20 אוקטובר 2011
האם באמת ובתמים קיים פרטנר לשלום
סקירה בנושא "האמנה הלאומית הפלשתינית"
שנים ארוכות נישטף מוחנו בידי תועלתנים ישראלים, משרתי אידאולוגיה אישית ומנותקת מהווית הקיום היהודי, הציוני והדמוקרטי, כי אנו, מדינת ישראל, אנו הננו המכשול העיקרי לשלום. כל שעלינו לעשות הוא "לעשות יותר" לעבר הפלשתינים ובאה גאולה לישראל.
ב"ניו-ספיק" אורווליאני "לעשות יותר" פירושו, לטעמם של משרתי הפלשתינים בתוככי מדינת ישראל מהשמאל הרדיקלי, לסגת מכל שטחי יו"ש, להעניק חזרה לסוריה את רמת הגולן, לחלק את ירושלים ולהכיר בזכות השיבה הפלשתינית לתוככי מדינת ישראל שבתחום הקו הירוק.
אנו הפכנו חרשים לשפה ה"מזרחית" אזנינו ומוחותינו נילושו להכיר ולזהות אך "מערבית", דיברי דוברים ערבים ופלשתינים כמוהם כעורבא-פרח, כשלג ד'אשתקד, לא ענין לענות בו לאיש מערבי "נאור".
הפלשתינים החליפו תדמית עם חילופי מנהיגיהם. ערפאת, זה "האיש עם השערות על הפנים", לוחמני, עוטה הכפייה, עוטה מדי צבא ואקדח משתלשל לו ממותניו. בהנהגתו נירצחו אלפי ישראלים בפעולות רצח וחבלה. אמנם השבר היה גדול בישראל אך מהבחינה הפוליטית שרתו פעולות החבלה נגד אזרחים ישראלים את המדיניות הישראלית אשר גרסה ובצדק רב לאור מסעות הרצח בתוככי ישראל כנגד אזרחים כי הפלשתינים אינם ברי שיח ושיג.
מחליפו של ערפאת, עבאס, הבין בחושים מחודדים את הזירה הבינלאומית טוב יותר מקודמו. הוא הבין את הנזק אשר גורמות פעולות החבלה לענין הפלשתיני, הוא הבין כי את מלחמת הפלשתינים בישראל יש לערוך ולהשיג תוצאות טובות מונים רבים, בזירה התקשורתית הבינלאומית.
באחת הפכו המדים הערפתים לחליפת עסקים מערבית משובחת, מעונבת בקפידה, את "השערות על הפנים" החליף גילוח מוקפד ומצוחצח והאקדח מצא מקומו בסליק שבקיר. עבאס גם למד לדבר "מערבית" דהיינו, בסגנון המתאים לאזנים מערביות כגון "זכויות לגיטימיות", שקרים היסטורים שאף אחד אינו בודקם, שיח "זכויות אזרח" ועוד מטעני ירקות בואשים כגון דא הנעימים לאזנים מערביות. לאחר מספר שנים של פניית הפרסה המדינית הזו, יכול עבאס בהחלט לטפוח לעצמו על שכמו. הוא הצליח היכן שערפאת ניכשל, הוא העצים את הדה-לגיטימציה במערב לקיומה של ישראל ובד בבד גרם לתור ארוך של מדינות התומכות בו ובמשנתו המדינית "המרוככת", "המערבית". הוא דיבר באופן שריצה אוזן מערבית ובד בבד הפיס את דעת הפלשתינים בדבר המשך תוכנית השמד והרס המדינה היהודית, בכך ש"האמנה הלאומית הפלשתינית" לא שונתה כלל.
אך האם באמת ותמים נישתנה השיח הפלשתיני, "התמערב" והפך לבר שיח עם מדינה דמוקרטית כישראל?
מסתבר כי עקביותם של הפלשתינים ראויה לציון מיוחד. עוד טרם יבשה הדיו על הסכם אוסלו-א' בשנת 1993 הכריז ערפאת (בערבית) כי ההסכם הוא שלב נוסף ב"תוכנית השלבים" שלו להרס מדינת היהודים בארץ ישראל והפיכתה למדינה פלשתינית "טהורה" מיהודים.
בנאום יוהנסבורג בשנת 1994 (כשנה לאחר חתימתו על הסכמי אוסלו-א'), שוב הבהיר ערפאת ללא כחל וסרק כי חתימתו על הסכם השלום האוסלואידי היא תחבולה בדיוק כ"הסכם ח'ודייבה". על מנת להסיר כל ספק הבהיר ערפאת בנאום נוסף בקהיר בשנת 1995 למאזיניו הסטודנטים כי הסכמי אוסלו הם בראייתו "הסכמי ח'ודייבה" דהיינו אחיזת עינים לערפל ולהסית דעתו של היריב לפני הנחתת מכת המוות. ואכן, אדריכלי הסכם אוסלו בצידנו הוכיחו עירפול חושים. הנה כי כן, ערפאת פעל בהתאם למתווה "האמנה הלאומית הפלשתינית" אשר שימשה עבורו כגב המוסרי לכל תעלוליו ורצחנותו.
הדברים הובהרו סופית על ידי ערפאת בנאום שטוקהולם בשנת 1996 לאמור: "אנו מתכננים לחסל את ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה. נמרר את החיים ליהודים וניקח מהם הכל".
לאי-מי המשווה בנפשו כי החלפת מדי הקרב הערפתים בחליפה והעניבה העבסית שינתה את המהות בגישתם של הפלשתינים לישראל, אינו צריך להרחיק לכת, הקול קול עבאס אך הידים ידי ערפאת ו"האמנה הלאומית הפלשתינית".
הרשות הפלשתינית זה לא מכבר העבירה חוק (2011 ) אשר מטיל עונש מוות לכל שיעז לחזור בו אי פעם בנושא זכות השיבה הפלשתינית הגורפת לתחומי מדינת ישראל (כמו גם גזר דין מוות על ראשו של זה אשר יעז למכור קרקע פלשתינית קדושה ליהודים). בד בבד טרחו הפלשתינים לחצרץ קבל עם ועדה כי כאשר תקום מדינה פלשתינית הרי תהה זו נקיה באורח מוחלט מיהודים, "יודן-ריין" לכל פרטיו ודיקדוקיו. כלל החוקים הנוקשים הללו, אשר הועברו משך השנתים החולפות בימיו של "האבו" המעונב, מעידים כי פני הפלשתינים אינם לשלום אמת אלא לטקטיקת אחיזת עינים נכלולית המשחקת יפה לידיהם לאור התמימות "המערבית".
מאז הסכם אוסלו ועד היום נישמעו מאות הצהרות ברוח זו מאנשי שילטון ברשות הפלשתינית "המתונה" של אבו-מאזן. כמובן שהחמאס לא שינה דרכיו, הוא מדבר בשפת "התנגדות" טרוריסטית ללא תלות באשר לדיברי "אחיו" מהפת"ח.
בחינה מדוקדקת יותר מעלה את האפשרות כי מוטב לנו להתנתק מהרשות הפלשתינית כליל ולפנות דווקא לעבר החמאס. הללו אומרים את שחושבים וחושבים את שאומרים. אנו יודעים מקומם והם יודעים מקומנו. עם החמאס ניתן להניח את עקרונות השלום על השולחן ותגובותיהם לכך ישרתו היטב את שני הצדדים, להכא ולהתם.
אנו רוקדים טנגו עם עצמנו
בעייתם של ישראלים רבים היא כי הינם מנהלים משא ומתן עם עצמם במקום לנהלו עם הצד השני דהיינו, אנו עוסקים בהונאה עצמית וזאת למשך שני עשורים רצופים. באורח לוליני להלל מפנים ישראלים שטופי משיחיות דת השלום של השמאל הרדיקלי את חיציהם כלפי ממשלת ישראל המצהירה השכם והערב על רצונה במשא ומתן לשלום, אם כי בלב ולב.
עובדתית, הפלשתינים צודקים בגישתם השוללת משא ומתן וכי מדוע זה ירצו בו. בישראל מתקיים המשא ומתן בינינו לבינינו, בדרך של גנבת דעת הציבור, באמצעות התקשורת שלוחת השמאל הרדיקלי והאנרכיסטי המעלימה באורח מסורתי את נושא "האמנה הלאומית הפלשתינית" להשמדת ישראל. וכי מדוע זה חייב עבאס להטריח עצמו לירושלים כאשר הוא כבר יודע את כל תנאי הכניעה והנסיגה של ישראל מפי "גנרלים ואדמירלים" בדימוס ומקולמוסם של עיתונאי חצר משרתי אידאולוגיה שמאל-רדיקלית וכל שנותר לו לעשות הוא להקשיח עוד יותר את עמדותיו באשר הוא כבר יודע מה היהוד מוכנים לוותר, בעוד שלאותם יהוד אין מושג ירוק בתוכניותיו הוא.
אולי אבן הבוחן הזוהרת ביותר במסע ההונאה הפלשתיני טמונה ב"אמנה הלאומית הפלשתינית". "האמנה" אינה למצער עוד פיסת נייר בעלמא, "האמנה" הינה החוקה הפלשתינית למדינתם שבדרך, זהו המסמך המכונן המגדיר באורח מדויק את כוונותיהם באשר לסיומה המוצלח של מערכתם ארוכת השנים כנגד היהודים ומדינת ישראל. "האמנה" הנה המקבילה הישראלית ל"מגילת העצמאות" שלנו.
על מנת להבין את כיוון המחשבה הפלשתיני עלינו להכיר ולהבין את "האמנה הלאומית הפלשתינית" ראש וראשון.
אנו נביא את הסעיפים הרלוונטים לעניננו מתוך ה"אמנה הפלשתיני" תוך סקירה קצרה לגבי כל סעיף על מנת להאיר עיני הקורא באמור.
ה"אמנה הלאומית הפלשתינית" – רקע
"האמנה הפלשתינית" ניסמכת על אמנת מפלגת הבעת' הסורית והעירקית הגורסת כי הערבים אינם משתיכים ללאומים שונים אלא לאומה הערבית הגדולה והמאוחדת.
עם הקמת "הארגון לשחרור פלשתין" בשנת 1963 , כארבע שנים לפני מלחמת ששת הימים ותפיסת השטחים הירדנים והמצרים על ידי ישראל, הועמד בראשו אחמד שוקיירי אשר פעל במהירות רבה לניסוח "האמנה הלאומית הפלשתינית" בשנת 1964, בוועידתו הראשונה של האירגון. "האמנה" מהווה כאמור לעיל את החוקה, הכרזת העצמאות והכוונות, את "הברית" (קובנאנט באנגלית) בין הפלשתינים ומטרתם הסופית למדינה משלהם על חורבות מדינת ישראל.
לאחר מלחמת ששת הימים ולאור תוצאותיה והשפעתה, תוקנה "האמנה הפלשתינית" תיקון סופי בשנת 1968 בוועידת קהיר על ידי "המועצה הלאומית הפלשתינית – המל"פ, בניצוחו של יאסר ערפאת, אשר הקצין עוד יותר את שהיה קיצון עוד מהנוסח המקורי באשר ליחסם של הפלשתינים למדינת ישראל.
"האמנה" כוללת 33 סעיפים. לא כולם עוסקים ביחסי ישראל והיהודים עם הפלשתינים, חלקם הינו מלל גבה אידאולוגיה פאן-ערבית ופלשתינית. אנו נתמקד בסעיפים הרלוונטים לעניננו בלבד.
במסגרת הדיונים באשר להסכם אוסלו, דרש ראש הממשלה דאז יצחק רבין לבטל את כל הסעיפים ב"אמנה" השוללים את זכות קיומה של מדינת ישראל, כתנאי להכרתה של ישראל במדינה פלשתינית. בשנת 1993 שלח ערפאת מכתב ליצחק רבין ובו הוא מצהיר (ללא פירוט) כי כל הסעיפים השוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים ומבוטלים. כמובן שהוא לא התכוון לבטל את תכולת "האמנה" ומכתבו היה פיסת נייר חסרת משמעות באשר ידע כי על מנת לבצע זאת נידרש להשיג רוב של שני שלישים ב"מועצה הלאומית הפלשתינית" רוב שהינו חסר סיכוי להשיגו. יצחק רבין ובייחוד שימעון פרס ויוסי ביילין היו כה שטופים במשיחיות-דת-השלום עד כי לא שתו ליבם למרמה הברורה במכתבו של ערפאת ובתמורה אצו רצו להכיר במדינה הפלשתינית.
בספטמבר 1995 נחתם בוושינגון הסכם "אוסלו-ב'" המכונה גם "הסכם טאבה" ההסכם חתם מספר אי-הבנות והשלמות נחוצות בהסכם "אוסלו-א'", אך לעניננו, חזר על מחויבות הפלשתינים לתקן ולהוציא מ"האמנה הלאומית הפלשתינית" את הסעיפים הקוראים להשמדת ישראל. למותר שוב לציין כי דבר לא נעשה בנידון.
בשנת 1996 התכנסה "המועצה הלאומית הפלשתינית" לשם תיקון האמנה לכאורה בהתאם לדרישות ישראל ותנאי הסכם אוסלו. נציין כי ועידה זו נערכה כחודש לפני הבחירות דאז בישראל והערכות שונות מציינות כי ערפאת שאף בדרך זו לתמוך במועמד השמאל הישראלי, הרופס, הוותרן והנוח לו, שותפו למרקחת הסכם אוסלו, שמעון פרס כנגד מועמד הימין בנימין נתניהו. הנציגים הפלשתינים הצביעו ברוב גדול בעבור החלטה המסמיכה את המחלקה המשפטית האש"פית להביא הצעה לתיקון הנוסח המתוקן משנת 1968 ולהביאו לאישור וועידת האירגון הבאה. למותר שוב לציין כי המדובר היה באחיזת עינים, דבר לא נעשה והאמנה לא תוקנה וכל נוסך אחר לא הועלה לאישור. פעולה פלשתינית נכלולית זו איפשרה לשמעון פרס לקצור יתרונות פוליטים, להכריז חגיגית (ושיקרית במודע) כי "האמנה" שונתה. נהפוך הוא, כאמור לעיל, הוקצנה האמנה בשנת 1968 והפכה נוקשה עוד יותר כנגד ישראל וזכות קיומה וכך נותרה.
בשנת 2006 התכנסה "המועצה הלאומית הפלשתינית" שוב לענין שינוי סעיפי האמנה הנוגעים לישראל והוועידה שוב ייפתה את כוחה של המחלקה המשפטית של האירגון להגיש טיוטת הצעה לשינוי. שוב, דבר לא נעשה עד עצם היום הזה.
האמנה הפלסטינית המתוקנת משנת 1968
אמנה זו ניקראה "האמנה הלאומית הפלסטינית" (אלמת'אק אלווטני אלפלסטיני).
סעיף 1
"פלסטין היא מולדת העם הערבי הפלסטיני והיא חלק אינטגרלי (בלתי נפרד) מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית".
הערת המחבר: "האמנה הפלשתינית" נישענת ויונקת עקרונותיה מחוקת מפלגת הבעת' הערבית אשר התפרסה ברחבי המזרח התיכון בחציה הראשון של המאה העשרים. מייד כשעלתה הבעת' לשלטון בסוריה בשנת 1963 (כשנה לפני חיבור "האמנה הפלשתינית") פרסמה המפלגה חוקה זמנית ל"איזור הסורי של המולדת הערבית", כך קראו הללו לסוריה אשר גבולותיה ניקבעו בעת המנדט הצרפתי על האזור. במבוא לחוקת הבעת' נערכו העקרונות ככתבם וכלשונם: "השלטון בסוריה הוא פאן-ערבי, ולא סורי. הוא מכוון לשמש גרעין לאיחוד מלא וממשי של האומה הערבית המפוצלת. השפה היחידה לקומוניקציה ולתרבות היא השפה הערבית (הספרותית), וכל מוסדות החינוך במדינה , כמו גם כל אמצעי התקשורת, חייבים להתנהל אך ורק בערבית".
בהתאמה לחוקת הבעת' ניכללים העקרונות הפאן-ערבים באמנה הפלשתינית. ולכן, "פלסטין היא חלק מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מהאומה הערבית". "האיחוד הערבי ושחרור פלסטין הם שתי מטרות המשלימות זו את זו… האיחוד הערבי מוביל לשחרור פלסטין, ושחרור פלסטין מוביל לאיחוד". "גורל האומה הערבית… עצם הקיום הערבי תלוי בגורל הבעיה הפלסטינית ומקשר זה נובע המאמץ של האומה הערבית ועמלה לשחרור פלסטין". "חלוקת פלסטין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן, משום שהן נוגדות את רצון העם הערבי הפלסטיני".
סעיף 2
"פלסטין בגבולותיה כפי שהיו בתקופת המנדט הבריטי היא יחידה טריטוריאלית אינטגרלית".
הערת המחבר: דהיינו, אין אפשרות לחלק את פלשתין כפי החלטת החלוקה של האו"מ משנת 1947 . סעיף זה באמנה מבטל לטעמם את קיומה של מדינת ישראל באשר אם אין החלטת החלוקה של האו"מ תקפה הרי הפועל היוצא הוא כי הקמת מדינת ישראל אינה תקפה.
סעיף 5
"הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה. כל מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה הוא פלסטיני".
הערת המחבר: מחברי האמנה אינם מציינים ממתי יושבים ערבים בפלשתין ובוודאי אינם מאזכרים את היישוב היהודי בישראל שלא פסק עד ימינו אלה, למרות חורבן בית שני. שוב נסיון לשכתב את ההסטוריה.
סעיף 6
"היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו לפלסטינים".
הערת המחבר: שוב, אין הגדרה החל ממתי "החלה הפלישה הציונית" ניראה שהם מתכוונים לביל"ויים כזכאים הבלבדים להקרא פלשתינים. כל השאר, במשתמע, חייבים להיות מגורשים.
סעיף 7
"השייכות הפלסטינית והקשר לפלסטין, החמרי, הרוחני וההיסטורי, הם עובדות קבועות. חינוך הפרט הפלסטיני חינוך ערבי-מהפכני ונקיטה בכל האמצעים ליצירת תודעה לאומית אצל הפלסטיני, השכלתו כדי שיכיר את מולדתו הכרה עמוקה - רוחנית וחמרית, והכשרתו למאבק המזוין ולהקרבת רכושו וחייו למען החזרת מולדתו עד לשחרורה - הם חובה לאומית".
הערת המחבר: אנו חוזים בחינוך הפלשתיני לילדיהם העוקב נאמנה אחר האמור ב"אמנה", עד ימינו אלו. הפלשתינים מכינים קאדרים מילדות של לוחמים עתידים בישראל על ידי שטיפת מוחם. כל דמיון לתנועת ההיטלראית: ה"היטלר-יוגונד", אינה מקרית ומכוונת, זו מורשתו של המופתי של ירושלים אל-חוסייני, יועצו של היטלר לפתרון הסופי של בעיית יהודי ארץ ישראל.
סעיף 9
"המאבק המזוין הוא הדרך היחידה לשחרור פלסטין והוא לכן, אסטרטגיה ולא טקטיקה......"
הערת המחבר: בכך מכוונים מחברי "האמנה" לכיוון הפעולה הלאומי הפלשתיני הכולל כנגד מדינת ישראל.המאבק המזויין אינו רק אמצעי אלא גם מטרה.
סעיף 15
"שחרור פלסטין מבחינה ערבית הוא חובה לאומית (קומי) כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני. האחריות השלמה לכך נופלת על האומה הערבית, עמים וממשלות כאחד, ובראשם העם הערבי הפלסטיני....."
הערת המחבר: יש לשים לב להגדרה "לטהר את פלסתין מהקיום הציוני" דהיינו, השמדת היהודים בארץ ישראל.
סעיף 19
"חלוקת פלשתין משנת 1947 והקמת ישראל בטלות מיסודן משום שהן נוגדות את רצון העם הפלשתיני ואת זכותו הטיבעית למולדתו ומשום שהן סותרות את העקרונות הכלולים במגילת האומות המאוחדות ובראשן זכות ההגדרה העצמית".
הערת המחבר: הפלשתינים משכתבים כאן את ההיסטוריה באשר חלוקת פלשתין נעשתה בהתאם להחלטת ארגון האומות המאוחדות. חיסול ישראל הוא חוקי לטעמם כיוון שקיומה בלתי חוקי. תוקפנות נגד ישראל לטעמם אינה תוקפנות, אלא סיכול התוקפנות הציונית. באותה הנשימה בה הינם שוללים את החלטת האו"מ ניסמכים הפלשתינים על עקרונות מגילת האו"מ להצדקת "זכות ההגדרה העצמית" שלהם.
סעיף 20
"הצהרת בלפור ונוסח המנדט ומה שנבע מהם יחשבו בטלים. טענות הקשר ההיסטורי או הרוחני של היהודי לפלשתין, אינן עולות בקנה אחד עם אמיתות הסטוריות או עם מרכיבי המדינה במשמעותה האמיתית. היהדות כדת שמיימית (של התגלות) אינה לאומיות בעלת מציאות עצמית וכמו כן אין היהודים עם אחד, שלו אשיותו העצמית, אלא הם אזרחים במדינות שבהן הם מצויים".
הערת המחבר: שוב משכתבים הפלשתינים את ההסטוריה ומבטלים בהבל קולמוס את הצהרת בלפור ונוסח המנדט הבריטי בארץ ישראל. בנוסף הם לוקחים לעצמם להגדיר עבורנו מיהו יהודי ולפי הגדרתם, כמובן שבני הדת היהודית אינם לאום ולכן אינם זכאים למדינה משלהם. חשוב לציין כי קיים מיעוט בזוי בינינו היהודים הישראלים הטוענים בדיוק כך ותומכים בטענות הפלשתינים לשלילת הזהות הלאומית היהודית.
סעיף 22
"הציונות היא תנועה מדינית הקשורה קשר אורגני באימפריאליזם העולמי והיא עוינת לכל תנועות השחרור והקידמה בעולם. היא, תנועה גזענית קנאית בהוויתה; תוקפנית, התפשטותית-התיישבותית במטרותיה; היא פשיסטית-נאצית באמצעיה. ישראל היא מכשיר התנועה הציונית ובסיס אנושי (בכוח אדם) וגיאוגרפי לאימפריאליזם העולמי. היא משמשת נקודת התבססות וקפיצה, כדי להלום בתקוות האומה הערבית לשחרור, לאיחוד ולקידמה".
הערת המחבר: סעיף זה הינו פעולת דה-לגיטימציה בוטה ושיקרית כנגד התנועה הציונית. סעיף זה שימש לגינוי ונידוי ישראל בוועידת דרבן הראשונה ובהחלטת האו"מ כי ציונות היא גזענות (ההחלטה אשר שונתה בינתים)
סעיף 33
האמנה לא תתוקן אלא ברוב של שני שלישים של כלל חברי המועצה הלאומית לארגון השחרור הפלסטיני במושב מיוחד אשר יכונס למטרה זו.
הערת המחבר: סעיף זה חשוב באשר חושף את שיקרי ערפאת באשר להבטחתו לשינוי ה"אמנה" וחוסר הבנתם, תמימותם וכישוריהם האישיים החסרים של אדריכלי הסכם אוסלו מצידנו, יצחק רבין, שימעון פרס ויוסי ביילין. הצורך ברוב של שני שליש לשינוי "האמנה" מעגן את המסמך כחוקה הפלשתינית.
שיקולי הנהגה שלא ממין הענין
במקרים אשר בהם התחיבו ראשי ממשלה לפעילות מדינית כלשהי כהבטחת בחירות, כשלנו אומללות. רבין התחייב בבחירות 1992 להביא הסכם שלום עם הפלשתינים וקיבלנו את הסכם אוסלו האומלל והתפור בתפרים גסים ומעורפלים, עובדה אשר תרמה בסיומו של יום לכשלונו. אהוד ברק התחייב בבחירות 1999 להוציא את צה"ל מלבנון ופעולה זו כפי שבוצעה בשלומאליות יתירה הפכה לפיאסקו אדיר אשר ישראלים רבים שילמו בחייהם עקב כך באינתיפדה השניה ומלחמת לבנון השניה.
מסתבר כי להבטחות בחירות ישנה דינמיקה משלהן. גם אם ברור היה (מאות אלפים התריעו נגד הסכמי אוסלו, לא היה כל צורך לנחש), כי הסכם זה יביא אסון למדינת ישראל הרי רבין היה כבול בהבטחותיו, חשש להראות כזגזגן והלך לקראת ההסכם אשר לפי עדויות רבות ליבו לא היה שלם עמו.
נסיונו הצבאי העשיר של אהוד ברק חייב היה להורות לו כי כך לא נסוגים, מפקירים מוצבים, נשק, תחמושת משוריינים, סייענים נאמנים לישראל ופשוט בורחים. נסיגת צה"ל מלבנון נערכה כבריחה מבוהלת, כגנבים בלילה, בחסות החשכה כעדר עכברים מפוחד, צה"ל פיזר רגלים ונעלם מהשטח בהותירו אותו לחיזבאללה. נכון להעריך כי "מבצע-בריחה" של צה"ל מלבנון הוא הזרז שגרם לפרוץ האינתיפדה השניה ולמלחמת לבנון השניה.
לגבי הבטחות הבחירות של אריאל שרון ותפנית הפרסה האסטרטגית הלאומית והאידאולוגית שהלה ביצע, חבל להכביר מילים. הלה הונה, כיזב וגנב דעת בוחריו במצח נחושה, באורח אנטי-דמוקרטי וגרם לאסון גרוש גוש קטיף וצפון השומרון אשר הובילו לשילטון החמאס בעזה, ירי טילים מסיבי על יישובינו ומבצע עופרת יצוקה.
בנימין נתניהו, דחף נמרצות את מתווה הטלת הקפאת הבניה לעשרה חודשים ביו"ש באשר התחייב לכך בפני הנשיא אובמה באורח וולנטרי למרות אזהרות חמורות (כולל מצד כותב טורים אלו), כי ההקפאה תנזק אנושות את הענין הישראלי ותגרום להקשחת העמדות הפלשתיניות ובכך תדחה למעשה את הסיכוי למשא ומתן לשלום. שוב התחייבות נימהרת אשר ערפלה את ההגיון.
ומדוע אנו מזכירים את הכישלונות האומללים לעיל? משום שההבטחה הניתנת במצבים שונים מהארוע עצמו, כובלת את שיקול דעתו של ראש ממשלה מכהן בין אם הבחין בכך ובין אם לאו. רבין ידע כי הסכם אוסלו בעייתי בהקשר לביטחון ישראל. רבין ידע כי "האמנה הלאומית הפלשתינית" מלמדת יותר מכל הצהרה ערפתית לתקשורת, אודות הכוונות האמיתיות של "כנופיית טוניס" האש"פית ולמרות זאת חתר באמוק למילוי ההסכם. רבין ידע או אמור היה לשער כי לאור האמור ב"אמנה הלאומית הפלשתינית", עם מסירת עשרות אלפי רובים על תחמושתם לידי הפלשתינים, הרי בוודאות רבה יופנו אלו כנגד ישראל (ואכן כך הווה, הרובים הופנו נגדנו ואלפי הנרצחים והפצועים מצידנו לעת האינתיפדה השניה מעידים). רבין היה נתון בצבת התחיבויותיו הפוליטיות הנמהרות.
בהתאם לעדותה של בתו דליה רבין, יצחק רבין ז"ל גמר אומר בליבו לסגת מהסכם אוסלו מכל וכל וזאת זמן מה לפני הרצחו, באשר הבין לאיזה בור יקוש נפל (אשר נירקח על ידי חורשי המזימות הבילתי נילאים: ערפאת, שמעון פרס ויוסי ביילין). אך שוב כנאמר, הוא היה נתון בצבת הבטחותיו ולא עשה דבר לשם כך. וכך, פופוליזם פוליטי חסר אחריות בעיצומם של מסעות בחירות הוכח כמנזק אנושות את העם בציון. ועל כל אלו נאמר: "ראשית מעשה במחשבה תחילה".
רפיסות וגנבת דעת הציבור בדרישתנו לשינוי האמנה
אמנם ראשי ממשלות ישראל דרשו, החל משנת 1993 לעת מעשה מרקחת הסכם אוסלו ואילך, בשפה רפה את ביטול והוצאת הסעיפים (המופיעים לעיל) מ"האמנה הפלשתינית" אשר אינם מכירים בקיומה של מדינת ישראל אך ניראה כי דרישות אלו היו עבור הפרוטוקול בלבד.
וכך יצחק רבין הסתפק במכתבו של ערפאת אליו המאשר נכונותו לשינוי האמנה, אך לא התעקש על הביצוע. שמעון פרס אחריו גם הוא דרש שינוי סעיפי האמנה ואף העמיד אולטימטום כי ללא השינוי עד חודש מרס 1966 , הסכם אוסלו יושעה, אך למעט החלטה שיקרית של המל"פ (מועצה לשחרור פלשתין) אשר ייפו את כוחה של המח' המשפטית הפלשתינית להגיש המלצות לשינוי הרי שלא נעשה דבר. משה (בוגי) יעלון בתפקידו כראש אמ"ן ד'אז הפציר בשמעון פרס לא לצאת בהכרזה כי "האמנה" שונתה לפי דרישות ישראל באשר הכרזה מעין זו הינה גנבת דעת של הציבור הישראלי. פרס לא שעה להפצרות יעלון ויצא בהכרזה חגיגית ושיקרית כי "האמנה" שונתה. בכך הפך שמעון פרס לשותפו של ערפאת באחיזת עיניו של הציבור הישראלי. למותר לציין כי פרס לא נידרש ולא נענש על שקריו וניזקו לעמו, נהפוך הוא.
בנימין נתניהו, בעת כהונתו הראשונה כראש ממשלה אמנם דרש בנחרצות את שינוי האמנה ואכן בשנת 1998 התכנסה מועצת אש"פ (במקביל לביקורו של נשיא ארה"ב ביל קלינטון בעזה) ואישרה את הצורך בשינוי הסעיפים המכפישים את ישראל אך לא נערכה הצבעה כהילכתה והאישור הוכרז לפי חוזק מחיאות הכפים ובכל מקרה לא נימנו שני השלישים הדרושים לאישור השינוי כחוק. ואכן, האמנה לא שונתה.
אהוד ברק, אשר בילה זמן רב במשא ומתן עם הפלשתינים לא ראה נחיצות להעלות הנושא. גם אריאל שרון לא יצא מעורו לחייב הפלשתינים לשינוי האמנה ובנאומו בעצרת האו"ם בשנת 2005 אף לא הזכיר נושא זה. אהוד אולמרט היה אטום לסכנה הנובעת מ"האמנה", מעולם לא עסק בכך וניראה כי לא ייחס חשיבות ולא השיג את נחיצות שינוי האמנה.
בנימין נתניהו, לעת כהונתו השניה כראש ממשלה ובכל נאומיו (המוצלחים) בישראל, בקונגרס ובעצרת האו"מ משך 2010-11 אמנם גורס ובצדק רב כי שורשי הסיכסוך עם הפלשתינים הינו סרובם להכיר במדינה יהודית בארץ ישראל, הנסמך על ה"אמנה", אך עדיין לא העלה את נושא שינוי "האמנה הלאומית הפלשתינית" המהווה את המצע האידאולוגי להנצחת הסיכסוך.
בכך שלא הועלה נושא "האמנה" ושינויה באורח נחרץ ועיקש הרי יצאה ישראל ניזוקה, באשר הפלשתינים מתגדרים מאחורי סעיפי "האמנה" הלכה ולמעשה כל אימת שמשב רוח פוליטי נאות מאפשר להם זאת. האמנה נותנת לפלשתינים את התוקף המוסרי האזרחי (במקביל לתוקף הקוראן הדתי), להרוג ביהודים, להוציא מסעות רצח וחבלה. "האמנה" הינה היסטוריה פלשתינית משוכתבת, אשר דמיונם הקודח של הפלשתינים יצר עבורם כתחליף לעובדות ההיסטוריות מוסכמות. מנהיגינו בשני העשורים החולפים, יצחק רבין, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון ואהוד אולמרט כולם עד אחד לקו בהבנתם את חיוניות "האמנה הלאומית הפלשתינית" לפלשתינים ואת האסון שהיא מביא על ראשינו.
כאשר אנו מצביעים כבר מזה שנים על כישלון ההסברה הישראלית, היא הנותנת. "האמנה הלאומית הפלשתינית" יכולה לשמש מנוף אדיר לעקר את טענות הפלשתינים על ידי חשיפת שקריהם כפי המופיע "באמנה". מדוע לא פעלו מנהיגינו בכיוון זה? ניראה כי אטימות מדינית ופוליטית הדריכה מעשיהם ושיבשה עליהם את סידרי העדיפויות הדרושים.
כוונות הפלשתינים להשמדת ישראל שרירות וקיימות
נכון, גם ישראל של בנימין נתניהו אינה מגלה התלהבות יתר לשלם את המחיר הנידרש בכל משא ומתן עכשווי דהיינו, תשלום בנכסים אסטרטגים חיונים לנו, וכי מדוע זה נשלם? כל זמן שקיימת "האמנה הפלשתינית" כל זמן שהפלשתינים דואגים להכריז כי אכן הם מעונינים במתווה "שתי מדינות לשני עמים" אך נמנעים מלהוסיף בכוונת מכוון: "מדינה יהודית לצד מדינה פלשתינית". בכך, מסגירים את כוונותיהם לשלילת מדינה יהודית בארץ ישראל וליצירת מדינה פלשתינית בשלב ראשון בשטחי יו"ש בעוד כי בד-בבד ישראל הופכת לשיטתם ולשיטת עוזריהם היהודים הישראלים, למדינת כל אזרחיה אשר תהפוך תוך זמן קצר לעוד מדינה פלשתינית והרי לנו מדינה פלשתינית אחת מהנהר ועד הים בהתאם לחזון ערפאת ו"האמנה הלאומית הפלשתינית". ועדיין קיימים אלו בנינו המסרבים בעיקשות פתולוגית להסיק את המסקנות המתבקשות.
לאור האמור כאן ברי כי עקשותו של בנימין נתניהו על עקרון המדינה היהודית בארץ ישראל והכרת הפלשתינים בכך אינו תעלול יחצני גרידא לדחיית משא ומתן לשלום והוא כמייצג העם חייב לעמוד על כך. ראש וראשון חייבים הפלשתינים להסיר את הסעיפים הנדונים מאמנתם לפני שנוכל להחל ולבטוח בהם. הסעיפים הללו מאשררים את טקטיקת "הסכם ח'ודייבה" בה נוקטים הפלשתינים דהיינו, הם אינם באים למשא ומתן עמנו בידים נקיות. שהרי ישראל הכירה לנוכח הקהילייה הבינלאומית בזכותו של הלאום הפלשתיני להגדרה עצמית ולמדינה משלו (עד כמה שהגדרה זו מפוקפקת), בעוד האיזון אינו נישמר והפלשתינים מסרבים להכיר במדינת ישראל כמדינת העם והלאום היהודי. וכך נימצאים הצדדים על מישורים שונים ומכאן, אין כל סיכוי כי ייכון שלום, באשר הגדרות אלו אינן נושא למשא ומתן אלא הבסיס לו.
הפלשתינים מצידם סומכים ידיהם על שטופי ומשיחי דת השלום הישראלים כי במדה ויעלו שוב לשלטון הרי שוב יאחזו את עיני הציבור הישראלי ויסגירו את עקרונות השרידות הישראלית בתמורה לפיסת נייר צ'מברלינית.
כל זמן שהפלשתינים עומדים על זכות השיבה ללא פשרות (כלומר יישוב 7 מליון פלשתינים בתחומי הקו הירוק), כל זמן שהפלשתינים דורשים שליטה מוחלטת פלשתינית על המקומות הקדושים לכל הדתות ובפרט ליהודים כאקט של שליטה על האחר, הרי שאל לה לישראל לוותר או אף להרהר בצורך לוויתורים נוספים על אלו שכבר נעשו.
אך לפני מספר שבועות התראיין לתחנת אל ג'זירה עבאס זכי, המועמד הפלשתיני הבולט ביותר לרשת את יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן עם פרישתו, ושם הצהיר בלא שמיצמץ או הסמיק כי האסטרטגיה הפלשתינית מאז ומתמיד היא גרוש כל היהודים מתחומי ארץ ישראל שממערב לירדן ועד הים, אך הוסיף ואמר כי הטקטיקה הפלשתינית היא הצהרת תמיכה, עבור אוזנים מערביות, במתווה שתי מדינות לשני עמים (על בעייתיות הגדרה נכלולית זו כבר עמדנו לעיל). בעוד שדרך זו באה לטשטש את הכוונות האמיתיות של הפלשתינים להשתלט על מדינת ישראל בהתאם ל"תורת השלבים" הערפאתית. בהקשר זה מחבבים הפלשתינים לצטט את "הסכם חוד'יבייה" אשר בו הערים מוחמד נביא האיסלם על שיבטי היהודים בשטחי ערב הסעודית של היום, להאמין כי פניו לשלום עמם. אך כאשר נקרתה ההזדמנות לפניו התנפל עליהם בראש מאמיניו (קרב ח'ייבר) ושחט רבים מבני שבט קורייט'ה היהודי לפי חרב בעוד הנשים והילדים אוסלמו בכפיה. קיום האמנה הפלשתינית מאששת את המשכיות טקטיקת "הסכם חוד'יבה" גם בימינו בצורתה המודרנית היא "תוכנית השלבים" לחיסול ישראל.
כיום, דרכו של אבו מאזן אינה שונה במהות מדרכו של ערפאת. טון הדברים השתנה אך לא הכוונה המקורית. הפלשתינים נישענים על "האמנה הלאומית הפלשתינית" להקמת מדינה באורח חד צדדי באשר חשים כי המוסר והצדק אשר אמנם עוות על ידם, אך הינו לצידם לנוכח אזלת ידם של היהודים להסביר את צדקתם שלהם. ואכן הצליחו לשכנע בכך את מרבית מדינות העולם.
אבו מאזן, בנאומו באו"מ בחודש ספטמבר 2011 , לקראת בקשתו מהעצרת לאשרר את מדינתו פלשתין כחברה מלאה באירגון האומות המאוחדות, הוכיח כי הינו דבק בנאמר ב"אמנה הלאומית הפלשתינית" באשר לשלילת תוכנית החלוקה לארץ ישראל משנת 1947 אשר אושרה על ידי האו"מ. אבו מאזן אישר בפני כלל עצרת האו"מ כי אינו מקבל את קווי 1967 ולא אלו של 1947 דהיינו, שלילה מחלטת מצידו לזכות קיומה של מדינת ישראל היהודית בכל שטח שהוא ממערב לירדן ועד הים, המהווה הכרזה בוטה כי כל מדינת ישראל היא שטח כבוש מידי הפלשתינים.
סימוכין
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
