עד סוף שנת השמונים, כך לפי החוקר עמית קמה, נדחקו ההומואים אל שוליה הבלתי נראים של החברה וזכו ליחס הומופובי מהתקשורת הישראלית. ליחס זה היו מספר גורמים: ראשית, עד שנת 1988 היה משכב זכר מחוץ לחוק והוגדר כעבירה פלילית. חוק זה אמנם לא אסר על קיומם החברתי של הומוסקסואלים אך עצם קיומו מיצב אותם כאזרחים פחותים. שנית, השקעת משאבים בקידומו של הפרט הנה בעייתית בעידן בו ישראל מטפחת את האתוס הציוני. הגוף הקולקטיבי המאוחד קודם לצורכי הפרט, על כן הקפידה החברה הקפדה יתירה על חלוקת התפקידים המסורתית והעצמה של הגבריות השרירנית של הצבר. הציונות ביקשה "לרפא" את הגבר הגלותי אשר באירופה נתפס כנשי ואף כהומו ולפיכך מימושו העצמי של ההומוסקסואל נדחק לשוליים. שלישית, כוחה הדמוגרפי של המדינה עמד בלב הוויתה וכפועל יוצא הוצבה המשפחתיות כערך מרכזי בחיי הפרט ובכלל. החברה הישראלית גילתה חוסר סובלנות כלפי ההומואים "המחללים" את הערכים הקדושים שלה.
העדרם של הומואים במרחב הציבורי בישראל עד סוף שנות השמונים בלט על רקע דיווחים עיתונאיים על מעשי סדום שנעשו בילדים ובבני נוער. הומוסקסואליות קושרה באופן טבעי לעבירות מין ולפלילים. הרטוריקה העיתונאית עשתה שימוש במושגים אשר חיזקו את הסטראוטיפ העממי של הסוטה הנטפל לילדים. לכל אלה מתווספת גם העובדה כי אנשי תקשורת הומוסקסואלים לא העזו לצאת מהארון ובכך תרמו את חלקם לחוסר המידע.
ייצוגי ההומוסקסואלים בתקשורת הישראלית זכו לנרמול אשר הושג בהדרגה למן סוף שנות השמונים ועד ימינו אנו. קמה מציג במאמרו מספר סיבות להתפתחות זו.
תהליכים שהתרחשו בשנות השבעים בארה"ב השפיעו על השיח המקומי. בשנת 1975 נוסדה האגודה לשמירת זכויות הפרט שהציבה לעצמה כמטרה להעניק תמיכה וסעד להומואים וליצור מסגרת לפעילות חברתית ומוקד להזדהות קהילתית. בראשית שנות ה-80 הם אימצו את דפוסי הפעולה שהיו נהוגים בארה"ב, בניסיון לשנות את הייצוגים התקשורתיים- בעיקר כתיבת מכתבים לעורכי עיתונים בתגובה לכתבות ולידיעות אשר נתפסו כמזיקות.
ב-22 במרץ, 1988, קיום יחסי מין בין גברים בוגרים חדל להיות עבירה פלילית. השינוי החקיקתי העצים את הקהילה ההומו-לסבית ואפשר להתחיל בהתארגנות פוליטית. החל ממועד זה החלה האגודה לעשות שימוש תכוף בתקשורת בכדי להאיר את תשומת הלב הציבורית למאבק על השוואת מעמדם האזרחי של ההומואים. בפברואר, 1993, הועלתה לדיון בכנסת סוגיית האפליה של הומואים בצה"ל. הנגיעה באחת מאבני היסוד של כור ההיתוך הישראלי, שבו נוצרים משמעויות ודימויים גבריים הצביעה על תמורות בחברה הישראלית. עקב שינויים ערכיים ומעשיים בעמדה של הזהות הקולקטיבית ההגמונית הפרט זכה לממש את עצמו בדרכים שנתפסו עד אז כמזיקות למפעל הציוני.
השינוי בחברה הישראלית וריבוי קולות ליברליים ונאורים הקלו על יציאה מהארון של הומואים. היציאה הפומבית מהארון של פרטים מסוימים, ללא השלכות שליליות בוטות, הקלה על החלטתם של הומואים אחרים. יציאה מהארון נתפסה כאמצעי במאבק לשוויון. הצגת סיפוריהם אישיים של הומואים בקדמת הבמה הציבורית היוותה כלי להשגת יעדים פוליטיים בעזרת גיוס דעת קהל אוהדת. אם ב-1988 סירבו פעילים הומואים להצטלם, כעת יותר ויותר הומואים מזדהים בשמם המלא בלוויית תמונתם. יציאה מהארון של אנשי תקשורת אפשרה שינויים רטוריים בשיח התקשורתי, העלאת נושאים לסדר היום הציבורי וכתיבה של טקסטים המציגים דימויים לא סטראוטיפים. כך למשל פרסום טורו של גל אוחובסקי במקומון "העיר", במהלך 1986, היווה נקודת מפנה במעבר מעידן היעדר ייצוג תקשורתי לעידן הנוכחות. הטור תרם לניפוץ הסטיגמות ואפשר הצצה לעולם בלתי ידוע ומסקרן. בשנות ה-90 קיבלו הומוסקסואלים במה בתכניות אירוח שונות כיון שסיפקו את הדרישה לסנסציוניות המובנית בז'אנר התקשורתי. הדימוי של ההומו כרודף מין החל להתערער עם הצגתם של הומואים החיים בזוג, מקיימים הורות משותפת ומנהלים משק בית. דימוי זה הנחיל מסר של אינטגרציה חברתית והדגיש כי ההומואים כקבוצה אינם שונים ממגזרים אחרים באוכלוסייה.
