ויהי אור - אביבית משה 

ויהי אור....
היא נכנסה אלי לקליניקה בהיסוס. תנועותיה היו כבדות ומבטה מושפל. "אני צמאה" - אמרה, "הפה שלי כל הזמן יבש. אני לא יודעת מה יש לי, אבל אני כל הזמן פוחדת". בשלב זה לא יכלה עוד לדבר ופרצה בבכי מר.
הבכי מבשר טובות... הסכר נפרץ. לעיתים עלי לעמול קשות כדי שמטופל יאפשר לעצמו לבכות, ישטוף את הכאב והצער החסומים ויהיה מוכן להתחיל בתהליך.
ואז הפנתה אלי מבט ואמרה: "אני מצטערת, אפילו לא אמרתי לך שלום".
ואני עניתי לה: "את מודעת לכך שאת בחורה מאד יפה?!!".
"זה לא שווה לי" , ענתה ביובש.
המפגש הראשוני חשוב ביותר לאבחון שלי את המטופל. אני מאירה עליו והוא מסונוור, אינו יכול להכיל את האור. ולכן בכל כוחו מנסה להשיב לי חושך. אך, אני רואה את האור ולרוב מעלה חיוך בתוכי. יש בי ידיעה פנימית שבקרוב מאד האמת תצא לאור... המטופל יתחבר למרכזו.
התהליך הטיפולי כשמו כן הוא ת - ה - ל - י - ך !! אדם פוסע בדרכו, במסע חייו ולפתע דבר לא משרת אותו יותר והוא פוגש ב"מחסום". ככל שינסה ויפעיל את כל כוחו על מנת לפרוץ את המחסום, יכנס למעגל של חוסר אונים. אך, אם יבין שעליו לשנות כיוון , יתכן וממש ליד יבחין בשביל חדש ולא מוכר, אך פתוח, ויוכל להלך בו. עליו לדעת שיעשה את צעדיו הראשונים כתינוק הלומד לקום ולהלך על שתי רגליו. וכך ייפול ויקום, ימעד ויבכה, לעיתים יפצע ויתעייף. אך, כוח רצונו, עידוד הסובבים אותו, והלמידה החדשה תביא אותו להלך ולקפוץ ולרוץ כפי שמעולם לא חווה את עצמו בדרכו הישנה!!!
בתהליך למידה אין זמן קבוע, יש אינספור סיבות לעיכובים והפתעות רבות לפריצת דרך. כל אחד לומד בדרכו, בזמנו, במקצב האישי ובתדר שלו. ולכן אין מספר טיפולים קבוע, או הבטחות בלתי ניתנות למימוש וקצב תהליך מהיר המראה תוצאות מידיות אך גם נפילה מאכזבת וכואבת.
אני מאמינה ביכולת אישית ובתפקידי לזהות ולעורר אותה. אני מאמינה בתהליך איטי שמאפשר השתרשות. ואני כן מאמינה בניסים!!
וכך בתהליך של מודעות וערנות ה"מחסום" מוסר, הנשמה מקבלת אנרגיית חיים ונושמת לרווחה, הגוף מזדקף, הכתפיים חוזרות למקומן, המבט מישיר קדימה והאור פורץ החוצה. עולה החיוך, התקווה, הכוח הפנימי של הרצון!!
"תודה לך!" - אמרה, מישירה אלי את מבטה.
"אני מרגישה רגועה ובטוחה יותר. עולות בי כרגע תובנות רבות שאצטרך לחשוב עליהן. גם אם יתעורר בי שוב הפחד, לפחות אדע שאני בתהליך.. והדרך הלא מוכרת, פתוחה עבורי".
"תודה לך, נתראה! " - אמרה שוב, חייכה ויצאה.

ויהי אור!