אין הרבה הבדל בין המחבלים שרצחו את בני משפחת פוגל באיתמר ביום שישי האחרון לבין חיילים גרמנים שהגיעו לבית של משפחה יהודית בכפר רוסי או פולני במלחמת העולם השנייה.
משום כך גם העונש צריך להיות שווה: ברגע שייתפסו המחבלים חייבים לגזור את דינם למיתה. על פשע מהסוג הזה אין כפרה, לא בארץ וגם לא במדינות דמוקרטיות אחרות בעולם.
מי שתוקע סכין למוות בתינוקת בת שלושה חודשים לא יכול להיענש רק במאסר.
העונש צריך להיות מנותק לגמרי מהשקפה פוליטית. העונש לא צריך לקחת בחשבון גם את הדת, הלאום או המניעים של המבצע. בעניין הזה אין הרבה שיקול דעת.
טבח זה טבח זה טבח. אילו יהודי חלילה היה חודר לבית של משפחה פלסטינית בכפר בורין ורוצח בשנתם אב, אם ושלושה ילדים קטנים חפים מפשע, הייתי קורא להטיל עליו עונש מוות.
יש מקרים שבהם הדמוקרטיה צריכה למתוח קו אדום, ולהרחיק ממנה את חיות הטרף.
מדי פעם אני מגיע בנסיבות מצערות לבית העלמין בגבעת ברנר. אני רואה שם בשורה אחת את קבריהם של בני משפחת אושרנקו, ובהם את קברו של התינוק נתנאל, בן השלושה חודשים במותו.
הרוצח נתפס, תודה לאל, ומשפטו מתנהל ברגע זה. אם הוא יורשע, העונש שלו חייב להיות ברור. אתמול ראיתי חמישה קברים דומים בהר המנוחות בירושלים. הרוצחים הפלסטינים מסתובבים חופשי ברגע זה.
כל רגע שלהם בחוץ מסכן ילדים ומשפחות נוספים. צריך למנוע את הטרגדיה הבאה בכל הכוח. לתפוס ולהעניש.
הטענות הידועות נגד עונש מוות, לפיהן המחבלים יהפכו מודל נקמה וחיקוי, לא יכולות לתפוס כאן. העונש הצפוי יכול, אם כבר, להרתיע כל רוצח נתעב. עונש מוות גם ימנע את שחרור המחבלים הללו בעתיד.
אי אפשר להעלות על הדעת שהרוצחים מאיתמר יסתובבו בבוא היום ברחובות שכם. מחבלים אחרים אולי כן, תלוי במעשים שביצעו. הם לא.
מודל לחיקוי? מי שרוצה לפאר את דרכם של המחבלים יעשה את זה גם אם חיים וגם אם הם מתים. אין הבדל בין יחיא עייש שחוסל בידי ישראל לבין אמנה מונא, שחטפה והובילה את הנער אופיר רחום למלכודת רצח, והיום היא במאסר עולם.
מי שרוצה להעריץ, מעריץ את שניהם ויקרא רחובות על שמם. החוק הישראלי חייב להוציא את הארגומנט הזה ממסגרת הטיעונים לעונש.
אם הפלסטינים רוצים לשבח רוצחי ילדים, זו הבעיה שלהם עם משפחת האומות. אנחנו צריכים לעשות צדק עם הפושעים הללו ועם עצמנו.
פעמים רבות ביקרתי באיתמר, גם בנסיבות קשות. לפני עשר שנים בדיוק הייתי בטקס ההלוויה בהתנחלות של גלעד זר ז"ל, קצין הביטחון של האזור שנרצח בצומת ג'ית הסמוכה.
הרצח רק תקע את האנשים עמוק יותר באדמת הטרשים. הם ראויים להערכה ולמרות הכל, אני חושב שהם לא צריכים להיות שם.
אני עדיין מאמין שרוב העם הפלסטיני לא תומך ברצח המתועב באיתמר, ואולי אפשר להגיע עמם להסדרי שלום, גם אם המציאות בשטח נראית לי ברגע זה בלתי אפשרית.
הטבח מאחד את העם סביב האב אודי, האם רותי, הילדים יואב ואלעד והתינוקת הדס שקיפדו את חייהם.
"כולנו משפחת פוגל", אמר אתמול ירון דקל בקול ישראל, בצדק. הטבח צריך לאחד את העם גם סביב התביעה להעניש את המחבלים הללו בלי רחמים ובלי חשש.
עומרי אלבני
