פגם היורד לשורשו של עניין 

שלום עטיה ויוסף בראנץ הצליחו להגשים חלום. הם בנו, במו ידיהם, סירה. מהמסד עד הטפחות.

למגינת ליבם, חצי שנה לאחר השלמת הבנייה, הסירה נגנבה. מאוחר יותר נמצאה בלב ים עם נזקים קשים.

עטיה ובראנץ לא התייאשו. הם משו את הסירה מהים והחלו לשפץ אותה.

במקביל פנו אל חברת הביטוח שלהם, מנורה, וביקשו לקבל את כספי השיפוץ.

מנורה דחתה אותם. אתם רמאים, טענו נציגי מנורה, ביימתם את הגניבה.

בלית ברירה, השניים פנו אל בית משפט השלום בתל אביב.

תביעתם הונחה על שולחנו של השופט ירון בשן.

המעיין בפסקי הדין של השופט ירון בשן, יגלה מיד, כי חברות הביטוח השכילו למצוא נתיב בטוח ללבו.

הן גילו כי הטענה שהמבוטח רמאי, מהלכת עליו קסם. כאשר היא נשמעת באולמו, השופט בשן משיל מעליו את גלימת השופט ועוטה את גלימת השריף. או אז גורלו של המבוטח נחרץ. הסיכוי שהמבוטח יזכה לקבל את תגמולי הביטוח, דומה לסיכוי שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אליכם.

אז מה אם השופט בשן יקבע שהמבוטח רמאי, יקשה הקורא, הרי המבוטח יכול לערער.

פה בדיוק טמונה הבעיה. שופטי הערעור מתערבים רק בטעויות משפטיות, לא בטעויות של הערכת מהימנות. המהימנות היא חלקת אלוהים הקטנה של השופט בערכאה הראשונה. הוא שומע את המבוטח ואת העדים. מכיוון שאנו לא שומעים עדויות, אומרים שופטי הערעור, מי אנו שנדע מי דובר אמת ומי משקר?

השופט בשן הוא שופט חכם ויעיל. מדוע חכם? כי הוא יודע שבערעור לא מתערבים בקביעות של מהימנות. לכן הוא יכול להרשות לעצמו לכתוב פסקי דין קצרים. לרוב שני עמודים ולא יותר. "לא נתתי אמון בדברי המבוטח", כך נכתב בפסקי דין אלה ובכך נחסמת הדרך לערעור.

מדוע יעיל? כי בדרך זו, הוא "מחסל תיקים". על מבוטחים שתביעתם מונחת על שולחנו, נופל פחד אלוהים. הם יודעים כי אם לא ייענו לדרישת השופט להתפשר, בכל סכום, אחת דינם: להיתלות על עמוד הקלון.

נחזור כעת אל סיפור הסירה של עטיה ובראנץ.

כצפוי, גורלם של עטיה ובראנץ היה כמו גורלם של מבוטחים רבים מספור, שהשופט בשן הפך אותם במהלך השנים לרמאים. מבלי אפשרות לערער. נאמן לשיטתו, על פני שני עמודים, הועמדו עטיה ובראנץ אל עמוד הקלון ונסקלו באבני המרמה של השופט בשן.

על מה ביסס השופט בשן את מסקנותיו? על בוקי סריקי, כלשון התלמוד. על דברים שאין בהם ממש. אלא שהפעם, כפי שנראה מיד, אפילו שופטי הערעור התקוממו וחילצו את המבוטחים מעמוד הקלון. ?

אכן, מודה השופט המחוזי ד?ר קובי ורדי, קיים כלל לפיו השופטים בערעור לא מתערבים בקביעות עובדתיות של שופטי הערכאה הראשונה. אולם כאן, ממשיך השופט ורדי, בהכרעתו של השופט בשן "נפל פגם היורד לשורשו של עניין". כאשר הדברים הרשומים בפסק הדין "אינם מתקבלים על הדעת, התערבות שופטי הערעור מותרת ואף הכרחית".

השופט ורדי מזכיר לשופט בשן, אולי תוך רמז לגישתו הכללית, כי "חזקת החפות קיימת גם במישור האזרחי". לכן נקודת המוצא של השופט חייבת "להניח כי רוב המבוטחים הם שומרי חוק ואינם מעורבים במרמות ביטוח".

לא זו אף זו, מבהיר השופט ורדי, טענת מרמה מטילה "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית". לכן "דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת המרמה".

כעת, השופט ורדי עובר ובוחן אחת לאחת את הראיות שעליהן הסתמך השופט בשן, ראיות מהן הסיק השופט בשן כי המבוטחים רמאים.

ראשית, וזה העיקר, מסביר השופט ורדי, חוקר הביטוח, לא הצליח לאסוף אף ראיה ישירה על מרמה. השופט בשן הסתמך אך ורק על ראיות נסיבתיות. למשל, על העובדה, שהמבוטחים פנו לייעוץ משפטי כבר ביום האירוע. אולם פנייה לייעוץ משפטי היא פעולה סבירה ולגיטימית. אין בה כל נסיבה מחשידה.

עובדה נוספת ממנה הסיק השופט בשן מרמה, היא שהתלונה הרשמית במשטרה הוגשה על ידי המבוטחים רק כעבור כשלושה חודשים. נשתכח מהשופט כי משטרת המרינה הייתה מעורבת בחקירת האירוע מהיום הראשון לגניבה. היא זו שהודיעה למבוטחים כי הסירה נמצאה טבועה בים. אלא שבדיעבד, בעקבות בקשתו של חוקר הביטוח להמציא אישור על הגשת תלונה במשטרה, התברר למבוטחים כי התיק הועבר לטיפול משטרת גלילות וכי עליהם להגיש תלונה רשמית בתחנת גלילות.

השופט בשן גם הסיק כי למבוטחים היה אינטרס כלכלי בהטבעתה של הסירה, משום שהיא בוטחה בסכום גבוה יותר מערכה בשוק.

גם בכך אין ולא כלום, מסביר השופט ורדי. הרי המבוטחים השקיעו בבניית הסירה סכום גבוה יותר מסכום הביטוח. לאחר מציאתה, הם גם השקיעו מהונם ומרצם לשיקום והשמשת הסירה מחדש. השיקול הכלכלי לא היה לנגד עיניהם כי אם אהבתם לשייט ובניית הסירה.?

אכן, מודה השופט ורדי, נסיבות הגניבה והטבעתה של הסירה היו מוזרות, בלתי מובנות. אולם, המבוטח, קורבן העבירה, אינו נדרש להסביר את מניעי העבריין ומעשיו.

בסוף פסק דינו מתייחס השופט ורדי גם לעדותו של מכונאי לעבודות ימיות, אשר העיד במשפט כי צייד את המבוטחים במכתב "בשביל הביטוח" לפיו קיימים פגמים במנוע הסירה שנמצאה. השופט בשן עט על עדות זו והסיק ממנה, כי המבוטחים הצטיידו במכתב כוזב כדי לקבל תגמולי ביטוח שלא מגיעים להם?.

השופט ורדי דוחה את מסקנתו של השופט בשן. השופט ורדי מזכיר לשופט בשן כי המבוטחים הופנו אל מכונאי זה על ידי... חברת הביטוח. המכונאי אמר למבוטחים כי מנוע אשר טבע במים לא יתפקד יותר ולכן כדאי לקנות מנוע חדש. אכן הם ביקשו כי יעלה את הדברים על הכתב, כדי להציג את המכתב לחברת הביטוח ששלחה אותם אליו. אין בכך כל כוונה להונות את הביטוח.

בסופו של יום, ניקה השופט ורדי את עטיה ובראנץ מכתם המרמה שדבק בהם. אל השופט ורדי, הצטרפו השופטים ישעיהו שנלר ורות לבהר שרון.

בימים נוראים אלה, אנו קוראים לשופט בשן, בבחינת את אשר יאהב יוכיח, לבחון את עצמו שוב ושוב, לפני שהוא חותם את פסקי דינו בהטלת כתם של מרמה על בן אדם.

ראוי שהשופט בשן ידע שהוא לא אלוהים. שאין לו רנטגן הרואה לליבו של אדם. שככל האדם גם הוא יכול לטעות.

אלא שטעות של שופט בהטלת כתם של מרמה, תמיד מסתיימת באסון.

טעות כזו הורגת. לעיתים פיזית. תמיד נפשית.

היא גם הורגת את היקר לנו מכל כחברה, את האמון שיש לנו בשופטים.

9.10.2011 מסמך 913