חושניות הבושה
כולנו חווים בושה בחיינו ברמה זו או אחרת, אך ישנם אנשים שחווים בושה באופן משתק לאורך שנים מבלי למצוא מענה לחוויית הבושה הבלתי נשלטת.
במסגרת מאמר זה יוצג מפגש טיפולי בפסיכותרפיה גופנית הוליסטית ובו המטופלת מתמודדת עם הבושה מתוך חוויה חושית.
הבושה מוכרת כתחושה שלילית המתעוררת באדם וכרוכה בתפיסת עצמי לקויה מתוך אי נעימות מפני הזולת. הבושה קשורה לחוויות עבר אשר גרמו לפגיעה בדימוי העצמי. העצמי המבויש מסתגר, מתחבא ועוטה מסכה שקרית כהגנה. זהו תהליך לא-מודע והגנתי העוזר להדחיק את הכאב שבחוויית הבושה.
אב טיפוס לרגש הבושה הוא סיפור התחבאותם של אדם וחוה בעץ הגן מפני אלוהים, לאחר שאכלו מעץ הדעת, ונוכחו לדעת שהם עירומים (ספר בראשית ג' ח').
רגש הבושה מעורר באדם תחושה של חשיפה שלילית ועירומה המעלה הן תחושות פיזיות והן דפוסי חשיבה אשר מציפים את האדם המבויש.
האדם המבויש תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות. חסרונה הגדול של הבושה, שהיא מונעת מהאדם לפעול בעולם ולהוציא את עצמו אל הפועל. היא תוקעת את האדם במצבו הנוכחי ואיננה מאפשרת לו להתקדם. וגם אם הוא מתקדם, קשה לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. הבושה יכולה לגרום לאנשים מסוימים להסתגר ולהתבודד, או לשים מסווה על פניהם, כאשר הם בחברה.
יתרונה בכך שהיא מונעת חלק מהפעולות האנטי חברתיות וממעשים של פשיעה שפוגעים בחברה, שהאינדיבידואל ימנע מלעשותם, בשל פחדו מלהיתפס ולחוות את רגש הבושה.
תגובות מנטליות אופייניות: רצון לברוח ולהתנתק, רצון להעלם ו"להבלע באדמה", שיתוק, בלקאאוט ואיבוד עשתונות, תחושת שקיפות אישית, "רואים לתוכי". תחושה של אפסות וחוסר חשיבות, פסימיות, ייאוש ודיכאון, כעס ותוקפנות, יהירות ופרפקציוניזם, אקסהיביציוניזם, התמכרות, פחד קהל.
תגובות פיזיות אופייניות הן: הסמקה, השפלת הראש, הורדת המבט וניתוק קשר עין, נשיכת שפתיים, דפיקות לב מואצות, יובש בגרון, שיתוק, אלם ולחילופין דיבור תזזיתי או גמגום, חיוך עצבני או "לבישת מסיכה" אטומה, הזעה, גוף נוקשה, רעידות בידיים, דקירות לחץ - עקצוצים.
הבושה כחוויה חושית
הבושה נחווית באמצעות תגובות מנטליות ופיזיות בהתאם לקוי אופי והטבעת הבושה לפי שלבי התפתחות. ככל שהטבעת הבושה קשורה לתקופת חיים מוקדמת יותר, כך היא הופכת לחוויה חושית בלתי נשלטת ולא ברורה.
אוגדן (2002) מתייחס לחוויה זו מתוך העמדה האוטיסטית-מגעית כאל תהליך חיים מוקדם, קדם מילולי ומחשבתי שהתינוק חווה את הסביבה כהוויה חושית-תחושתית. כאן טרם התפתחו אצל הוולד תחושת עצמי נפרדת, על כן היחסים הם "בין צורה להרגשה של שטח סגור, בין פעימה להרגשת מקצב, בין קשיות להרגשה של זוויתיות. רצפים, סימטריות, מחזוריות, תחושה של עור בעור", אשר מהם מתחילה חוויית עצמי ראשונית להתעורר". (אוגדן, 2002). זאת במידה וההתפתחות של התינוק ויחסי אם-תינוק תקינים. (ויניקוט, 1952, 1956, 1971).
ת' בת 36 הגיעה לטיפול בפסיכותרפיה גופנית-הוליסטית במצב של דיכאון, במהלך הטיפול הגופני התעורר בה יחס אמביוולנטי כלפי המגע הטיפולי. מתוך הפגישות הראשונות התברר שאמא של ת' הייתה אשה מרוחקת ויחסי אם ובת היו לא תקינים, האם לא סיפקה סביבה מסייעת וטובה דיה עבור המטופלת.
ת' מעולם לא חוותה גבולות ברורים או חוויה של שמירה והאכלה, ומנגד היא כל הזמן חיפשה לחוות את אשר מעולם לא קיבלה. הדבר בא לידי ביטוי ביחס האמביוולנטי לטיפול הפיזי. מצד אחד בתחילת כל טיפול עלה חיוך וחוסר נוחות, מצד שני התמסרות טוטלית.
תהליך הטיפול הלך והתמקד סביב נושא של גבולות ושמירה הן בשיח הוורבלי והן דרך העבודה הטיפולית במגע.
לאחר ארבעה חודשים, המטופלת הרגישה את החיוך שעל פניה בזמן הטיפול הפיזי כבושה, ונזכרה בחוויות עכשוויות במערכות היחסים שלה שבהם היא מתביישת ואינה מבינה למה היא חשה כך. הביטוי הפיזי/רגשי של הבושה היה ניתוק לא ברור ו/או שיתוק לא רצוני תוך איבוד היכולת לדבר ולהגיב. במצבים אלו ת' מתפרשת על ידי סביבתה כמסתירה, מרוחקת, מנתקת קשר בין-אישי ולא אוטנטית.
ת' החלה להאמין שתגובות אלו אכן משקפים שמשהו לקוי אצלה, היא חוותה בושה במצבים הכי לא צפויים עם חברים בעבודה ובחוגים שבהם היא משתתפת.
הסקירה הכללית המובאת לעיל מהווה רקע למפגש טיפולי ספציפי המובא בהמשך, בפגישה זו התמקדנו בעור של המטופלת בחיפוש אחר "מה החוויה העורית שלה" דרך שימוש במגע מכיל והדרכה מילולית.
ת' הוכוונה למקד את מודעותה לעור שלה, לחוש את עורה כמשטח. בהתחלה היא חוותה החזקה מסוימת. בהמשך התהליך הטיפולי מתוך אסוציאציות תחושתיות שהיא חוותה בזמן הטיפול עלה זיכרון שבו חוותה בושה ות' החלה לחוות את זיכרון חווית הבושה באופן חושי על עורה.
תיאורה של הבושה החושית היה שעורה מרגיש חם מידי, נוזלי מידי, מקומט וזקן. מאחר ות' הייתה כבר מנוסה בסוג העבודה הגופנית, יכלה להכיל חוויה קשה זו על עורה במשך הטיפול דרך משטח העור בגופה.
מתוך תהליך הטיפולי הפיזי, ת' מצאה בתוכה את הדרך להתגבר על החוויה החושית של הבושה, על ידי כך שהיא החלה בדמיון לעבות את עורה, לחזק את הנוזליות שחוותה, היא המשיכה בעיבוי עד שהרגישה שהתגברה על החוויה החושית של הבושה. בסיום התהליך היא חוותה את עורה מחובר, גמיש, מעוצב וחלק.
הרציונל מאחורי התמקדות בעור במפגש המובא לעיל, הסתמכה על זיהוי שחוויית הבושה של ת' מקורה בחוויית עבר הקשורה להגנה האוטיסטי-מגעית, ושבתור תינוקת במקום לפתח יכולת של היצירה המושלמת של חוויה חושית, אשר מהגנת על האדם מפני אימה בלתי נסבלת ("אימה ללא צורה"), ת' חוותה בושה חושית, על כן מיקוד באותו משטח מבויש , העור של ת', הקנה לה יכולת לספק בנסיבות טיפוליות "רצפה" חושית התחומה בחוויה. (אוגדן, 2002).
הטיפול במגע פיזי אפשר יצירת הטבעה חושית מכילה ומאגדת של המשטח העורי החשוף והפגיע.
"לחוויה על משטח העור חשיבות מכרעת במהלך הינקות בכך שהיא מהווה את הזירה שמתלכדים בה עולם קדם-סימבולי ייחודי של התינוק, שבמרכזו הטבעות חושיות, עם העולם הבין-אישי, אשר כפי שהוא נראה לצופה מבחוץ נמצא מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית של התינוק ומורכב מאובייקטים שיש להם קיום נפרד ממנו. על במה זו ישכלל התינוק את יכולתו להיות בעולם בקשר עם אמו ושאר עולם האובייקטים, או ישכלל דרכים להיות (ליתר דיוק דרכים לא להיות) ששולט בהן החושי, אשר נועדו לבודד את העצמי הפוטנציאלי מכל אשר שוכן מחוץ לעולמו, הנשלט על ידי החושי". (אוגדן, 2002).
המטופלת בינקותה חוותה קשר אם-תינוקת מתעלל ומנותק, קשר זה מנע ממנה ליצור לעצמה לכידות קדם-סימבולית ויצירת חוויית עצמי אמיתי.
במקום זאת ת' למדה להתנהל בתחושה קיומית של חוסר ערך עצמי מבויש ולא ברור גם לעצמה. המפגש הטיפולי (המתואר כאן) התמקד בעור של ת' וזה אפשר לה למצוא חיבור חושי שונה בתוך עצמה. היא חוותה את עורה מלוכד ומעובה בפעם הראשונה בזמן שחוותה בושה. בהמשך המפגש דובר על איך חוויית שליטה וחיבור עצמי זו יאפשר לת' בנסיבות שהיא חווה כמביישות במקום להתנתק ולהיות משותקת, לשמור על קשר פנימי-עורי עם עצמה ומכאן עם אנשים אחרים מתוך הרחבת המרחב הפוטנציאלי שלה.
ת' יצאה מהפגישה הטיפולית בתחושה עורית שונה, זו הפעם הראשונה שת' חוותה התמודדות חושית מכילה של תחושת הבושה, שהתהווה מתוך העצמי שלה.
יתכן שהדיכאון שאיתו ת' הגיעה לטיפול היווה מסך שומר על רצף של חוויות תחושתיות מתוך העמדה האוטיסטית-מגעית, הקשור לינקותה. תחושות שמקורן לא היה ברור לת', מעבר לכך שתמיד האמינה שהיא "לא מספיק טובה".
הטיפול בפסיכותרפיה גופנית מאפשר התמקדות חושית מתוך מגע מתקן המגדיל את המרחב האישי והחיבור לעצמי אמיתי חושי.
©מאת אביבה לודן, M.A בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות ופסיכותרפיסטית גופנית הוליסטית.
ביבליוגרפיה
אוגדן תומס (2002), הקצה הפרימיטיבי של החוויה. הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד.ו. (1971) , משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
Winnicot, D.W. (1952) Psychoses and child care. In Through Paediatrics to Psycho-Analysis, pp. 219-228. New York: Basic Books, 1975.
Winnicot, D.W. (1956) Primary maternal preoccupation.
In Through Paediatrics to Psycho-Analysis, pp. 300-305. New York: Basic Books, 1975.
פוטר-עפרון רונלד ופטרישיה (1990), הכל על רגש הבושה, הוצאת אופוס.
כולנו חווים בושה בחיינו ברמה זו או אחרת, אך ישנם אנשים שחווים בושה באופן משתק לאורך שנים מבלי למצוא מענה לחוויית הבושה הבלתי נשלטת.
במסגרת מאמר זה יוצג מפגש טיפולי בפסיכותרפיה גופנית הוליסטית ובו המטופלת מתמודדת עם הבושה מתוך חוויה חושית.
הבושה מוכרת כתחושה שלילית המתעוררת באדם וכרוכה בתפיסת עצמי לקויה מתוך אי נעימות מפני הזולת. הבושה קשורה לחוויות עבר אשר גרמו לפגיעה בדימוי העצמי. העצמי המבויש מסתגר, מתחבא ועוטה מסכה שקרית כהגנה. זהו תהליך לא-מודע והגנתי העוזר להדחיק את הכאב שבחוויית הבושה.
אב טיפוס לרגש הבושה הוא סיפור התחבאותם של אדם וחוה בעץ הגן מפני אלוהים, לאחר שאכלו מעץ הדעת, ונוכחו לדעת שהם עירומים (ספר בראשית ג' ח').
רגש הבושה מעורר באדם תחושה של חשיפה שלילית ועירומה המעלה הן תחושות פיזיות והן דפוסי חשיבה אשר מציפים את האדם המבויש.
האדם המבויש תופס את עצמו כנחות מהזולת ולעתים אף כמשולל כל ערך וחשיבות. חסרונה הגדול של הבושה, שהיא מונעת מהאדם לפעול בעולם ולהוציא את עצמו אל הפועל. היא תוקעת את האדם במצבו הנוכחי ואיננה מאפשרת לו להתקדם. וגם אם הוא מתקדם, קשה לו לממש את הפוטנציאל הגלום בו. הבושה יכולה לגרום לאנשים מסוימים להסתגר ולהתבודד, או לשים מסווה על פניהם, כאשר הם בחברה.
יתרונה בכך שהיא מונעת חלק מהפעולות האנטי חברתיות וממעשים של פשיעה שפוגעים בחברה, שהאינדיבידואל ימנע מלעשותם, בשל פחדו מלהיתפס ולחוות את רגש הבושה.
תגובות מנטליות אופייניות: רצון לברוח ולהתנתק, רצון להעלם ו"להבלע באדמה", שיתוק, בלקאאוט ואיבוד עשתונות, תחושת שקיפות אישית, "רואים לתוכי". תחושה של אפסות וחוסר חשיבות, פסימיות, ייאוש ודיכאון, כעס ותוקפנות, יהירות ופרפקציוניזם, אקסהיביציוניזם, התמכרות, פחד קהל.
תגובות פיזיות אופייניות הן: הסמקה, השפלת הראש, הורדת המבט וניתוק קשר עין, נשיכת שפתיים, דפיקות לב מואצות, יובש בגרון, שיתוק, אלם ולחילופין דיבור תזזיתי או גמגום, חיוך עצבני או "לבישת מסיכה" אטומה, הזעה, גוף נוקשה, רעידות בידיים, דקירות לחץ - עקצוצים.
הבושה כחוויה חושית
הבושה נחווית באמצעות תגובות מנטליות ופיזיות בהתאם לקוי אופי והטבעת הבושה לפי שלבי התפתחות. ככל שהטבעת הבושה קשורה לתקופת חיים מוקדמת יותר, כך היא הופכת לחוויה חושית בלתי נשלטת ולא ברורה.
אוגדן (2002) מתייחס לחוויה זו מתוך העמדה האוטיסטית-מגעית כאל תהליך חיים מוקדם, קדם מילולי ומחשבתי שהתינוק חווה את הסביבה כהוויה חושית-תחושתית. כאן טרם התפתחו אצל הוולד תחושת עצמי נפרדת, על כן היחסים הם "בין צורה להרגשה של שטח סגור, בין פעימה להרגשת מקצב, בין קשיות להרגשה של זוויתיות. רצפים, סימטריות, מחזוריות, תחושה של עור בעור", אשר מהם מתחילה חוויית עצמי ראשונית להתעורר". (אוגדן, 2002). זאת במידה וההתפתחות של התינוק ויחסי אם-תינוק תקינים. (ויניקוט, 1952, 1956, 1971).
ת' בת 36 הגיעה לטיפול בפסיכותרפיה גופנית-הוליסטית במצב של דיכאון, במהלך הטיפול הגופני התעורר בה יחס אמביוולנטי כלפי המגע הטיפולי. מתוך הפגישות הראשונות התברר שאמא של ת' הייתה אשה מרוחקת ויחסי אם ובת היו לא תקינים, האם לא סיפקה סביבה מסייעת וטובה דיה עבור המטופלת.
ת' מעולם לא חוותה גבולות ברורים או חוויה של שמירה והאכלה, ומנגד היא כל הזמן חיפשה לחוות את אשר מעולם לא קיבלה. הדבר בא לידי ביטוי ביחס האמביוולנטי לטיפול הפיזי. מצד אחד בתחילת כל טיפול עלה חיוך וחוסר נוחות, מצד שני התמסרות טוטלית.
תהליך הטיפול הלך והתמקד סביב נושא של גבולות ושמירה הן בשיח הוורבלי והן דרך העבודה הטיפולית במגע.
לאחר ארבעה חודשים, המטופלת הרגישה את החיוך שעל פניה בזמן הטיפול הפיזי כבושה, ונזכרה בחוויות עכשוויות במערכות היחסים שלה שבהם היא מתביישת ואינה מבינה למה היא חשה כך. הביטוי הפיזי/רגשי של הבושה היה ניתוק לא ברור ו/או שיתוק לא רצוני תוך איבוד היכולת לדבר ולהגיב. במצבים אלו ת' מתפרשת על ידי סביבתה כמסתירה, מרוחקת, מנתקת קשר בין-אישי ולא אוטנטית.
ת' החלה להאמין שתגובות אלו אכן משקפים שמשהו לקוי אצלה, היא חוותה בושה במצבים הכי לא צפויים עם חברים בעבודה ובחוגים שבהם היא משתתפת.
הסקירה הכללית המובאת לעיל מהווה רקע למפגש טיפולי ספציפי המובא בהמשך, בפגישה זו התמקדנו בעור של המטופלת בחיפוש אחר "מה החוויה העורית שלה" דרך שימוש במגע מכיל והדרכה מילולית.
ת' הוכוונה למקד את מודעותה לעור שלה, לחוש את עורה כמשטח. בהתחלה היא חוותה החזקה מסוימת. בהמשך התהליך הטיפולי מתוך אסוציאציות תחושתיות שהיא חוותה בזמן הטיפול עלה זיכרון שבו חוותה בושה ות' החלה לחוות את זיכרון חווית הבושה באופן חושי על עורה.
תיאורה של הבושה החושית היה שעורה מרגיש חם מידי, נוזלי מידי, מקומט וזקן. מאחר ות' הייתה כבר מנוסה בסוג העבודה הגופנית, יכלה להכיל חוויה קשה זו על עורה במשך הטיפול דרך משטח העור בגופה.
מתוך תהליך הטיפולי הפיזי, ת' מצאה בתוכה את הדרך להתגבר על החוויה החושית של הבושה, על ידי כך שהיא החלה בדמיון לעבות את עורה, לחזק את הנוזליות שחוותה, היא המשיכה בעיבוי עד שהרגישה שהתגברה על החוויה החושית של הבושה. בסיום התהליך היא חוותה את עורה מחובר, גמיש, מעוצב וחלק.
הרציונל מאחורי התמקדות בעור במפגש המובא לעיל, הסתמכה על זיהוי שחוויית הבושה של ת' מקורה בחוויית עבר הקשורה להגנה האוטיסטי-מגעית, ושבתור תינוקת במקום לפתח יכולת של היצירה המושלמת של חוויה חושית, אשר מהגנת על האדם מפני אימה בלתי נסבלת ("אימה ללא צורה"), ת' חוותה בושה חושית, על כן מיקוד באותו משטח מבויש , העור של ת', הקנה לה יכולת לספק בנסיבות טיפוליות "רצפה" חושית התחומה בחוויה. (אוגדן, 2002).
הטיפול במגע פיזי אפשר יצירת הטבעה חושית מכילה ומאגדת של המשטח העורי החשוף והפגיע.
"לחוויה על משטח העור חשיבות מכרעת במהלך הינקות בכך שהיא מהווה את הזירה שמתלכדים בה עולם קדם-סימבולי ייחודי של התינוק, שבמרכזו הטבעות חושיות, עם העולם הבין-אישי, אשר כפי שהוא נראה לצופה מבחוץ נמצא מחוץ לשליטתו האומניפוטנטית של התינוק ומורכב מאובייקטים שיש להם קיום נפרד ממנו. על במה זו ישכלל התינוק את יכולתו להיות בעולם בקשר עם אמו ושאר עולם האובייקטים, או ישכלל דרכים להיות (ליתר דיוק דרכים לא להיות) ששולט בהן החושי, אשר נועדו לבודד את העצמי הפוטנציאלי מכל אשר שוכן מחוץ לעולמו, הנשלט על ידי החושי". (אוגדן, 2002).
המטופלת בינקותה חוותה קשר אם-תינוקת מתעלל ומנותק, קשר זה מנע ממנה ליצור לעצמה לכידות קדם-סימבולית ויצירת חוויית עצמי אמיתי.
במקום זאת ת' למדה להתנהל בתחושה קיומית של חוסר ערך עצמי מבויש ולא ברור גם לעצמה. המפגש הטיפולי (המתואר כאן) התמקד בעור של ת' וזה אפשר לה למצוא חיבור חושי שונה בתוך עצמה. היא חוותה את עורה מלוכד ומעובה בפעם הראשונה בזמן שחוותה בושה. בהמשך המפגש דובר על איך חוויית שליטה וחיבור עצמי זו יאפשר לת' בנסיבות שהיא חווה כמביישות במקום להתנתק ולהיות משותקת, לשמור על קשר פנימי-עורי עם עצמה ומכאן עם אנשים אחרים מתוך הרחבת המרחב הפוטנציאלי שלה.
ת' יצאה מהפגישה הטיפולית בתחושה עורית שונה, זו הפעם הראשונה שת' חוותה התמודדות חושית מכילה של תחושת הבושה, שהתהווה מתוך העצמי שלה.
יתכן שהדיכאון שאיתו ת' הגיעה לטיפול היווה מסך שומר על רצף של חוויות תחושתיות מתוך העמדה האוטיסטית-מגעית, הקשור לינקותה. תחושות שמקורן לא היה ברור לת', מעבר לכך שתמיד האמינה שהיא "לא מספיק טובה".
הטיפול בפסיכותרפיה גופנית מאפשר התמקדות חושית מתוך מגע מתקן המגדיל את המרחב האישי והחיבור לעצמי אמיתי חושי.
©מאת אביבה לודן, M.A בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות ופסיכותרפיסטית גופנית הוליסטית.
ביבליוגרפיה
אוגדן תומס (2002), הקצה הפרימיטיבי של החוויה. הוצאת עם עובד.
ויניקוט ד.ו. (1971) , משחק ומציאות. הוצאת עם עובד.
Winnicot, D.W. (1952) Psychoses and child care. In Through Paediatrics to Psycho-Analysis, pp. 219-228. New York: Basic Books, 1975.
Winnicot, D.W. (1956) Primary maternal preoccupation.
In Through Paediatrics to Psycho-Analysis, pp. 300-305. New York: Basic Books, 1975.
פוטר-עפרון רונלד ופטרישיה (1990), הכל על רגש הבושה, הוצאת אופוס.
אביבה לודן M.A. בהנחיית קבוצות בשילוב אומנויות ופסיכותרפיסטית גופנית הוליסטית
לפרטים נוספים:
http://www.metaplim.co.il/Shiluvim
לפרטים נוספים:
http://www.metaplim.co.il/Shiluvim
