוד בבראשית כסוג של פלונטר וחיסול בלתי ממוקד שנוסה באמצעות נוח לא ממש הצליח. עובדה, אתה אני וגם משה והנכדים שלו עדיין כאן ואפילו פטמה ומוחמד והסיכוי שאי פעם נמצא מכנה משותף, שואף לאפשרות בלתי קיימת.
כמובן, ההתגוששות הזאת אינה היחידה, יש עוד הרבה אחרות, אולם זו המקומית, הכי פופולארית, כי היא מאפשרת לעולם הנאור לעבור מאנטישמיות בלתי אלגנטית לשנאת מדינת ישראל והיהודים המתגוררים בה, וזה הליך שיותר ויותר קולגות בעולם, מוצאים אותו מאוד אטרקטיבי.
הרי מי באמת מתעניין בגורלם, (אגב גורל לא משהו), של הפלסטינים.
למה שלא יתחילו קודם אצל הטיבטים שהרבה יותר סימפטיים מהם וללא צל של ספק, מאבקם צודק פי כמה, הצ'צ'נים, או אפילו בקטנה, זעירה לגמרי, לאלץ את האומה הטורקית המפוארת להודות ברצח העם הארמני. (אולי הם מתכננים רצח עם נוסף, את זה שלנו, וגינוי משותף יחסוך הרבה נייר וגם לא מעט אנרגיה שנישה של הצטדקויות וכאלה יוצרת ממילא).
מאות אלפים מתים ברעב מדי חודש, מאי נפקא מינה של כמה פלסטינים שרע להם, (אובייקטיבית) ומבכים מולדת שאף פעם לא הייתה להם בעצם.
האם סבלם שקול כנגד ייסורי הרעב של מיליוני אפריקאים אשר מותם, לעיתים תוצאה ישירה של פעילות פיננסית מגלומנית של האומות המועדפות במועצת הביטחון, שיש להן, באורך אנכרוניסטי י זכות וטו ויכולות לספק מדינה לכל דכפין, (אולי גם לקחת) ותוך כדי, היה טוב אם היא, המועצה הייתה מונעת רצח סיטוני של דרפורים, רואנדים, בוטסים ועוד שמות שפעם היו אקזוטיקה טהורה והיום הם כאב ראש מיותר וזניח, אולם הם מעדיפים לעסוק רוב הזמן, בסוג של כפייתיות פתולוגית, בגינוי שלנו.
למרות שליבי עם הפלסטינים, אי אפשר שלא לראות סוג של חוסר איזון בסדר היום העולמי, נניח כמו זה שמשתקף מדיוני האו"ם, שבו ישראל גונתה הרבה יותר בשל יחסה לפלסטינים, מכל האומות גם יחד, אלה שכובשות ואו מדכאות דיכוי אכזרי ומחפיר פי מאות ממה שנהוג אצלנו. (גם הקצת הזה מיותר בעיני, אולם עדיין נחוצות פרופורציות).
נניח באקטואליה: סוריה (סורים), סעודיה (בחריין), טורקיה (כורדים, ארמנים), רוסיה (צ'צ'נים, ועוד כמה עמים בקווקז שלא מעניינים איש), סין (טיבט) צפון קוריאה (הצפון קוריאנים), אראן (נשים, אראנים ועוד מעט אנחנו), ואפילו ידידתנו הגדולה, ארה"ב של האמריקאים, שעושים שמות בשליחות לגמרי "פרטית", נגוע באינטרסים ונטולת בסיס מוסרי, אצל העיראקים והאפגאנים, (בעת זו חוגגים 10 שנים למלחמה, הארוכה בתולדות האומה האמריקאית).
אז אמנם אני ליברל וגם קצת אנטישמי, (הרי אין מה לעשות, אנחנו באמת די מגעילים, תסתכלו שמאלה וימינה), אבל בין זה, לבין אהבת ישמעאל והשנאה התהומית לנו מצד הנורבגים נניח, יש מרחק גדול, שאפילו זכרונו המפואר של האדון קוויזלינג לא יכול להשכיח.
מה יש להם שם בצפון, רחוק מן הלב ומן העין, שהופך את מדינתי הדפוקה לכל כך בלתי נסבלת.
אז נכון, את רוב החיים שלכם אתם מבלים בחורף חשוך וקר ובלתי סימפטי, אבל אשמת הפלסטינים לעניין הזה, אינה נופלת במאום מזו שלנו.
כך גם השכנים השבדים, אלה עם הבלונדיניות הכי כוסיות שמסתובבות על פני כדור הארץ, וגם האנגלים שמונעים מאנשי אקדמיה ישראליים לעבוד בארצם, ואו אלופי צהל וכאלה, שצריכים לעשות מעקף מעל שרידי האימפריה הנאורה שלהם, זו ששלחה בשם הממלכה תאגיד פרטי (חברת הודו המזרחית, עאלק), לשלוט ואת צבאה לדכא את ההודים ולהגן על האינטרסים של בעלי המניות במשך לא מעט שנים (258) והייתה שם גם בעת שאני נולדתי. מציאות שהפכה אותם לעשירים מאוד ואת ההודים להפך. אולם אצל כל אלה, מלאכי השרת שפוצצו מטוסי נוסעים בשם המאבק הפלסטיני וגם הרגו כמה ספורטאים, רק בגלל שלבשו את מדי המשלחת הישראלית, יכולים להתנהל ללא כל הפרעה ואף יתקבלו בצהלות שמחה בכל סיעוד מוחות בפורום אקדמי.
קצת נמאס לי מן ההלקאה העצמית שאני עוסק בה פלוס מינוס דור, בעולם שבקטנה מפלה את ארצי לרעה ובגדולה פשוט חושף את אותה שנאה שמחקה את משפחתי ועוד שישה מיליון, שמרביתם היו טובים ומוסריים בהרבה מאלה שחיסלו אותם בחדווה בלתי מובנת.
אני לא בטוח אם יש למגמה הזאת פתרון וגם אם הוא קיים, מרביתו לא בידנו.
את שלושת המשאלות, (אולי הרבה יותר), שהעמיד לרשותנו הג'ין, כאמור בזבזנו, האחרונה ממוססת בבוטות מרגיזה בעצם הימים האלה.
אולם עדיין, אני מאמין שעדיף לנו, לכולנו, כלומר לכל הקולקטיב הישראלי, להגיע ליום הדין (רק במקרה אני כותב את הפוסט הזה ביום כיפור, דא), בעת שאנחנו רוחצים בניקיון כפנו.
אני לגמרי משוכנע, שכמה תרנגולות, אפילו הרבה תרנגולות, לא יוכלו לעשות את המלאכה הזאת, נצטרך לעשותה בעצמנו ובמו ידנו.
*אותיות האלף בית העברי, או האות הראשונה של ממציא השיטה או למי שזו מיוחסת.
נ.ב. – ואז קראתי את הטור הכואב של סייד קשוע, ומלמלתי במבוכה, אולי בכל זאת עדיף לא להציץ ימינה אף פעם.
את ההשראה להציץ לימין קיבלתי במהלך הרצאה של אלן דרשוביץ, האיש מציג תמונת ראי למצב שאני לא רציתי לראות מרוב ליברליות ונקודות זכות שהענקתי לכולם, רק לא לנו.
כותב, מבקר ומייחל.
