מאת : בועז שביט, פסיכולוג, חבר צוות בנפשי.
איך זה קורה שלפתע פתאום, ללא סיבה או הסבר ברורים דיים, מופיעה לה החרדה באמצע החיים? מדוע גם לכאלה שבמבט ראשון נראה שהכול אמור להיות אצלם בסדר, יום בהיר (או לילה אפל) אחד מגיעים התקפי חרדה? יש מקרים שבהם אפילו הסביבה מופתעת לחלוטין: הרי מדובר בגבר חזק, לא אחד שמראה ממש את רגשותיו ובטח שלא אחד שחושש מהחיים; מדובר באחד שהיה בצבא הכי קרבי, שמצליח בעסקים או בעבודה, שיש לו משפחה יציבה, יש חברים, יש ביטחון כלכלי, לעתים הוא אפילו מעורר קנאה – אז על מה ולמה? קשה לנו לחיות עם המצב הזה, שבו מישהו שלפי כל המוסכמות והקריטריונים המקובלים היה אמור להיות שליו ומאושר, דווקא הוא מתפרק ונופל לתוך מקום קשה כל-כך, לסבל רב כל-כך, כי כן, התקפי חרדה מעוררים בדרך כלל סבל עז, לפעמים כמעט בלתי נסבל!
ההתקפים מפתיעים
הרבה פעמים זה מגיע ללא שום אזהרה מוקדמת. לילה אחד הוא מתעורר מכוסה כולו זעה קרה, דופק מהיר, תחושה של לחץ. אם הלחץ הוא באזור החזה אז לא נדיר שהוא ימצא את עצמו בחדר מיון, מתוך חשש להתקף לב – אבל הבדיקות מראות שאין שום דבר. הקרדיולוג בבית-החולים מציע לו לבדוק האם מדובר בהתקפי חרדה. הוא אפילו לא ממש יודע מה זה, ואם כן אז זה משהו שקורה אצל אחרים, לא ממש מוכרים. וההתקפים חוזרים, בזמנים שונים של היום, לפעמים תוך כדי העבודה, לפעמים דווקא במצבים שאמורים להיות נעימים ונוחים, כמו בחופש או בסופי שבוע. אשתו היא היחידה שיודעת משהו (היא כמובן מתייעצת עם החברות שלה אבל הוא לא יודע מזה…), כל היתר ממודרים, והוא מתחיל להתרגל להמציא כל מני סיפורים וסיבות להיעדרויות שלו, לימי ה"מחלה". בהדרגה נפגעת שמחת החיים שלו, והוא מתחיל להיות מדוכא, מעצם המצב. לפעמים מגיע הבכי, גם במצבים הכי פחות נוחים, וקשה לעצור אותו.
?למה זה קורה לי
מתוך תחושת חוסר ברירה, ואולי גם קצת בגלל לחץ הסביבה, הוא מגיע לטיפול. הדבר שהכי דחוף עבורו זה לנסות להבין: למה בעצם? אני לא חושב שיש משהו שלא בסדר? החיים שלי בסך הכל כמו שתכננתי אותם, וכשיש בעיות אני מתמודד, אז מה קורה לי? אני משתגע? לא, לא, אתה לא משתגע אני מנסה להרגיע אותו, ובכלל מי שמשתגע לא חושש שהוא הולך להשתגע, הוא פשוט משתגע מבלי לדעת את זה. וגם רגע, לאט לאט, עוד יגיע הזמן להבין את הסיבות, אבל כרגע צריך להרגיע את הרגשות המציפים. אתה מוכן לשתף איתי פעולה וללמוד משהו שיכול לעזור לך להרגיע את עוצמת החרדה? זה דורש קצת התמסרות, כלומר ללמוד משהו חדש שאתה לא מכיר, וגם קצת תרגול כדי שזה יהיה זמין לך במצבים הקשים. אחרי שהסערה תרגע מעט נוכל להיכנס יותר לעומק, להבין את הסיבות למצב שלך, ואולי לטפל שם בגורמים שבבסיס, כדי שזה לא יחזור.
ללמוד להכיל את החרדה
ישנן הרבה דרכים ללמוד לשלוט בלהבות. בדרך כלל צריך לשלב בין החלק הכי פיזיולוגי, כלומר הפעולה של המערכת האוטונומית, לבין המחשבות והרגשות. הוא לומד ברצון לקבל תמיכה מהכיסא, לחוש את הגוף, למצוא בגוף אזורים נוחים יותר, ולתת לנשימה להרגיע את המערכת. עם קצת יותר משאבים אפשר גם להתבונן במחשבות, לראות את האופי שלהן, להבין במה הן עוסקות, ובהדרגה להטיל ספק באלה הקשות ביותר, שחוזרות כל הזמן כמו איזו אמת נצחית ומעוררות את ההתקפים. בסופו של דבר, לא משנה באילו דרכים נלך, אנחנו מכוונים לאפשרות להכיל את חווית החרדה. נוצרת התבוננות אחרת, טיפה יותר מרוחקת (לא מנותקת!) והוא מגלה שקשה ככל שיהיה הוא מסוגל להיות שם, להתבונן, להכיל את כל הסערה, את כל העצמה של הרגש. זה ממש לא פשוט לאדם כמוהו ללמוד לתת לגיטימציה לרגשות שכאלה בתוכו. אבל אין לו ברירה אז הוא עושה את זה, והוא רותם לכך את כל המיומנות שלו בביצוע החלטות ותכניות שהוא פיתח במהלך החיים.
?אז בעצם למה
עוברים ארבעה או חמישה שבועות והמצב כבר הרבה יותר טוב. האם עדיין מעניין אותך להבין למה? אני שואל. כן, זה חשוב לו, הוא חושש שהענין יחזור, הוא רוצה לתקן את זה בבסיס. פה כבר יש חקירה אחרת, ממושכת יותר. יש הרבה אפשרויות. יתכן שישנם פחדים עמוקים מהילדות, פחדים שהוא למד לשלוט עליהם כבר כילד צעיר, ושהיום המנגנונים כבר לא עובדים ביעילות. יתכן שיש משהו שקשור בגיל, אולי מתעוררות מחשבות על המוות, על החיים שכבר עברו את האמצע, וזה מעורר שאלות קשות, שאלות שהוא לא רוצה לשאול כי הן מאיימות על כל מה שמוכר לו. שאלות שמערערות את המוטיבציות המוכרת שהניעו אותו כל חייו ודחפו אותו לפעילות והישגים. וזה פוגע בכל תחושת הזהות המוכרת שלו בינו ובין עצמו. ויתכן שהיו בעבר טראומות, אולי אפילו מקרים בצבא שהוא לא נתן עליהם את הדעת. אולי הוא נפגע, או עמד במצב מאיים, אולי הוא פגע באחרים. וחלקים מהטראומה הזו, שהוסתרה היטב על-ידי יכולות התפקוד הגבוהות שלו, מתחילים לעלות מבלי שהוא מבין באמת שזה מה שקורה.
?לאן זה מוביל
הוא למד לווסת את החרדה, את התחושות והרגשות המציפים. והתהליך הזה, שהיה קשור בהתבוננות ובדיאלוג עם התחושות הפנימיות שלו, הוביל אותו לעומק, אל הילד הרגיש שלמד להיות קשוח, אל חלקים שבו שהודחקו ולא קיבלו ביטוי במשך עשרות שנים. גם חלקים פגועים וכואבים, וגם חלקים יצירתיים, אמנותיים. במהלך השנים הפכה תקופת המשבר הזו לנקודת ציון של שינוי פנימי משמעותי, של היכולת להרפות את עצמו, את הדמות הברורה כל-כך שאפיינה אותו, ולפגוש את החיים ממקום קרוב ורגיש יותר.
בועז שביט, פסיכולוג, מ.א בפסיכולוגיה קלינית. חבר צוות בנפשי.
מרכז "בנפשי" הוקם בשנת 2008 , ובו פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, מטפלים באמנות, שלצד העבודה המקצועית בקליניקה ובשירות הציבורי התמחו לאורך השנים גם במתן טיפול וייעוץ באמצעות האינטרנט ( E Therapy).