בין לחץ דם וטביעה אין קשר. אז מה 

וריס אורן עברה בחייה שני אסונות קשים מנשוא.

הראשון, נטל ממנה את בנה בן ה- 11.

הילד השתתף במשחק "רולטת כביש" בכניסה לחיפה.

הילדים עמדו לצד הדרך המהירה. בכל פעם שמכונית התקרבה, רץ ילד אחר לאמצע הכביש ונעמד מול המכונית המתקרבת. מי שהתחמק מאוחר יותר מפגיעת המכונית, זכה ב"מבחן האומץ".

בנה של דוריס לא הספיק להתחמק. הוא נדרס למוות.

האסון השני ניחת על דוריס כאשר אחיה, אליו הייתה קשורה מאוד, נפטר מדום לב.

שבועיים לאחר מות האח, נמצאה גופתה של דוריס צפה במימיו של חוף הכרמל בחיפה. דוריס השאירה אחריה בעל ושלושה ילדים.

שנתיים קודם מותה, רכשה המנוחה יחד עם בעלה, מרסל, דירה בעזרת הלוואת משכנתה מבנק הפועלים. החזר ההלוואה הובטח בביטוח חיים בחברת הראל.

לאחר המוות, בדקו נציגי הראל את תיקה הרפואי של המנוחה. עיניהם החדות גילו כי היא סבלה מלחץ דם.

אשתך רימתה אותנו, הודיעו נציגי הראל לבעל הנדהם. בהצהרת הבריאות היא לא גילתה לנו כי סבלה מלחץ דם. לו ידענו על לחץ הדם, הסבירו נציגי הראל, היינו גובים ממנה פרמיה נוספת בשיעור 75%. אשר על כן, תמורת הפרמיה ששילמתם, מגיעים לכם רק 220,000 שקל מתוך 385,000 שקל. את היתרה בסך 165,000 שקל אנו מחלטים לטובת חברתנו.

המחלוקת בין הצדדים הובאה בפני השופט יחיאל ליפשיץ, מבית משפט השלום בחיפה.

מה הקשר בין לחץ הדם לבין מות המנוחה, הקשה השופט, הרי המנוחה לא נפטרה מלחץ דם. היא טבעה בים.

אכן, הודו נציגי הראל, אין קשר, אבל גם אין צורך בקשר. אין זה משנה אם המבוטח נפטר מהמחלה שהוסתרה מאתנו, מטביעה בים, מתאונת דרכים, או ממכת ברק. די בעצם העובדה שהמבוטח הסתיר מאתנו מחלה, כדי לשלול ממוטביו תגמולי ביטוח.

אתם שוגים בכך, השיב השופט ליפשיץ והפנה את נציגי הראל אל סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח. סעיף זה קובע במפורש כי חברת הביטוח אינה זכאית להפחית מסכום הביטוח, אם אין קשר בין המחלה שלא גולתה לבין המוות.

אכן, מודה השופט, סעיף 8 אינו חל במצב בו אי גילוי המחלה נעשה מתוך כוונת מרמה, אולם, הוסיף, אתם רק טענתם כי רומיתם. לא הבאתם כל הוכחה לכך שלמנוחה הייתה כוונת לרמות אתכם. 

בהעדר הוכחה על כוונת מרמה וכשאין כל קשר בין המחלה שהוסתרה לבין המוות, הבהיר השופט, לא יהיה זה הוגן לאפשר לחברת הביטוח שלא לשלם את תגמולי הביטוח.

בסופו של יום, השופט ליפשיץ חייב את הראל לשלם למרסל אורן את מלוא יתרת ההלוואה לבנק וכן את סך כל תשלומי המשכנתא ששילם לבנק מאז פטירת המנוחה.

כאן עולה כמובן שאלה מציקה: מדוע בכלל מאפשרים בתי המשפט לחברות הביטוח לבצע מה שקרוי "חיתום בדיעבד", כלומר לגבות פרמיות משך שנים ולדחות את בדיקת תיקו הרפואי של המבוטח, כדי לקבוע אם הביטוח בכלל תקף, רק בנפול עליו אסון.

כך למעשה, לאיש מאתנו אין בטחון כי בבוא יום צרה, אכן חברת הביטוח תעמוד מאחורינו.

הסמכות לשלול מחברות הביטוח לבצע את ה"חיתום בדיעבד" מצויה באותו סעיף 8 לחוק חוזה הביטוח. שם נאמר במפורש כי אם חברת הביטוח יכולה הייתה לדעת את מצבו הרפואי של המבוטח בעת עשיית הביטוח היא לא תוכל לטעון להפרת חובת גילוי.

והרי עם עשיית הביטוח, חברות הביטוח מקבלות לידיהן כתב ויתור על סודיות רפואית. מדוע שלא יוציאו באמצעותו את התיק הרפואי של המועמד לביטוח ויחליטו אם הן רוצות לבטח אותו?

לא זו אף זו: רמאי לא ישמיט מהצהרת הבריאות שלו מחלה הרשומה בתיק הרפואי שלו. המועמד לביטוח הרמאי יודע שחברת הביטוח תעלה על המחלה כשיפול עליו אסון. ברור שהשמטת מחלות בנסיבות אלה נובעת אך ורק משכחה, אי הבנה, טעות ולרוב בשל הטעיית המבוטח על ידי הפקידים האומרים לו "לא חשוב, תחתום כאן וכאן...".

חבל שהשופטים שלנו נותנים לחברות הביטוח להיבנות מטעויות אלה.

לפחות התמזל מזלו של מרסל אורן ליפול על השופט יחיאל ליפשיץ. יש שופטים שאצלם העניין היה מסתיים אחרת לגמרי.

לקבלת פסק הדין המלא חינם לחץ כאן.