עלייה לצורך עלייה 

בגיליון הנוכחי החלטנו לנסות ולשתף אתכם, הקוראים, בהתעוררות הפנימית המשותפת לאנשים מכל קצוות הארץ, וליתר דיוק מרחבי העולם. בחרנו לשוחח עם שלושה אנשים שהחליטו לעלות ארצה בעקבות האהבה שגדלה בל??ם, שבחרו להצטרף לדרך שמציעה מודל טבעי ופשוט לבניית חברה מתוקנת, טבעית, הרמונית.

בני כהן, בחור שקט ומופנם, נולד במוסקבה ב-1984. הוריו נפרדו עוד לפני שנולד, והוא לא ממש זוכר את אביו. בגיל שלוש עלה עם א?מו לארץ, לירושלים, הלך לגן ולבית ספר, אבל אחרי חמש שנים הם חזרו לרוסיה, "כנראה בגלל שלאמי היה פה מאד קשה".

בני: "תמיד התקדמתי מתוך איזה חוש סקרנות. עוד בתור ילד, כל הזמן החלפתי את תחומי העניין שלי. ניגנתי בכמה כלי נגינה, שיחקתי שחמט ואז כדורגל וכדורסל. אחר כך גדלתי קצת ולמדתי שפות ופילוסופיה. רציתי לגלות משהו. אני זוכר שכשלמדתי פיזיקה בבית הספר, המורה לימד על ארבעה כוחות שמפעילים את הכל, ואמרתי לעצמי "לא יכול להיות, חייב להיות רק חוק אחד".

הכי טבעי בשבילי היה ללכת ללמוד מתמטיקה. התמחיתי בזה גם בתיכון. אחרי התיכון התקבלתי ללימודים באחת הפקולטות המובילות בעולם בתחום המתמטיקה, באוניברסיטה הממלכתית של מוסקבה, אבל התאכזבתי די מהר. אתה לומד לעשות צעדים כאלו קטנים, מאד מחושבים, ואתה עובד כמו מחשב, ולא לזה התכוונתי להגיע. רציתי למצוא את עצמי שמה, לגלות משהו חדש. וגיליתי שזה לא ממש קשור לבנאדם".

איך הגעת לקבלה?

בני: הפעם הראשונה שנחשפתי לכך היתה בהרצאה של הרב לייטמן ברדיו. שמעתי ככה, מתוך סקרנות.

מה הרגשת?

בני: כלום, שום דבר מיוחד. אתה יודע, מעניין.

ואז?

בני: חבר שלי הביא לי ספר, וכשקראתי ממש קיבלתי מכה. זה היה חדש עבורי, אבל זה היה חדש באופן אחר. הכל היה מובן, אבל משהו בכל זאת לא היה מובן, אני לא יודע איך להסביר את זה.

איזה ספר זה היה?

בני: זה היה "בעקבות הלב".

אז הספר היה מה שגרם לך לעלות ארצה?

בני: לא, אבל הספר משך אותי לחפש עוד, וכך הגעתי ללמוד קבלה במוסקבה, שם מצאתי עוד חברים כמוני, ולימוד עמוק ויומיומי.

אז למה עלית לארץ?

בני: באמת, היה לי שם הכל. בית, משפחה, קבוצת לימוד, הבטחה לקריירת מחקר מצליחה. אבל זה לא הרגיש נכון, כי מה שנכון בא לידי ביטוי בהרגשה, עם ביטחון ושלמות. ובהרגשה היה חסר משהו. זה גם היה קשור למחשבה על כך שיש שיטה שהגעת אליה, ואתה צריך ליישם אותה על עצמך, והבסיס של השיטה והאנשים נמצאים בארץ ישראל, ולי תמיד היה רצון גם להיות ראשון וגם להיות באמצע של הדברים. אבל, אולי מה שהפך את הכל היתה ההרגשה שלא אני הוא זה שמחליט ובכלל, שכל מה שמרכיב את חיי, כאילו עובר דרכי, אבל לא אני פועל בזה, לא אני החלק הפעיל.

והפתרון היה ללמוד בקבוצה מתקדמת בחברה תומכת?

בני: כן. להרגיש את עצמך כחלק מקבוצה גדולה, ובכל פעולה להרגיש שאתה עושה דווקא את מה שאתה יכול לעשות והאחרים לא, ובכל שאר הדברים האחרים, שאתה לא מסוגל לעשות, אתה מקבל את התמיכה.

יעקב ס?ב??ל, בן 24, איש מחשבים נמרץ, נולד וגדל בצרפת, "באיזו עיר קטנה בנורמנדי, שם בצפון על יד הים, מתחת לאנגליה, עיר בגודל של פתח תקווה, יחסית לא משהו".

היתה שם קהילה יהודית?

יעקב: קהילה... היו איזה 30-20 איש, יהודים כאלו של גלות, אתה יודע, קהילה שמתפרקת מכל הכיוונים.

מתי הרגשת לראשונה שיש משהו מעבר?

יעקב: הזיכרון הראשון שלי הוא מגיל ארבע, כשחשבתי שיש לבורא אבא – חשבתי שהבורא הוא טוב ועושה הכל בסדר, אבל יש לו אבא שעושה בלגן.

ואיך זה התפתח משם?

יעקב: זה לא התפתח הרבה. מאז גיל 12 הייתי בעניין של יוגה, וקונג פו ועוד כל מיני שיטות. התעמקתי בצורה מטורפת, למדתי יפנית, ואחר כך התגלגלתי לאסטרולוגיה, ואז לדת, לענייני תורה ומצוות, ובסוף לקבלה.

איך זה קרה?

יעקב: אחד החברים בקהילה סיפר לי שהחכמים הכי גדולים הם מקובלים, ואמרתי לעצמי "אהה, אז אני רוצה להיות המקובל הכי גדול בעולם".

טוב, הייתי נער. אז התחלתי לחפש ספרים, ואין כל כך בצרפתית. חקרתי את האגף עם הספרים העתיקים בספרייה העירונית, ומצאתי שם תרגום של הזוהר מהמאה ה-19. זאת מהדורה של 1,000 עותקים, ואחד היה אצלנו, בעיר הקטנה שלי. אז קראתי את הזוהר איזה פעמיים, לא הבנתי כלום ורציתי עוד.

אז איך הגעת ללמוד ב"בני ברוך"?

יעקב: היום זה נשמע קצת מגוחך... הייתי אולי בן 15, וקראתי באיזה רומן שיש שיטה של מקובלים לצאת מהגוף שנקראת "צמצום". חיפשתי את זה באינטרנט, ועליתי על לינק לאתר הבינלאומי של "בני ברוך". אמרתי לעצמי, "בטוח אם זה בינלאומי יש משהו על צמצום", ופשוט נדבקתי לאתר. אז אמנם דיברו שם בכלל על דברים אחרים, אבל זה לא היה משנה, כי מצאתי את מה שרציתי למצוא. לא היה לי מחשב או אינטרנט, אז הדפסתי בחדר אינטרנט בבית ספר חצי מהאתר, וככה המשכתי כמה שנים.

מתי זה השתנה?

יעקב: אחרי ארבע שנים של לימוד דרך האינטרנט, לבד, צריך להבין שגם ההורים שלי היו מאוד נגד זה, ואני החבאתי את הספרים מתחת למזרן – ואז פתאום קראתי באתר שיש קונגרס קבלה בינלאומי של "בני ברוך" בהיידלברג, בגרמניה. אז נסעתי ופשוט התרגשתי. אני לא יודע, כל האנשים והרב לייטמן, עם האהבה הזו, זו היתה התפרצות אדירה.

ואז בעצם החלטת לעלות ארצה?

יעקב: האמת היא שלא ממש החלטתי לעלות לארץ, אלא החלטתי להישאר פה. למעשה באתי לארץ לחודשיים - אני עוסק במחשבים ואמרתי להורים שלי שיש לי סטאז' באיזו חברה ישראלית, ואחרי החודשיים האלו, כשחזרתי לצרפת, היה לי מאוד קשה. אני גם בנאדם די אבסולוטי בהחלטות שלי, בדרך כלל זה הכל או כלום. וזה היה הכל, לחלוטין.

איך המשפחה שלך מתייחסת לקבלה היום?

יעקב: לאחרונה אבא שלי גילה את האתר בצרפתית, התחיל להתעניין, וכשהגיע לפה מאוד אהב את הגישה, שכל החומר חופשי וניתן להורדה ללא תשלום, ושחיים כאן לפי ערכים שהוא מאד אוהב, של "ואהבת לרעך כמוך". אבל היתה תקופה שאי אפשר היה לדבר על זה בכלל.

ומה היחס שלך כלפי המושג יהדות?

יעקב: האמת, המושג הזה רק מתברר לי היום. אני חושב שכל הזמן ניסיתי לברר את המושג הזה, שהיום מובן לי כחכמת הקבלה. אבל הוא עדיין הולך ומתבהר.

מה זו חברה מתוקנת עבורך?

יעקב: עולם של אין-סוף.

בוא ננסה לפשט את זה לקהל הרחב.

יעקב: לא יודע, אני חולם על מבנה כזה... דמיין אנשים שמפעילים ספינה, וכולם עובדים כמו צוות מושלם, בשמחה, חותרים אל המטרה שלהם, אז תעשה את זה בצורה של מדינה, וזהו.

ג’ונתן ליבסמן נולד בדרום אפריקה ב-1969, והיגר עם משפחתו לסידני, אוסטרליה, שם גם סיים תואר שני בשיווק, מנהל עסקים וכלכלה.

ג’ונתן: גדלתי בבית די מאתגר ודי קשה מבחינת ההתמודדות הרגשית. זו גם אחת הסיבות העיקריות שבגללן הגעתי לקבלה. הייתי ילד רגיל וגם כשגדלתי אף פעם לא עשיתי שום דבר רע, תמיד ניסיתי לעשות את המיטב, להיות נעים ואדיב, ולא הצלחתי להבין למה אני מקבל את כל היחס הזה, למה זה מגיע לי.

זה היה בית דתי או חילוני?

ג’ונתן: מסורתי. לאחרונה שאלתי את אבא שלי למה הוא עושה את כל מה שהוא עושה, והוא ממש לא הבין, וענה לי שזה כמו לשאול אותו אם הוא מאמין באלוהים. לי זה תמיד נראה, שם בקהילה היהודית, כמו גוף בלי נשמה, פשוט עושים. גם לא ראיתי שמשהו בדת משפר את החיים שלי, או של האנשים סביבי.

וכשבגרת, התחלת לחפש?

ג’ונתן: אף פעם לא ממש חיפשתי, אולי רק באופן לא מודע. בשנות העשרים החיים שלי הפכו ממש קשים, ולא הצלחתי להבין איך כולם חיים את החיים שלהם ככה מסביבי, רודפים אחרי קריירה ומשפחות, ואני נאבק וכואב, ולא מבין למה. גם טיילתי הרבה בעולם ונחשפתי לכל מיני דברים, אבל שום דבר לא סיפק אותי. היום אני יכול לראות איך כל השנים הקשות האלו היו למעשה שנים טובות, איך הן בררו אצלי את הרצון הזה לקבל תשובה על החיים שלי, ואיך מתוך זה אני מפיק כל כך הרבה, ככה שאני לא מצטער על אף רגע.

איך הגעת לקבלה?

ג’ונתן: חבר ילדות הזמין אותי לראות אצלו שיעור באינטרנט. היינו קבוצה קטנה של אנשים, וישבנו אצלו בסלון, וככה למעשה קמה קבוצת הלימוד בסידני.

אז למה לעזוב את זה?

ג’ונתן: כשבחנתי מה יש לי באוסטרליה מול מה שיכול להיות לי בישראל, היה לי ברור שאני צריך לעשות עלייה. למעשה גם הייתי בארץ שנים קודם לכן, והיתה לי חברה במשך שנה, וכשחזרתי לאוסטרליה אחרי שנפרדנו, הרגשתי שאני עוד אחזור. כשהגעתי ללמוד ב"בני ברוך" הייתי למעשה דובר האנגלית הראשון, רק אחר כך עלו עוד חבר'ה מאוסטרליה ומארה"ב. אני זוכר שדי בהתחלה נסענו לקונגרס באודסה ואני נתקל שם באיזה בחור, הוא לא מבין אנגלית ואני לא מבין רוסית, והעיניים שלנו נפגשות, עם כמות אדירה של רגש, והוא פשוט ניגש אלי ומחבק אותי, החיבוק הכי חזק שקיבלתי בחיים, ולא היה שום צורך במילים, רק רגש טהור.

מה זו עבורך חברה אידיאלית?

ג’ונתן: חברה שחיה באיזון עם הטבע. כי הטב ע הרי עובד באיזון מושלם. חיה טורפת חיה אחרת כי היא רעבה, לא כי היא רוצה להזיק או לפגוע במזיד, כמונו. ברגע שיש מסה קריטית של אנשים שבוחרים לחיות לפי ערכים של נתינה ושל מילוי הרצון של הזולת, אז ככה הם גם ממלאים את הרצון של עצמם בצורה הכי גדולה, וגם מגדירים מחדש את הסטנדרט החברתי, איך ראוי ואיך מומלץ לפעול כחברה אנושית.

איך המשפחה שלך קיבלה את לימודי הקבלה?

ג’ונתן: אמא שלי קיבלה את זה, ואבא שלי לא כל כך. לאחרונה הוא אמר לי שהוא דיבר עם איזה מישהו בסידני שאמר לו שלדעתו זה הכל קשקוש, אבל זה בסדר, אתה יודע. עם הזמן למדתי לראות איך ההורים שלי רצו בעיקר את מה שטוב להם, או את מה שהם חשבו שהוא טוב בשבילי, אבל מי יודע מה באמת טוב בשבילך אם לא אתה עצמך?