בבוקר, כשאני הולך לי על קו החוף, אני מתבונן באנשים החולפים בצעדות הבוקר שלהם. לפעמים אני בודק האם הם משאירים עקבות על החול הקשה, ואיזה סוג של עקבות. בספר הטאו כתוב: "אל תשאיר שבילים לאחרים שיעקבו אחריך".
תמיד נהגתי לפרש משפט זה באופן מטאפורי: "לא להתבלט", או משהו כזה. אולם לאחרונה שמתי לב שכאשר אני צועד בים ומקפיד על יציבה נכונה, לא נשארות כמעט עקבות על החול.
הפעם ברצוני לבדוק האם יש קשר בין הדרך שבה אנו עומדים, צועדים ונעים לבין הדרך בה אנו חיים ותופסים את המציאות.
ספר הטאו שכתב החכם הסיני לאו טסה, הוא ספר גדוש באמיתות רוחניות ובכללים שראוי לנהוג על פיהם.
כך למשל אמור להתנהג איש חכם:
"זהיר, כאילו הולך על קרח נמס.
ערני, כאילו מודע לסכנה".
ניתן לומר כי תכונות אלו מתקיימות בנפש ובשכל בלבד, שהרי האדם יכול לקיים עקרונות אלו בתודעתו, להבין אותם וליישם אותם בשיחות, במחשבות ובקבלת החלטות. אך האם לעקרונות אלה אין קשר גם לכל פסיעה שאנחנו פוסעים, לאופן בו אנחנו מתנהלים בעולם, ניגשים למישהו, אוחזים, מניחים או מרימים דבר מה? ויותר מכך, אולי הדברים תלויים זה בזה? אולי לא נוכל להפנים עקרונות אלו עד שגם גופנו יפנים אותם?
מה שאני מנסה לטעון הוא שאין הפרדה בין המימד ה"רוחני" של דברים לבין המימד הגופני. דרך הגוף ניתן להבין דברים בצורה שלמה ועמוקה יותר, ללמוד ולהשתנות. עלינו להכיר את גופנו, את המשקל שלו, את צורת התנועה שלו, את הקשר בין חלקיו. לא בגלל שכך נתפתח מבחינה רוחנית. פשוט בגלל שהחיים דורשים מאיתנו להשתמש בגופנו בצורה נכונה ונבונה.
"דברים קלים זקוקים לשורשים כבדים.
דברים מתנועעים זקוקים למרכזים דוממים".
המרכז והשורשים אינם רק מושגים רוחניים. ניתן כמובן להחיל אותם על מושגים בעולם החומר כמו בית, מולדת ועוד אולם אין ספק כי התחושה האמיתית של הדברים החשובים הללו צריכה להימצא בתוך גופנו.
דברים שבירים מתנפצים בקלות.
חכמי הטאו חושבים שאנחנו - אנשי המערב - לא חיים נכון. אולי אנחנו שאננים מדי, מתעלמים מהפגיעות והסופיות של הגוף שלנו מחד, ואלימים כלפיו מאידך. אולי אנחנו קהי חושים, נוקשים, ומתעלמים מכך שהמציאות מצריכה מאיתנו הרבה יותר גמישות, רגישות, אכפתיות וזהירות.
"בעת שלום, זכור את הסכנה.
כשהדברים מתנהלים בנינוחות, אל תהיה שאנן.
דברים שבירים מתנפצים בקלות.
דברים קטנים הולכים לאיבוד בקלות.
ערוך נכון את הדברים, לפני שיתקלקלו.
היה זהיר בהשלימך את הדבר,
כשם שעשית זאת בתחילתו".
ושוב, אפשר לומר שהדברים מכוונים רק לשכלנו ומנסים לשנות את צורת החשיבה שלנו. אין ספק כי זו חלק מהאמת, אך מה המשמעות בכך שהשכל יבין את כל המורכבויות העדינות האלו, אם הוא לא ידע שבשביל להתכופף להרים משהו הוא אינו חייב לכופף את הגב בצורה מאומצת, אלא פשוט לכופף את ברכיו ולהתקרב אל האדמה?
החיים בחברה המערבית שוחקים אותנו מבחינה נפשית וגורמים לנו להפנות את מרבית תשומת הלב למצבנו הכלכלי, מעמדי ואישי, עם מעט מאוד תשומת לב לגוף שלנו ולדרך בה אנחנו "מחזיקים" אותו בכל רגע. למעשה, אפילו בעולם הרוחני הלב נתפס כמשהו שצריך "לפתוח", כמו איזו משאבה חד מימדית שתפקידה להזרים אהבה.
דווקא הביטוי תשומת לב יכול להצביע על פעילות מורכבת יותר של הלב. כשאנחנו נתקלים במישהו או מכאיבים לו, אנחנו אומרים "לא שמתי לב". מכאן אני מסיק שכאשר אנחנו מקשיבים ללב, התנועה שלנו נעשית עדינה ורגישה ואנחנו נהיים מודעים יותר ואחראיים יותר לאופן שבו אנחנו נעים וחיים.
"זרום מסביב למכשולים, ללא עימות עמם.
אל תיאבק כדי להצליח
קשה ומאובן מתאים למוות.
רך וגמיש מתאים לחיים.
צבא לא גמיש אינו מנצח במלחמה".
חכמי הטאו מנסים להפנות את תשומת ליבנו לכך שאפילו מנקודת הראות של המטרות שאנחנו רוצים להשיג איננו פועלים בחוכמה וביעילות:
"העומדים על קצות אצבעותיהם, אינם יציבים
הפוסעים פסיעה גדולה, מתעייפים במהירות".
ותר ותצליח
אבל מה הקטע? אנחנו הרי ממילא כבר "יותר מדי רוחניים", אז למה להוסיף עכשיו גם את כל העניין עם הגוף?ההבנה את הגוף אינה אקט רוחני. למרבה הצער, את הדברים הבסיסיים ביותר כמו עמידה והליכה, אנחנו מבצעים בצורה לא נכונה, בצורה נוקשה, שטוחה, מתוחה ומנותקת מהאדמה, מהמשקל ולכאורה מהגוף עצמו.
"ותר ותצליח
השתחווה ותעמוד זקוף.
הכבוד מושרש בענווה.
הגבוה יסודותיו בנמוך".
כאשר הגוף שלנו מתמלא חיים וחיוניות, ההכרה שלנו מתרחבת והחשיבה הופכת עמוקה יותר.אפשר כמובן לפטור את כל דברי ההגות הללו כמכוונים לתודעה בלבד. ואכן, הקריאה כשלעצמה היא בעלת ערך, אולם כאשר ההגות הזו חודרת גם לרובד התנועתי - כל פעילות פיזית, היוצרת חיבור עמוק עם הגוף שלנו ועם היופי והמורכבות שבכל תנועה שאנחנו עושים, יכולה להוביל אותנו לא רק לשיפור החיים ברובד הפיזי, אלא גם ברובד הנפשי והרוחני.
