חלום 

חלום

שני חלומות היו לי הרבה שנים, אחד מהם, לקבל את גלעד שליט בפרחים, התקיים בימים אלה, תודה לאל. זה כנס בעיני, ואני מודה על כך כל שנייה.

קשה אפילו להתחיל לחשוב מה המשמעות של להיות בשבי, רחוק מביתך, משפחתך, עם תקווה וסיכויים לא גדולים לחזור. קשה, ולאף אחד אין אפילו שמץ של מושג, לבד ממי שהיה שבוי וחזר הביתה, ואתנו כיום.

העיתונות מלאה בימים האחרונים ועדיין, כתבות ותמונות על "המחיר", יחד עם התבטאויות באינטרנט בנושא, והן לא קלות.

אפשר לחשוב לרגע שאני או אחרים אינם חושבים וחוששים כמותם לבאות, ותוהים בשאלה איך כדאי להמעיט עד לאפס את הסיכויים שזה חלילה יקרה שוב.

אין נוסחת פלא, למרות שכולנו יודעים מה הצעדים שכדאי לנקוט.

בינתיים, יא ראבאק בינתיים: איך אפשר שלא פשוט לשמוח כמו כולם בשמחת חזרתו משבי של חייל, בן מבנינו שחזר למרות ועל אף הכל?  או להיות שקוע בחצי הכוס הריקה, כשסוף סוף אחרי ייסורי לב וגעגועי נפש התמלאה חצי כוס ?

חזרתו של גלעד, שחרורו מהשבי, כפי שקראתי בהתבטאות נפלאה, הוא בין היתר גם שחרורו של העם. כי באיזה מקום, וכך ממש אני מרגישה, העם כולו היה בשבי, חסר תקווה ושמחה, עד עתה.  בחזרתו של גלעד שבה לכולנו שמחת החיים, יכולת ראיית התקווה וחצי הכוס המלאה.

למי שלא כך עבורו צר לי.  אך זה הזמן להפגין איפוק ולמתן את ההתבטאויות, לאפשר למשפחה לחייל היקרים האלה, שעברו תקופת גיהינום, שאינני יכולה אפילו להתחיל לתאר, להתחיל לאט לאט לחזור לחיים רגילים ככל האפשר.

אתם יודעים מה זה שאי אפשר ואין יכולת לחזור הביתה? שאתה מוחזק בתנאים קשים, ללא אור יום, ללא חברה רגילה - שכל הסובב אותך עוין כל כך? שכל רגע משהותך שם אתה מרגיש כל כך לא בטוח ומאוים? יש למישהו שמץ של מושג מה זה עושה לנפשו של אדם? למשפחתו?

לא, לאף אחד אין ולא יכול להיות רק למי שעבר זאת, למי שהיה קרוב לאדם שעבר זאת.

הגיע הזמן שכל אחד מאתנו יודה גם על דברים שהוא התחיל לראות מובנים מאליהם, כמו משפחה ובית אוהב למשל.

היום התעוררתי אחרי חלום לא קל בו נמנעת ממני החזרה הביתה. התעוררתי. גלעד לא התעורר מחלום מסויט כזה יותר מ 5 שנים, לא הוא ולא משפחתו

כשחיילים שלנו נופלים כל כך חשוב לכולנו להביאם הביתה, ולו לקבורה, גלעד שלנו, של כולנו, חזר השבח לאל שלם ובריא ובחיים, ואני כל כך כל כך שמחה שמרוב שמחה מתקשה להוציא ולו אלפית מרגשות השמחה וההתרגשות שכלואים אצלי בלב בפנים, פשוט חלום שהתגשם, אחד מהם, ומודה לאל על כך כל שנייה.

כחלק ממשפחת השכול התסכול הכאב על אלה שאינם אתנו אינם זרים לי לצערי, ואני מבינה וכואבת יחד עם משפחות הנפגעים, ופונה גם אליהם: תנו לחייל שחזר ולמשפחה שלו חיבוק, תמיכה חיוך, במיוחד מי שרואים את החצי כוס הריקה.  אינני מתעלמת ממנה, אני זוכרת וכואבת אותה בדיוק כמו כל אחד אחר.

אנא, מתנו את ההתבטאויות הפומביות, תנו לו, למשפחה, גם אתם את החיבוק שהם זקוקים לו, שהם ראויים לו, שמחו יחד אתם.

זה לא נוגד את זה כהוא זה שעדיין אפשר לראות ולזכור את החצי כוס הריקה, בבוא הזמן אפשר לפעול גם בעניין זה.

שימחו עם כולם, גם בשביל עצמכם.

עלה במקור בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2393227/