מעבר לכך שהשימוש במשרוקיות הצורמניות הוא מפגע סביבתי טורדני, הוא גם מהווה קטליזטור אנטי-חינוכי להעצמת תרבות הרעש, שמדרדרת את מדינת ישראל לשפל מדרגה של ארץ אשר יושביה בה אוכלים את יושביה.
בעולם הרחב מתפתחת מודעות לנזקים הנפשיים, התרבותיים והחינוכיים הקשים של תרבות הרעש. ישראל תופשת מקום "נכבד" בפסגת המדינות הרועשות ביותר בעולם, ומסתבר שמשרדי הממשלה תורמים את חלקם להחרפת נזקי הרעש בשם מולך הביטחון, הבטיחות והכוננות.
תרבות הרעש היא גורם ראשון במעלה לפגיעה בכושר הריכוז וההקשבה של התלמידים. המשרוקית היא סימפטום מובהק של נזקי תרבות הרעש, כמו פעמוני בתי הספר השואגים והרועמים בכל רחבי הארץ. בעת לימודיי בבית הספר היסודי בשנות החמישים, היה די בגונג עדין על מנת למשוך תשומת ליבם של התלמידים. כאשר בנותיי למדו בבית הספר היסודי היה די בקריאות "עלה" ו"הורד" של משמרות הזה"ב על מנת למשוך את תשומת ליבם של התלמידים במעברי החצייה.
כיום נזקקים התלמידים להלם אקוסטי של פעמונים שאגניים ומשרוקיות צורמניות על מנת להגיב ולהתייחס. בעתיד הלא רחוק הם לא יהיו מסוגלים להתייחס גם להלמים אקוסטיים של מגברים עתירי דציבלים, של פעמונים שאגניים ושל משרוקיות צורמניות. תרבות הרעש גורמת להתפתחות תרדמת חושית בנוער, תוך פגיעה בפוטנציאל השכלי שלו וגירוי דחפיו האלימים. כך שפולחן הרעש הוא גורם ראשון במעלה לניוון הכושר השכלי, העדר מודעות סביבתית והתעצמות האלימות החייתית.
כל מי שעובר ליד בית ספר ממוצע במדינת ישראל נחרד לא רק מעוצמת הרעש אלא גם מאופיו הצווחני, הפרוע והמופרע. מתקבל הרושם שהתלמידים משדרים צרחות אלימות של מצוקת נפש, טירוף וריקנות.
הזלזול הבוטה והדורסני באיכות חיי האזרח וברווחתו הפך להיות תו היכר של השלטון. הוראתו "הבטיחותית" של משרד החינוך לשלב את המשרוקיות הצורמניות במשמרות הזה"ב, וכן כפיית הפעמונים השאגניים של בתי הספר על האזרחים הם סימפטום מובהק של אותו זלזול סביבתי באזרח. גישתו המגונה של משרד החינוך מחלחלת אל התלמידים, שמקבלים לגיטימציה שלטונית לתרבות הרעש, שבה הם מבוססים בחוסר אונים תוך התמכרות הולכת וגוברת.
כאילו לא די ברעשים הפרועים הבוקעים ממתחמי בתי הספר, כאילו לא די בקרנבל הקקופוני הצורמני של פעמוני בתי הספר, מספק משרד החינוך בונוס רעשני חדש לתלמידים המופקדים בידיו ולאזרחי המדינה, שנאלצים להשכים קום באווירה "הפסטורלית" של משרוקיות המפלחות את האוויר וחודרות לבתיהם בצפצופים חדים המשווים נופך אמנותי לגן החיות האקוסטי.
הרבה סיסמאות נבובות נשמעות ממשרד החינוך, אך במחדליו המכוננים משמש משרד החינוך כלי שרת להנחלת המסר התרבותי הקלוקל של "אני מרעיש משמע אני קיים". כאמור, תרבות הרעש לא רק משחיתה את הנפש והאינטלקט, אלא גם משרישה דפוסי זלזול בזולת עד כדי הרס החברה.
מהנדס ופיזיקאי. בוגר הטכניון ואוניברסיטת אוקספורד. עבד כמדען במוסדות מחקר, תעשיית הייטק ואקדמיה. כיום עוסק במחקר עצמאי בפיזיקה תאורטית. מפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתונות המודפסת והאלקטרונית.
