גנבו לנו את האוהל 

עיונים בספר בראשית- פרשת חיי שרה התשס"ח

הריקנות ההורסת

החדשות האחרונות התופסות את מעגל חיינו היום יומי, ובראשם שביתת המורים, בנוסף עם החדשות הטראגיות המזעזעות של רצח, אונס ושאר מרעין בישין, הביאה למסקנה את החברה הישראלית לחשיבה לרענון ולשינוי מערכת החינוך הכושל. שינוי שכולם מייחלים לה, בינתיים לשווא. כל זה בשנת ה-60 למדינת ישראל, כאשר עברו ובאו לעולם ממשלות ישראל לעשרות, וכנסת ישראל החליפה צורתה 17 פעמים, ועדיין אין תכנית ממשית לממשלת ישראל לשינוי מהותי במערכת החינוך.
העין רואה ואינו מאמין למראה הקורא מסביב. החינוך פשט רגל, רק שההכרזה הרשמית מחכה לה מזה שנים רבות. אחרי הכול, לא קל להודות בטעות, ושמורה היא לאישי אצולה המיוחדים בנפשם. לא רבים מאישים אלה, נשארו לנו כנראה בנוף חיינו. בוודאי לא בין מקבלי ההחלטות על גורל חיינו - אלה המעצבים את דור המחר.
העולם נותר בחלל גדול מבחינה אנושית-ערכית, כאשר מחד הטכנולוגיה מתפתחת למימדים חלומיים, ומאידך האנושות יורדת לה פלאים ברמת ערכים אנושיים בסיסיים. ערכים שעדיין ניתן לראות אצל אישי אצולה מיוחדים, הנחבאים אל הכלים (אשר כל חסרונם היא מידת ה"רייטינג" שאינם מספקים, לשיטתם של כמה ממובילי התקשורת בישראל).
אז איפה הבעיה. מהו השורש לכל המרעין בישין, שאנו עדים להם, עד כדי כך ששיווי המשקל החברתי נוטה לקריסה טוטאלית? ומהו הדבר שצמרת המדינה לדורותיו קשה לו להודות באסון שאותה המיטה עלינו, ולומר בלי מצמוץ וגמגום "טעינו"? היודעים אתם, מהי? הוואקום והריקנות. זוהי שורש הבעיה. בזה הם כשלו ובזה קשה להם להודות בקול רם, שטעו, שגידלו כאן נוער ריק בלי ערכים, נוער המנותק משורשיו, שבמקרה הטוב ההיסטוריה שלו מתחילה מלפני 60 שנה. הרי זה כלל ברזל שבלי עבר לא ניתן לבנות שום עתיד. כלל זה ידוע לעמי תבל. גם למדינות ערב באשר הם. צמרת המדינה היהודית היחידה בעולם ניסתה לבנות משהו שונה, מנותק, מנוכר לעברו. אין מה לחפש, ואין מה להמציא. הכתובת הייתה כתובה על הקיר. היא כתובה כיום בצבע של דם. כמה מקרה רצח, כמה כאב של משפחות, כמה נשמות הרוסות! הלב דואב וכואב למראות הקשות הסובבות אותנו. זאת התוצאה של החינוך הקלוקל המנותק מכל ערכי יסוד.
זאת בנוסף לדוגמא שמקבלים בני הנוער ממנהיגי הדור המשליך עליהם כהרס של נחש, כאומרים: אין דין ואין דיין ואני ואפסי עוד. התוצאה ברורה. הרסנית וכואבת עד כדי פירוקה של החברה הישראלית לרסיסים. במצב נורא שכזה של התפוררות החינוך מי צריך עוד אויבים. אם לא נפנים זאת מיד ונעשה הכול כדי לשנות את המצב האיום הזה במחוזותינו, יהיה זה ההורס את החברה הישראלית, לפני כל!
חיים אנו בעולם של ריקנות שתפסה ראש, ריקנות שהחליפה את "עם הספר" לתחלופות של ביבים וזוהמה בדמות התכנים הרדודים המובאים בטלביזיה, בעיתונות ובאינטרנט - התופסים את החלק הארי מהאוכלוסייה, דבר שמשליך על חיינו. אותם צריך להחליף, לתקן ולמלא בערכים אחרים ובטוב האין סופי החבוי והטמון אצל כל יחיד ויחיד מאתנו. זה קיים. יש רק להוציאו מהכוח אל הפועל.
שביתת המורים, היא מוצדקת מכל בחינה שהיא, ובראש ובראשונה בגלל מיקומה הירוד של נושא החינוך בסולם חיינו. הצלחתה של השביתה תירשם, רק כאשר היא תצליח להרים את קרן החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. לא פחות מנושא ביטחון.
יחד עם זאת, יהיה זה כישלון אם לא יהיה רענון גם בתכניה של מערכת החינוך. אך אם יושם דגש חזק על נושא הערכים ועל מילויו של הוואקום שנוצר בחלל חיי הנוער שלנו, יהיה זה בגדר של התחלה טובה למסלול חדש ומבטיח.

* * *

קצת מן המקורות:

יסוד מוסד הוא ביהדות, כי אין וואקום בחייו של אדם, וכי במקום שאין ערכים ורוחניות, יתמלא האדם בדברים אחרים - בריקנות! נפשו של אדם זקוקה תמיד לחמצן רוחני, למשהו שימלא אותו. זה ניתן לבחירה של האדם. אם לערכים ולצמיחה אישית אינטנסיבית, אם לתחליפים מדומים, המורידים את האדם לפי פחת. "וגם הנפש לא תמלא" (קהלת פרק ו) - אמר החכם מכל האדם. ובמדרש (קהלת רבה פ"ו) המשילו חז"ל את נשמת האדם לעירוני שנשא בת מלך, שאפילו אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום, מפני שהיא בת מלך.
בסבך החיפוש המתמיד של הנשמה במילוי מאווייה - רוחניות, במידה והאדם אינו עומד על המשמר כיאות, יכול הוא ליפול בנקל.
עיקרון זה מרומז היטב בדברי המדרש המצוטט ברש"י בסיפור יוסף ואחיו. כאשר אחי יוסף הורידוהו לבור "והבור ריק אין בו מים" (בראשית לז', כד'), על הכפילות "והבור ריק" וגם "אין בו מים" לומד המדרש "איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר 'אין בו מים?" ומשיב המדרש: ללמדך ש"מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". בעולמו של האדם, הריקנות לא נשארת במצבה הסטאטי וכל חלל מתמלא. השאלה היא במה אתה ממלא אותו. זה הכלל: אין סטאטוס, אין וואקום.
עלינו מוטלת חובה לבדוק איך גדלים בנינו ובנותינו. מי הם מוריו ומחנכיו. האם בדרך חינוכם כיום, הננו מקנים להם ערכים שיגדל אותם לשם ולתפארה במשפחת עם ישראל?...

* * *

"גנבו לנו את האוהל!"

מסופר על הבלש האגדי שרלוק הולמס, כי יום אחד החליט לצאת לפיקניק עם חברו. הלכו והגיעו למדבר. פתחו להם אוהל, ישבו ועשו מדורה, הכינו ארוחה דשנה, עד שנרדמו.
באמצע הלילה העיר שרלוק את החבר.
- "חבר, התעורר!".
התעורר החבר, ושרלוק שואל אותו:
- "הבט נא השמיימה, מה אתה רואה?"
- "כוכבים", השיב לו החבר.
- "ומה הם אומרים לך, חבר" - מקשה עליו שלרוק.
- "תלוי" - עונה החבר. "הפילוסופים יפרשו כדרכם הפילוסופית, המאמינים יראו בזה את גדלות הבורא וכו'".
- "ומה הם אומרים לך" - מקשה החבר לשרלוק.
- "הם אומרים לי, כי גנבו לנו את האוהל"!

עד כאן הסיפור. הנמשל:
- ישנם אנשים שמתכננים רבות, וחושבים עמוקות לשנות דברים, בתחומים שונים בחייהם. לעיתים הם צריכים לראות, לפני הכול, האם בטרם חושבים הם על הדברים ה"גדולים", האם לא נשמט מתחתם הבסיס האלמנטארי, הראשוני. האם המבט על "הכוכבים" היה אולי מוקדם לפני שהוא ראה כי "גנבו לו את האוהל"! את בסיס הקיומי שלו, עלי אדמות?
זאת ועוד: סיפור זה ממחיש לנו, עד כמה יש לחבר בין חיי הגשם לחי הרוח. וכי בצד המבט אל "הכוכבים" - הרוחניות, יש להתחבר ולחבר את זאת עם הגשמיות - כאן בעולמינו זה.
נראה לי שזה הפירוש בפסוק (בפרשת השבוע - חיי שרה): "ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ, אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנענים, אשר אנוכי יושב בקרבו" (בראשית, פרק כד' פסוק ג') אברהם אבינו ששולח את אליעזר עבדו למצוא בת זוג לבנו יצחק, מציב לו תנאים. לא לקחת אישה מבנות כנענים. לשם כך הוא משביע אותו. הבה נשים לב, לשם מה אומר אברהם את המשפט "ואשביעך בה' אלוקי השמים ואלוקי הארץ" וכי לא היה מספיק לו לומר: "ואשביעך בה'"? - ללמדך, כי אברהם אבינו רמז לעבדו את הרמז הבא: כי ייקח הוא רק אישה כזאת שיש אצלה את החיבור שבין השמים לבין הארץ. לא אחת שמחוברת רק לארץ או להיפך, כזאת שמנותקת ממאוויי העולם, שתהיה רק מחוברת לשמים.

מסקנת הדברים:

א. בטרם נכין תכניות גרנדיוזיות לשינוי פני החינוך בישראל, יש להחזיר את הדברים הבסיסיים בחינוך ילדינו - ערכים שהם בבסיס חיינו, שהם נר לצמיחה אישית של דור המחר.
ב. רק בחיבור בין הגשם לרוח, נוכל לבנות חיים של ממש.
במו ידינו נוכל ליצוק תוכן בנפש בנינו ובנותינו. יש רק להפסיק לדבר. עת למעשים, לא עת לדיבורים. זה בידינו ממש!