שלב ההיכרות:
אני נוסע על נתיבי איילון לכיוון הרצליה פיתוח. אני עושה זאת בתוך סמארט פורטו כסופה וזעירה, שממש זה-עתה אספתי מאולם התצוגה של מרצדס (שהרי, סמארט היא מותג הנישה העירוני והגימיקי למדי מבית מרצדס, למרות שלפחות מבחינה חיצונית – התפוח נפל מאוד רחוק מהעץ). אני יודע שאני עומד להעביר עכשיו שלושה ימים איתה. שלושה ימים שאין לי שום מושג מה אני אמור לצפות מהם, שלושה ימים שאין לי מושג האם במהלכם אתאהב בקטנטנה הזו – או אקלל כל דקה פנויה איתה. ההתרגשות גדולה, הציפיות רבות, ותחושת הבטן אומרת לי שלטוב או לרע, לא עומד להיות לי רגע אחד משעמם.
והאמת? איזה כיף לי! אני נוסע בתוך קופסה קטנטנה וחיננית. כן, קופסה. מקסימום פחית, אבל חוץ מזה באמת שאין דרך לכנות את המראה של הסמארט פורטו (Fortwo – על שום המקום ל-2 נוסעים בלבד). היא כל-כך קטנה וכל-כך מצחיקה במבט ראשון, והאנשים ברמזור פשוט לא מפסיקים ללטוש בה מבטים (כולם בחיוך גדול), ולפעמים, אם ממש מחפשים אותם, מוצאים גם את אלו שבזהירות שולפים את מצלמות הפלאפון ומתעדים את הקסם הזה שנוסע לצדם. חבל שהם לא נמצאים בתוך הרכב כדי לראות את סביבת הנהג המקסימה והסטייליסטית, המעותרת כולה בריפודים אדומים מהממים, שעונים מדליקים וקופצניים ועוד שלל התחכמויות משעשעות. אבל הנה, הרמזור מתחלף לאור ירוק וצריך לנסוע ו… אוף! מה זו תיבת ההילוכים הרובוטית והמעצבנת הזו? מדוע היא מטלטלת אותי א-לה סופרלנד עם כל העברת הילוך וגורמת לי להתחרט שאכלתי ארוחת בוקר לפני כמה דקות? ולמה לעזאזל דוושת הבלם כל כך מוזרה ומתחכמת, עד שצריך להפעיל שרירים שלא הכרת בכף הרגל על מנת ללחוץ עליה? טוב נו, אלו רק הדקות הראשונות שלי איתך מתוקה, אני בטוח שעוד נתרגל אחד לחסרונות של השניה.
אני מגיע למשרד שלי בהרצליה וחונה, מיותר לציין בכלל עד כמה קל לחנות עם רכב כזה – מספיקות זוג עיניים ממוצעות על מנת לזהות שרכב סמארט פורטו הומצא בדיוק בשביל הסיבה הזו: נוחות ופרקטיות בעיר הגדולה עם דגש על חנייה בכל מצב, וצריכת דלק נמוכה. אם אתם ממש מנותקים מהמציאות, אז בסמארט גם טרחו לרשום על רכב ההדגמה את המילים "נסיעת מבחן עירונית". שלא תחשבו לרגע שמדובר פה ברכב לנסוע איתו לנס-הרים בשבת בבוקר. העיר זה השטח שלה, היא לא אוהבת לצאת ממנה, אבל היא כן מאוד אוהבת שמתייחסים אליה ומחמיאים לה, וכך יצא שלא הספקתי בכלל לחנות וכבר קיבלתי שני פידבקים נוספים, האחד מהשומר בחניון שהופתע מאוד מחיית המחמד החדשה, והשני מאדם אקראי שראה אותי ופנה אליי בעוקצנות "תקשיב, האוטו הזה גדול מדי, אני פוחד שתחסום אותי". שלום, קוראים לי סמארט פורטו – ולמרות שאני קטנטנה, איתי לא תישארו אנונימיים לרגע אחד.
המבחן העירוני:
על מנת לבחון מה סמארט פורטו שווה בעיר הגדולה, יצאתי עם חבר ועם הסמארט למקום הכי הארדקור שיש: נמל תל אביב, איזור המועדונים, שעת ערב. חנייה כמובן שמצאנו, ואפילו ייתרון נוסף התגלה – שומרי חניונים לא מטרטרים אותך ובודקים לה את הבגאז', כי כשהם מבחינים בה הם פשוט משוכנעים שאין לה בגאז' (למרות שיש לה, והוא אפילו מפתיע בגודלו). התנהגות הכביש של הסמארט היא לא מהמבריקות שיש, ולמרות שכבר התרגלתי להחלפות ההילוכים ה"משתעלות", ואפילו לדוושת הבלם המתחכמת – היא עדיין מצליחה פעמים רבות לשחרר ממני צעקות של "נו כבר!". וזה לא החיסרון היחיד שלה, שכן, סמארט פורטו מרבה להידרדר אחורה בעליות – כן כן, ממש אחורה, כאחרונת הרכבים הידניים, דבר שיכול בהתחלה להיות מעט מבהיל. אבל היי, הנה שתי בחורות שמסתכלות עלינו ומתחילות לצחקק להן! אנחנו יוצרים איתן קשר עין והן שואלות "אפשר לצלם אתכם באוטו הזה??". אנחנו מתחילים לפתח איתן שיחה ו… אופס! בלי לשים לב – השגנו מספרי טלפון (נו טוב, חברות בפייסבוק, אבל זה אותו הדבר היום) של שתי בחורות נאות, והכל בזכות הסמארט! אז תגידו לי, מישהו יכול לכעוס עליה שהיא קצת גולשת אחורה, כשבזכותה אני משיג בשעה יותר מספרי טלפון מאשר במשך שנתיים עם מיאטה?
המבחן הבינעירוני:
על אף כל התכונות שציינתי, אשר יכולות להיות מתסכלות במקצת ברגעים בהם הנהג רוצה קצת שקט תעשייתי – סמארט פורטו יכולה, אם ממש רוצים, להיות רכב מהנה מאוד לנהיגה גם מחוץ לעיר! נכון שהיא לא מאיצה כמו טיל בליסטי, ונכון שהתיבה הרובוטית (כן, אני ממש מתנצל אבל שוב היא) עשוייה להיות מטרד מאוד בולט, אך בסופו של יום מצאתי את עצמי נוהג בה בחיוך גדול, לעתים אף משתעשע מעט ומסתכל בלבן של העיניים למספר שירוקואים ואי אילו מרצדסים בנתיבים סמוכים. קטע מצחיק במיוחד היה ברמזור, כאשר בחור ממושקף בעל חזות מבוגרת, שלא לומר זקן, צפר לי. חשבתי לעצמי שהוא רוצה לשאול כמה עולה הרכב, או איך מגיעים לאנשהו – אך הדבר היחיד שהוא עשה זה לגעור בי את המשפט "אתה נוסע במהירות מופרזת עם הג'וק הזה וזו סכנת נפשות!!!". ונעזוב את זה שנסעתי במהירות חוקית, ונעזוב את זה שאדם שנוסע בסיריון לא רשאי לכנות אף מכונית בשמות גנאי (כמעט נעלבתי בשם הסמארט המסכנה) – השורה התחתונה היא שגם במהירויות בינעירוניות היא יודעת לעשות את העבודה, היא יודעת למגנט אליה מבטים, היא יודעת לתת לך תחושה בטוחה למרות גודלה המזערי ו… כנראה שהיא לא אהודה במיוחד על מבוגרים.
ולסיכום קצר ב-30 שניות:
את סמארט פורטו החזרתי לסוכנות של מרצדס לאחר 3 ימי ניסיון, כאשר אני יודע שככל הנראה אתגעגע אליה מאוד וארצה לנהוג בה שוב בהזדמנות הראשונה שאוכל. התנהגות הכביש לוקה בחסר בהרבה מאוד בחינות, תיבת ההילוכים דורשת הסתגלות, המכונית נוטה להידרדר אחורה וגם מצב ECO (אשר מדומם את המנוע דממת אלחוט עם לחיצה על דוושת הברקס כדי לחסוך בדלק וזיהום אוויר) עלול לפעמים להיות מעצבן ומבהיל – ניתן לבטל אותו בלחיצה קלילה. אבל מה כל אלו לעומת טונות, באמת טונות, של קסם אישי, עיצוב כובש (שלא יקלע לטעם של כל אחד ומחייב ביטחון עצמי גבוה עקב טיפשיותו), סביבת נהג צעירה ומדליקה, פרקטיות עירונית מעוררת קנאה (אפילו נהגי הג'יפים היוקרתיים ביותר לא יכלו שלא לקנא ביכולת התמרון שלה), חיסכון מדהים בדלק, והעובדה שעם כל החזות הכמעט ביזארית שלה – היא פשוט גורמת לכולם סביבה לחייך, והכי חשוב: היא גורמת לך לחייך. סמארט פורטו היא הבייבי של מרצדס, והיא רחוקה מלהיות דומה להורים – אך כמו כל בייבי, היא יכולה להשתעל, לגמגם, לעשות שטויות, ואתה תצטרך לסלוח לה על הכל. למה? כי היא פשוט כל כך חמודה…
מכונית המבחן בכתבה היא סמארט פורטו עם מנוע 1.0 בגרסת 84 כ"ס. מחירה הוא 134,000 ש"ח והגרסאות מתחילות מ-109,000 ש"ח (יכולות לטפס עד ל-220,000 ש"ח אסטרונומיים לגרסת "בראבוס"). לאור מחירים אלו, סמארט פורטו תתאים בעיקר לרווקים אמידים וצעירים שחשוב להם השיק והסטייל, או כרכב שני במשפחות שהפרוטה מצויה בכיסן. האם היא שווה את זה? את זה אתם תחליטו…
