זיזי טריפו 

מתחיל מאוחר. זה חלק מהקטע. לפני אחת אין טעם להגיע, פשוט חבל.

מה עושים עד אז? הבליין המקצועי אין לו בעיה. הוא ישן בכלל ורק קם בחצות, אל הלילה הארוך בו הוא חי. אבל מה עושה האדם הנורמאלי, שמנסה להיות ערני בשעות היום ובלילה מנסה לישון. איך אחד כזה, נורמאלי, מעביר זמן עד אחת בלילה, בלי לנקר. ובכן אחד כזה מנסה לזרום. למשוך. להעביר זמן. לתייק. לקטלג. לתדלק (את הרכב). והזמן – מה שיפה אצלו – שהוא עובר.

לבילוי ב"זיזי" לקחה אותי הפעם בליינית מומחית מקצועית מדופלמת ברמה הגבוהה ביותר, בליינית מרתפים וחזיריות תל אביבית מנוסה, שהעיר בלילה מוכרת לה כמו שהמיטה שלי בלילה מוכרת לי.

הרגילים צריכים לעבור בכניסה למועדון שורה של סלקטוריות צנוניות, קשוחות, שנבחרות בקפידה אחת אחת לפי דרגת החומץ שלהן. לאחר מכן צריך לעבור סדרה של אנשי בטחון מגודלים, שנראים כמו בלוני הליום, והם ממשמשים כל זיזי בגופך, כאילו זה בידוק בנתב"ג או בכניסה לבית המשפט העליון.

אבל כשאתה מתלווה לבליין מקצועי, אין תור, אין דמי כניסה, אין המתנה, אין סלקציה, אין מבט אדיש מלמעלה של "מי אתה בכלל" ו"למה אתה כאן". יש רק סימון קטן, חצי קריצה, חיבוק ונשיקת "מותק איזה מאמי" וכניסה עם הרבה אינטימיות, כבוד וקירבת "אח שלי". ואכן קירבת הבליינים אינה פחותה מקירבת דם בין אחים.

עדיין למרות הכל נשאלה בכניסה המלווה שלי בלחש - "הוא איתך?" – ושמעתי או חשבתי ששמעתי גם צליל של פקפוק וחוסר אמון בגוף השאלה ... מה, אני נראה כל כך חריג? שונה? חיפאי? מבוגר? זקן? ליתר בטחון הסרתי את משקפי ה TAG HEUR שלי והכנסתי לכיס האחורי. חבל שהתגלחתי, מילמלתי לעצמי. מילא אני כבר בפנים, שחק אותה בליין, שחק אדיש, אטום, מבין ענין.

ירדנו למרתף אפל ושחור, כמו ירידה למקלט או יותר נכון למחסן תת קרקעי, שמתאים מאוד לאיחסון תפוחי אדמה או שקי מלט. גם בזמן הפצצה מהאויר זה מקום בטוח להיות בו. המלווה שלי הבחינה בהלם הריגעי שקיבלתי ממראה ראשון של המקום הכי-הכי הזה ומיהרה להסביר: "שלא תבין, זה עוד יפה, זה נקי, מפואר, עזוב זה מושקע.....זה יוקרה!"   

בעודנו נדחסים פנימה, הסבירה לי אחותנו שלפני....לא שמעתי כמה חודשים... קרתה פה מהפכה וזה כבר לא זיזי טריפו אלא זיזי. רק זיזי. בדרך כלל כשמסבירים לי אני מבין (את הרוב לפחות) אבל את המהפכה הזו, את האבחנה הדקה והמהותית הזו, שבמעבר הדרמטי מזיזי טריפו לזיזי, אני מודה שלא הבנתי, אולי בגלל הרעש. בכל מקרה הינהנתי והמשכתי לפלס לעצמי דרך בתוך ההמון הרוקד, ערפל עשן הסיגריות הסמיך והכוסות והבקבוקים שעל הרצפה, עד שקלטתי בעיני הנץ שלי (ועוד בלי משקפיים) איזה שטח זעיר פנוי על מדרגה בעמדת תצפית טובה מחצי גובה. בעוד אני, כסרדין חיפאי קטן שחושש להמחץ, נדחף קמעא ודוחף קמעא ושואף בנימוס להגיע כבר אל המיקום המעולה, לפני שהוא יתפס, אני שומע את בת לווייתי מאחורי משתוממת לגמרי: "איזה קטע...אין היום אנשים. לא יודעת מה קרה, קצת הקדמנו.." טוב, צפיפות זה ענין יחסי (בכניסה, אגב, בשלט בולט ודי חגיגי כתוב "המקום מיועד ל 368 אנשים" ... כנראה הכוונה המדוייקת היא רק לאנשים בכניסה...).

ככה עמדנו בכיף, כשהבליינית שלי לא מפסיקה לקבל חיבוקים ונישוקים מכל עבר. זה נראה קריטי כי גם מהצד השני של המרתף, ממרחק, עלו אליה לרגל, בכוח דחיפות ומרפקים, כל מיני חברים, רק כדי להעניק חיבוק בלהט פנימי עמוק מכל הלב. כשאיזה צפצולה בלונדית בולטת נפלה לזרועותיה בחיבוק נואש במיוחד, כאילו זה מפגש לאחר שנים רבות של ציפיה, כבר לא יכולתי שלא לשאול "מי זאת?". "אה זאת. לא מכירה אותה, כלומר מכירה אבל רק מכאן, מזיזי ... תבין אני באה למוזיקה. אנשים פחות מעניינים אותי. רק המוזיקה. אבל שלא תבין, זה האוכלוסיה הכי טובה בעיר". בין לבין הופתעתי מאוד מכמות החטיירים מסוגי שמרקדים כאן וחששי הראשוני מפאת גילי המופלג פג לחלוטין כשראיתי גם איזה סבא קרח ממושקף עובר ועושה סיבוב חיבוקים ונשיקות ("הוא קבוע" הסבירה לי הפרשנית שלי "הוא תמיד כאן ואח"כ הולך קצת למקום אחר"). מעולם לא ראיתי בדידות צפופה כל כך, הרהרתי לרגע.   

אחרי שעתיים המוזיקה האלקטרונית עושה לך את זה, גם אם אתה לא רוצה. היא עמוק בפנים, חלק מהדופק ואתה לא יכול שלא לנוע לפי המקצב המונוטוני שלה, שמדי רבע שעה מאיץ וכאילו ממריא.

בכל זאת בשלוש וחצי ביקשתי לצאת. לא בגלל העייפות. דווקא הייתי ממש ערני. בזיזי אין דבר כזה עייפות. פשוט הדחיפות כבר טיפה הרגיזו והעשן בעיניים טיפה העיק והרעש באוזן טיפה הדהד. ממש לפני שיצאנו הלכתי לשרותים. באופן בלתי צפוי לחלוטין כאן בחדרי השרותים דווקא רחב ומרווח מאוד ונוכחתי גם לדעת, בזמן הקצר שזכיתי לשהות במקום, שזוגות יודעים לנצל את המרחב היטב (יתרון לגודל).

האמת נהניתי בזיזי. היה טוב וטוב היה גם לצאת מהסרדיניה הזו, לעלות למעלה, לאוויר. לרחוב. לרגע הפך רח' קרליבך המעופש למקום צח ופתוח, פסגת ההימלאיה. הטריפ לזיזי בהחלט הצדיק את עצמו וכעת מהר למקלחת להוציא את ריח הסיגריות שדבק בי לנצח.