רות המואבייה - הקרבה עצמית או הגשמה עצמית 

רות המואבייה – הקרבה עצמית או הגשמה עצמית ?

התורה הזהירה הרבה פעמים, מפני ניצול ודחיית הגר והזר שנחשבו, אז כעתה, לאחת הקבוצות החלשות, בין היתר בשל בדידותם והימצאותם בסביבה לא טבעית. התורה חוזרת ומצווה אותנו לנהוג בגר בהגינות: "וגר לא תונה ולא תחלצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב', כ). דווקא בגלל העובדה שהתורה האריכה לאיים על הפוגע בגר, מלמדת כי האווירה הכללית בעולם כולו עוינת זרים. אנו, כבני אדם, מתקשים לבחון את הזר על פי מה שהוא, כיוון שאנו נוטים להכליל, ולהניח כי כל יחיד הבא מקבוצה כלשהי מבטא באופיו את הקבוצה. הנחה זו גורמת לנו לראות את העובדות באור מסוים ולכן התייחסותנו אינה נקייה מדעות קדומות. להיפך, לרוב היא משועבדת להן, ורואה 'צל הרים כהרים' בשל הנחות מוקדמת. ככל שהעוינות כלפי הקבוצה ממנה בא הזר גדולה יותר, כן מתפרשים מעשיו בצורה עוינת יותר. במגילת רות, רות מסמנת את הזר,  בת מואב, החיה בתקופת השופטים. תקופה הרוויה מתח היסטורי עם עם ישראל. הירידה שלה הייתה אפוא לעם ולאויב שונא, לא יכלו להבטיח לה חיים הולמים והוגנים. בנוסף, השתייכותה למשפחה שהייתה מהחשובות שבבית לחם, אשר הפנתה עורף לעמה ולאלוהיה, עזבה את ביתה מולדתה מפאת המשבר הכלכלי בשנות הרעב, לארץ מואב, לא התקבל בברכה. סביר להניח שהרקע ממנו באה, העוני וחוסר כל, העלו את הסבירות לדחייתה האפשרית בארץ. רות הייתה דמות זרה גם מבחינה גנאלוגית, גם בעצם בואה עם נעמי, מה שהקטין באופן תיאורטי ואובייקטיבי את סיכוייה לשרוד ולהקים בית בישראל.                                                                                                                                     דווקא בשל הסיכויים והסבירות הנמוכה, דמותה המיוחדת מובלטת בזכות הבחירה ההתנהגותית שעשתה. הנחתי היא, שרות לא נהגה מתוך ציות, אמונה עיוורת, או אי ידיעת המציאות האובייקטיבית ותוצאותיה המסוכנות, אלא מתוך מחשבה תחילה.                         רות היא דמות המשלבת בתוכה הרואית וההגשמה העצמית.                                                                 

לקיחת סיכון - עקשנות ודבקות : לקיחת סיכון – בכל זאת, רות מחליטה לקחת סיכון. היא דבקה בנעמי חמותה, בעם ישראל ובערכיו. כאשר החליטה נעמי לחזור למולדתה, לבית לחם, רות הצהירה "כי אל אשר תלכי אלך... עמך עמי ואלהיך אלהי". רות התעקשה להילוות אליה, על אף שנעמי ניסתה להניא את כלתה הצעירה. דבקותה הנחושה של רות, שלא כמו גיסתה ערפה, סירבה לחזור לבית הוריה, למרות שהבינה היטב את משמעות החלטתה: עקירה ופירוד ממשפחתה, ממולדתה ומעמה. באותו מעמד הצהירה רות על נאמנות ללא סייג לחמותה ונשבעה: "כי המות יפריד ביני ובינך".                                                                                             "ותאמר נעמי, לשתי כלתיה, לכנה שבנה, אשה לבית אמה; יעשה (יעש) יהוה עמכם חסד, כאשר עשיתם עם-המתים ועמדי.  יתן יהוה, לכם, ומצאן מנוחה, אשה בית אישה; ותשק להן, ותשאנה קולן ותבכינה". למרות דבריה של נעמי, רות בחנה את הסיכונים שבהחלטתה, ושלא כגיסתה עורפה "..ותשנה קולן, ותבכינה עוד; ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה". מן המקרא עולה יחס אוהד ומבין לערפה. ערפה היא דמות משנית אך חיובית, שהרי היא מבקשת ללכת עם נעמי, ורק בעקבות הפצרותיה של חמותה היא שבה אל עמה. היא מכונה מואבית, כלה, בת, יבמה וכמובן אישה, כמו רות. היא מתלווה, כמו רות לנעמי, בוכה כמותה אחרי הפצרתה הראשונה של נעמי, בוכה "עוד" אחרי הפצרתה השנייה. רק אז נושקת לחמותה ושבה אל עמה. מכאן ואילך שוב אין שומעים אודותיה דבר. ערפה בחנה באופן ריאלי את הסיכון הנמוך שלה עם הצטרפותה לחמותה ונמנע מלקחת חלק במסע. היא בחרה לשוב למציאות הידועה שחייתה בה, על פני עתיד מעורפל המחכה לה בבית לחם. רות לעומתה, הייתה אקטיבית והעזה, יזמה  והתמודדה עם מציאות ברורה וקשה, תוך לקיחת סיכון אישי גדול מאוד, עד קצה גבול יכולתה, למרות הקושי ולמרות שההיגיון האנושי מחייב את ההפך הגמור.                                                                                                                                                                  האם החלטתה של רות נבעה מתוך תחושת מחויבות כלפי חמותה או מתוך נאמנות לעצמה, מתוך ביצוע פקודת נשמתה הפנימית?   לקיחת סיכון על משהו, לוקח אותנו למקום שאין לנו וודאות מלאה שנצליח להשיג את המטרה. התנהגות של נטילת סיכונים או של הימנעות מהם מאפיינת תחומי חיים רבים ושונים בחיינו. בדרך כלל אנו מתקשים להתמודד עם סיכון ומעדיפים לבחור מצבים שבהם התוצאות של פעולותינו יהיו חיוביות על פני כאלו שתוצאותיהן שליליות. הסיבה לכך הינה, תוצאה שלילית "כואבת " יותר באופייה, בהשוואה להנאה הנגרמת מתוצאה חיובית. ישנם גורמים נוספים הנכנסים לתוך ההחלטה אם לקחת סיכון או לא, תוצאות עלות ורווח. רות מתעלה מעל שגרת חייה היכולה להיות בטוחה, נוחה ופשוטה, ודורשת מעצמה הקרבה עצמית למען מטרה נעלה. בכך היא מעידה על אישיותה המיוחדת ויוצאת הדופן המוכיחה על גדלות נפש בצד התמודדות רגשית ומאמץ עילאי.                                             למה אם כך, מדוע דבקה רות בנעמי - "אהבה אפשר להבין רק מבפנים, כשם ששפה יכול להבין רק מי שדובר אותה, כשם שאת העולם יכול להבין רק מי שחי בו" (רוברט ס' סולומון). רות מרגישה רגשות שייכות, כבוד ואהבה כלפי נעמי אשר הובילה אותה באופן כמעט טבעי לנקוט בצעד נועז, דבקות ומסירות. צעד זה מדגיש את גודל החיבור והקשר שחשה רות כלפי נעמי. היא בחרה שלא לנהוג על פי מידת הכדאיות של איכות חייה, אלא על פי צו הרגש. למרות המשבר הקשה והכאב שעברה בזמן שהתאלמנה לאחר מותו של בעלה בטרם עת והתפרקותם של חייה הזוגיים, התקיים אצלה באותה עת שיח פנימי הרואי, ששם לנגד עיניו את התמונה כולה, מעל האגואיזם האישי, מה שהביא לבחירה חד משמעית, ללא התלבטויות, להיות מאותגרת למען נעמי. תומכת ובת לוויה באישה אשר דבקה. לאמונה של רות היה כוח אדיר ויכולת עצומה להשפיע ולחזק את מחשבתה, את עמדה הסובייקטיבית, ולגרום למציאות לרקום עור וגידים ולהפוכה לעובדה. אולי האסונות שפקדו את משפחתן, היוו אבן דרך ושותפות גורל, במסע המשותף שלהן אל הלא נודע. רות לא עצרה ולא נכנעה. המחויבות הרגשית המאפיינת אהבה בוגרת, שנוצרה אצל רות כלפי נעמי, חיברה ביניהן גם בזמני אושר אך לא פחות בזמני כאב, שהם חלק בלתי נפרד מאהבה. בשמה של האהבה, קיימה רות וויתור אישי- תועלתני, חסר אנוכיות, אשר ייצר בחירה חדשה מיני אופציות נוספות אפשריות, למען מטרה נעלה ונשגבה, הגשמה עצמית. חיבור עם ה'עצמי' שלה אל המציאות. ביטוי הפוטנציאל הגלום בה לשם השגת האושר העצמי, עצמאות מלאה וחופש משעבוד של דעות ומוסכמות. האושר האמתי מושג מתוך הבנה והתחברות אל חלקים פנימיים ולא מושפע מגורמים חיצוניים. רות בוחרת בתעוזה גדולה, ללכת בעקבותיו. לכן אין כאן ויתור והקרבה, אלא איחוד עם רצונות ורגשות פנימיים. דחף פנימי שגרם לה למצות את מה שהיא מסוגלת להיות. האיחוד האישי, הפיזי והרוחני העמוק המתקיים בין השתיים, פותח עבורן גורל משותף וסולל דרך חיים חדשה, מאיימת ולא ידועה. רות בוחרת שלא לוותר מתוך אמונה, הערכה, כבוד ואהבה לחמותה. יסודות אלו של אהבה ללא תנאי בשעת משבר וספק, נתנו לה את הכוחות ללכת לקראת שינוי חברתי, דתי ותרבותי מהחברה בה היא חייתה אל החברה הזרה והעוינת שהייתה בארץ ישראל. מהפכת ערכים פנימיים. מקום תחת לחץ ניכר. אהבתה של רות, העניקה חיים לנעמי. אהבה אשר נבנתה מתוך תהליך של צמיחת ידידות אינטימית ועמוקה הכוללת כאב, כישלון והקרבה. רות בחרה לנהוג בהדדיות המושתת על שיתוף פעולה, ובלקיחת אחריות משותפת לקראת מטרה גדולה יותר מאשר היא לעצמה. היא בנתה חיים משותפים, שכללו את כישוריה והאינטרסים הפרטיים שלה, ואיחדה אותם בברית. בסוף המגילה, רות נמצאה ראויה לחמלה ולהערכה על כך שהתמידה והראתה נאמנות ללא גבול וללא סיג. גמולה היה בבניית שושלת ממשיכה ומפוארת אחריה. רות היא אמה של מלכות, שמזרעה יצא דוד. 

סיכום : בפני רות עמדו 2 אפשרויות : לחזור לביתה ולמולדתה, להתחיל חיים חדשים ובטוחים, כעצתה של נעמי חמותה, "ותאמר נעמי, לשתי כלתיה, לכנה שבנה, אשה לבית אמה; יעשה (יעש) יהוה עמכם חסד, כאשר עשיתם עם-המתים ועמדי". ברירה שנייה הייתה, ללכת אחר צו לבה ולדבוק בחמותה "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלהיך אלהי". גדלותה של נעמי באה לידי ביטוי בכך שלמרות הסיכון הגדול שלקחה על עצמה בהיותה גויה, אלמנה, ענייה וחסרת כול, ההנעה שלה הייתה לעבר ההגשמה העצמית. האמת הפנימית שלה, מעבר למניעי הכדאיות האגואיסטית וההישרדותית. החיבור שלה אל האמת האישית ואל ה'עצמי' הפנימי, שיקפו בחירה אלטרואיסטית של אהבה ללא תנאי, דבקות ומסירות אין קץ. רות הגשימה את עצמה ולא הקריבה את עצמה.