יופי ללא דופי?
מאת נילי רעם
מתוך "גברים ונשים מעבר למילים" /גבריאל ונילי רעם
כולנו רוצים להראות טוב יותר, להיות יפים יותר. יופי נחשב למעלה המקנה יתרונות ניכרים. מחקרים מעלים שאמהות מבלות עם ילדיהן היפים זמן רב יותר, מורים נוטים ציונים טובים יותר לילדים יפים ומצפים מהם להיות בעלי תכונות חיוביות יותר. אם אתם יפים יש לכם סיכוי טוב יותר לשכנע את השוטר לוותר על הרפורט ויש להניח שתזכו ליחס טוב יותר מנותני שירות, להזדמנויות רבות יותר, למשרות טובות יותר וגם למשכורות גבוהות יותר. בקיצור - היופי פותח דלתות ומשמן את מסלולי החיים של מי שניחנו בו...ובמיוחד אמור הדבר לגבי נשים.
במחקר שעסק בתגובת גברים לנשים יפות החוקרים הניחו אסימון במקום גלוי בתא טלפון, ושלחו נשים, יפות ולא יפות , לפנות אל גברים מזדמנים שנכנסו אל תא הטלפון ולשאול: "האם לא שכחתי במקרה את האסימון שלי פה"? מבין הנשים היפות 87% קיבלו את האסימון בחזרה בעוד שרק 64% מן הנשים האחרות זכו לקבל את האסימון שלהן בחזרה. האם היפים הם גם המאושרים? אולי, אבל לא במידה שהיינו מצפים שיהיו, בהתחשב בכל היתרונות שיש להם.
על השאלה מהו הקריטריון ליופי וכיצד נקבע אידיאל היופי אין תשובה מוחלטת.
לטענת הסוציולוגים אידיאל היופי בכל תקופה משתנה בהשפעתן של תמורות פוליטיות, חברתיות או כלכליות באותה עת . לעומת זאת הגישה הביולוגית גורסת שמי שמקרין איכויות גנטיות טובות נתפש בעינינו כ"יפה" או כמושך, שכן המשיכה המינית מונעת על ידי אינסטינקטים ביולוגיים-אבולוציונים. קיומה של גירסה אוניברסלית ליופי היא אחת הטענות שמביאים הטוענים לתפישת יופי המוכתבת על ידי האבולוציה ולא על ידי החברה. נשים אסייתיות, אירופאיות ולטיניות מ- 13 מדינות שונות שהתבקשו לדרג תמונות של גברים נתנו תשובות זהות. הדרוג כלל לא הושפע ממוצאם האתני של המצולמים או של הנבדקות. סקסוביולוגים טוענים כי מושגי היופי שלנו מונחים על ידי עקרונות הברירה הטבעית ולכן אישה נחשבת כיפה או כמושכת אם מראה העיד על פוריות, בריאות טובה ויכולת הולדה. לכן עור חלק ובהיר, שיער שופע, חזה מפותח ואגן מעוגל נחשבים ליפים בעינינו. האתולוג רנדי סורנהיל מאוניברסיטת ניו מקסיקו טוען ש"להיות מושך קשור ישירות לאיכות הביולוגית'. כלומר, ההתעסקות הזו שלנו בהופעה החיצונית איננה סתם גחמה נרקיסיסטית, אלא היא מוכתבת על ידי קוד אינסטינקטיבי קדום. לפיכך, כאשר אישה מתבוננת בגבר ושופטת את הופעתו החיצונית היא בעצם מנסה להחליט, באופן לא מודע, אם היא רוצה שילדיה יישאו את הגנים שלו. אותו קוד אחראי גם לההעדפה הגברית של אישה המקרינה איכויות בתוליות ופוריות.
לא האידיאולוגיה כי אם הביולוגיה היא שעומדת מאחורי החיפוש המתמיד אחר היופי, גורסת החוקרת ננסי אטקוף, ומצביעה על מחקר שהראה שאפילו תינוקות יודעים לזהות יופי ושיש להם גישה מוצקה וברורה לגבי מה מושך ומה לא. התינוקות העניקו מבט ממושך יותר ובחרו להתמקד בתמונות של פנים יפות שהוצגו לפניהם, "וזה קרה הרבה לפני שהתינוקות נחשפו לגיליון של "ווג", אומרת אטקוף. היופי אינו מזימה גברית שנועדה לגרום לנשים שתתעסקנה בטיפוח שיערן כדי שהגברים יוכלו להמשיך לשלוט בעולם, אומרת אטקוף, מקורו של החיפוש אחר היופי טבוע עמוק עמוק בגנים האנושיים שלנו.
הביקורת החזקה ביותר המושמעת כנגד גישה זו היא שהיא משקפת למעשה העדפות או אידיאולוגיות חברתיות, בעיקר כאלה שהתגבשו אצל הגבר המערבי הלבן. לטענת הגישה הפמיניסטית, אידיאל היופי הנשי של ימינו הוכתב על ידי גברים, המעדיפים נשים הנראות כילדות שכן הן מקרינות חוסר ישע ואינן מאיימות על האגו הגברי הפגיע ועל מעמדו הרעוע של הגבר המודרני.
העובדה שאנו מתוכנתים באופן גנטי לזהות את מרכיבי היופי אינה אומרת שעלינו לנסות להשיגם בכל מחיר, אבל עובדה היא שכמעט כל אחד מאיתנו משתדל להיראות במיטבו.
נשים בעיקר מבלות זמן לא מועט בניסיון לשפר או לשנות את נתוניהן הפיסיים תוך שהן שופטות את עצמן באכזריות ואפילו נכנסות לדיכאון בגין שדיים קטנים מידי, גדולים מידי, רגליים שמנות מידי, רזות מידי, מותניים רחבים מדי ושאר מיני "פגמים".
נשים רבות מרגישות כמי שעומדות לבחינה מתמדת ולא בכדי. נעמי וולף, פמיניסטית ידועה ושנויה במחלוקת בארה"ב תוקפת , בין השאר, את חברות הקוסמטיקה בטענה שהן אחראיות לתחושת הנחיתות של הנשים הנובעת מן ההשוואה הבלתי אפשרית שנאלצות הנשים לעשות עם המודלים הנשיים שחברות הקוסמטיקה העמידו לפניהן. המחקרים הביולוגיים, טוענת וולף, נעשו מנקודת מבט גברית ומשוחדת, המציגה את מראה האישה כמרכיב המרכזי והחשוב שלה, המאפיל על תכונות אחרות שלה.
אין ספק שיש כאן חטא לתחושת הערך העצמית של האישה כאדם , חטא הנובע מאופן הצגתה של האישה כמי שאמורה לנסות ולמצוא חן בעיני הגבר. אופן הצגתה של האישה והשימוש נעשה בה ובגופה, בעיקר בפרסום, יוצר תהליך של דה-הומניזציה של האישה - האישה אינה אדם, אלא משהו אחר - סמל, אובייקט, מוצג, אידאל. הנשים , מבלי להיות מודעות לכך, מפנימות את המסר הזה ומשקיעות מאמצים רבים כדי לענות על הציפיות.
היופי, שאמור היה להיות מושג מופשט כמו חופש, אהבה או נפש הפך זה מכבר למוצר שיווקי ולאמצעי שליטה ושיעבוד המכוון בעיקר כלפי נשים. בהשפעתם של כוחות אינטרסנטיים בחברה, אלה השולטים במגזינים, פרסומות, בטלוויזיה ובקולנוע נקבע המיפרט ה"תקני" של מרכיבי היופי הנשי, מעין מתכון המבוסס על מרכיבים מוגדרים ומוחלטים.
המראה הנשי ה"יפה" , כך מבהיר המסר החברתי העכשוי, הוא רזה מאוד, צעיר מאוד, גבוה למדי ובהיר עור. נשים אידיאליות כאלה המוצגות לראווה במטרה שישמשו מודל לחיקוי ולהשוואה ניבטות אלינו מכל מודעה או פרסומת כשהן משדרות "אני מושכת" בכל רמ"ח איבריהן הצנומים. כולנו מושפעים מן המסרים האלה ונשים שופטות את עצמן על פיהם ומעצבות בהשראתם את תפישת גופן הן שלעולם יהא חסר או פגום בהשוואה.
את החשיבות הרבה שהחברה, הגברית בתפישתה, מייחסת למראה החיצוני מפנימה האישה כבר מגיל צעיר מאוד. בנות לומדות שעליהן לנסות לשאת חן בעיני רואיהן, שלמראה החיצוני שלהן יש ערך חברתי ושהיופי הוא מימד בסיסי בתפקידי המין של האישה. כשילדה צעירה מגיעה לגיל ההתבגרות, היא כבר מודעת למלוא החשיבות שיש להופעה החיצונית ובדרך כלל כבר סובלת מבעיות רגשיות הקשורות למראה שלה. כיון שהופעה חיצונית קשורה בהערכה העצמית, גוף שאינו מתאים לאידיאל השליט עלול להוביל להערכה עצמית ירודה , תחושת בושה וחוסר ביטחון.
החברה אינה עושה הנחות בעניין זה. ההתעסקות המוגברת בגוף ובמראה החיצוני הופכת להיות חלק מרכזי בחייה של האישה, מקור לתסכולים, להשקעה בלתי נדלית ולהשוואה . האישה מפנימה את המסר שהמראה החיצוני שלה קובע את הצלחתה בחיים ושמאמציה לקראת שלמות גופנית יתוגמלו בהצלחה בחיים. מראה גופני המעוצב התואם לקריטריונים שהכתיבה החברה הופך להיות ל'סמל הסטאטוס' של הנשים. כל זה כמובן לא גורם לנשים להיות מאושרות או בריאות יותר, נהפוך הוא, הוא גורם לאישה לשנאה עצמית או תחושת כשלון חריפה.
ברבי לשלטון
אחת הדוגמאות הבולטות לשלטון הרודני של אידיאל יופי תקופתי היא בובת הברבי המפורסמת. הברבי הפכה למעין איקונין המסמל את דמות האישה האידיאלית בימינו, אולי בדומה לפסלוני הנשים שנמצאו בחפירות באשור, אסיה הקטנה וכנען הקדומה. אולם בשונה מדמויות הנשים הללו, דמותה של הברבי מעוצבת לפי פרופורציות לא אנושיות: היא גבוהה ודקה באופן שאינו מתקבל על הדעת, בעלת מותניים זערוריים וחזה זקור ומלא, כפות רגליים מחודדות בתנוחה מתמדת של נעלי עקב, ישבן קטן ושיער גולש.
ממדי הגוף של ברבי הופכים להיות הסיוט של האישה הממוצעת. לפני 25 שנה שקלה הדוגמנית הממוצעת בכשמונה אחוזים פחות מן האישה האמריקנית הממוצעת, כיום משקלה של הדוגמנית הממוצעת הוא בכעשרים ושלושה אחוזים מתחת לממוצע האמריקאי. משמעות הנתון הזה היא, שיותר ויותר נשים נאות, בריאות ובעלות ממדים תקינים לחלוטין מוצאות את עצמן מוכנסות בעל כורחן לקטגוריה של מי שאינן עונות על הקריטריונים האידיאליים ליופי.
היופי, שהיה תמיד מושא להערצה, הפך במאה הנוכחית למושג צר, קשיח ובלתי מציאותי - אידיאל נשי בדמות רזון על גבול החולניות, מראה שמעט מאוד נשים ניחנו בו באופן טבעי. כך נוצר משטר הדיכוי המודרני, ששמו: דיאטה, שאינו אלא גלגול מודרני של המחוך שנשים נדחסו לתוכו בעבר. ואכן, רוב תעשיות הדיאטה מכוונות כלפי נשים, שלעולם הנן מלאות מדי ביחס לקריטריון הרזון הבלתי מציאותי שהוצב בפניהן. כאשר החברה מכתיבה מושא חיקוי כדוגמת הברבי, אין פלא שנשים מתמסרות באופן אובססיבי למאבק מתמיד נגד מימדי גופן שכן הן חוות את עצמן תמיד כ"לא מספיק יפות".
מאת נילי רעם
מתוך "גברים ונשים מעבר למילים" /גבריאל ונילי רעם
כולנו רוצים להראות טוב יותר, להיות יפים יותר. יופי נחשב למעלה המקנה יתרונות ניכרים. מחקרים מעלים שאמהות מבלות עם ילדיהן היפים זמן רב יותר, מורים נוטים ציונים טובים יותר לילדים יפים ומצפים מהם להיות בעלי תכונות חיוביות יותר. אם אתם יפים יש לכם סיכוי טוב יותר לשכנע את השוטר לוותר על הרפורט ויש להניח שתזכו ליחס טוב יותר מנותני שירות, להזדמנויות רבות יותר, למשרות טובות יותר וגם למשכורות גבוהות יותר. בקיצור - היופי פותח דלתות ומשמן את מסלולי החיים של מי שניחנו בו...ובמיוחד אמור הדבר לגבי נשים.
במחקר שעסק בתגובת גברים לנשים יפות החוקרים הניחו אסימון במקום גלוי בתא טלפון, ושלחו נשים, יפות ולא יפות , לפנות אל גברים מזדמנים שנכנסו אל תא הטלפון ולשאול: "האם לא שכחתי במקרה את האסימון שלי פה"? מבין הנשים היפות 87% קיבלו את האסימון בחזרה בעוד שרק 64% מן הנשים האחרות זכו לקבל את האסימון שלהן בחזרה. האם היפים הם גם המאושרים? אולי, אבל לא במידה שהיינו מצפים שיהיו, בהתחשב בכל היתרונות שיש להם.
על השאלה מהו הקריטריון ליופי וכיצד נקבע אידיאל היופי אין תשובה מוחלטת.
לטענת הסוציולוגים אידיאל היופי בכל תקופה משתנה בהשפעתן של תמורות פוליטיות, חברתיות או כלכליות באותה עת . לעומת זאת הגישה הביולוגית גורסת שמי שמקרין איכויות גנטיות טובות נתפש בעינינו כ"יפה" או כמושך, שכן המשיכה המינית מונעת על ידי אינסטינקטים ביולוגיים-אבולוציונים. קיומה של גירסה אוניברסלית ליופי היא אחת הטענות שמביאים הטוענים לתפישת יופי המוכתבת על ידי האבולוציה ולא על ידי החברה. נשים אסייתיות, אירופאיות ולטיניות מ- 13 מדינות שונות שהתבקשו לדרג תמונות של גברים נתנו תשובות זהות. הדרוג כלל לא הושפע ממוצאם האתני של המצולמים או של הנבדקות. סקסוביולוגים טוענים כי מושגי היופי שלנו מונחים על ידי עקרונות הברירה הטבעית ולכן אישה נחשבת כיפה או כמושכת אם מראה העיד על פוריות, בריאות טובה ויכולת הולדה. לכן עור חלק ובהיר, שיער שופע, חזה מפותח ואגן מעוגל נחשבים ליפים בעינינו. האתולוג רנדי סורנהיל מאוניברסיטת ניו מקסיקו טוען ש"להיות מושך קשור ישירות לאיכות הביולוגית'. כלומר, ההתעסקות הזו שלנו בהופעה החיצונית איננה סתם גחמה נרקיסיסטית, אלא היא מוכתבת על ידי קוד אינסטינקטיבי קדום. לפיכך, כאשר אישה מתבוננת בגבר ושופטת את הופעתו החיצונית היא בעצם מנסה להחליט, באופן לא מודע, אם היא רוצה שילדיה יישאו את הגנים שלו. אותו קוד אחראי גם לההעדפה הגברית של אישה המקרינה איכויות בתוליות ופוריות.
לא האידיאולוגיה כי אם הביולוגיה היא שעומדת מאחורי החיפוש המתמיד אחר היופי, גורסת החוקרת ננסי אטקוף, ומצביעה על מחקר שהראה שאפילו תינוקות יודעים לזהות יופי ושיש להם גישה מוצקה וברורה לגבי מה מושך ומה לא. התינוקות העניקו מבט ממושך יותר ובחרו להתמקד בתמונות של פנים יפות שהוצגו לפניהם, "וזה קרה הרבה לפני שהתינוקות נחשפו לגיליון של "ווג", אומרת אטקוף. היופי אינו מזימה גברית שנועדה לגרום לנשים שתתעסקנה בטיפוח שיערן כדי שהגברים יוכלו להמשיך לשלוט בעולם, אומרת אטקוף, מקורו של החיפוש אחר היופי טבוע עמוק עמוק בגנים האנושיים שלנו.
הביקורת החזקה ביותר המושמעת כנגד גישה זו היא שהיא משקפת למעשה העדפות או אידיאולוגיות חברתיות, בעיקר כאלה שהתגבשו אצל הגבר המערבי הלבן. לטענת הגישה הפמיניסטית, אידיאל היופי הנשי של ימינו הוכתב על ידי גברים, המעדיפים נשים הנראות כילדות שכן הן מקרינות חוסר ישע ואינן מאיימות על האגו הגברי הפגיע ועל מעמדו הרעוע של הגבר המודרני.
העובדה שאנו מתוכנתים באופן גנטי לזהות את מרכיבי היופי אינה אומרת שעלינו לנסות להשיגם בכל מחיר, אבל עובדה היא שכמעט כל אחד מאיתנו משתדל להיראות במיטבו.
נשים בעיקר מבלות זמן לא מועט בניסיון לשפר או לשנות את נתוניהן הפיסיים תוך שהן שופטות את עצמן באכזריות ואפילו נכנסות לדיכאון בגין שדיים קטנים מידי, גדולים מידי, רגליים שמנות מידי, רזות מידי, מותניים רחבים מדי ושאר מיני "פגמים".
נשים רבות מרגישות כמי שעומדות לבחינה מתמדת ולא בכדי. נעמי וולף, פמיניסטית ידועה ושנויה במחלוקת בארה"ב תוקפת , בין השאר, את חברות הקוסמטיקה בטענה שהן אחראיות לתחושת הנחיתות של הנשים הנובעת מן ההשוואה הבלתי אפשרית שנאלצות הנשים לעשות עם המודלים הנשיים שחברות הקוסמטיקה העמידו לפניהן. המחקרים הביולוגיים, טוענת וולף, נעשו מנקודת מבט גברית ומשוחדת, המציגה את מראה האישה כמרכיב המרכזי והחשוב שלה, המאפיל על תכונות אחרות שלה.
אין ספק שיש כאן חטא לתחושת הערך העצמית של האישה כאדם , חטא הנובע מאופן הצגתה של האישה כמי שאמורה לנסות ולמצוא חן בעיני הגבר. אופן הצגתה של האישה והשימוש נעשה בה ובגופה, בעיקר בפרסום, יוצר תהליך של דה-הומניזציה של האישה - האישה אינה אדם, אלא משהו אחר - סמל, אובייקט, מוצג, אידאל. הנשים , מבלי להיות מודעות לכך, מפנימות את המסר הזה ומשקיעות מאמצים רבים כדי לענות על הציפיות.
היופי, שאמור היה להיות מושג מופשט כמו חופש, אהבה או נפש הפך זה מכבר למוצר שיווקי ולאמצעי שליטה ושיעבוד המכוון בעיקר כלפי נשים. בהשפעתם של כוחות אינטרסנטיים בחברה, אלה השולטים במגזינים, פרסומות, בטלוויזיה ובקולנוע נקבע המיפרט ה"תקני" של מרכיבי היופי הנשי, מעין מתכון המבוסס על מרכיבים מוגדרים ומוחלטים.
המראה הנשי ה"יפה" , כך מבהיר המסר החברתי העכשוי, הוא רזה מאוד, צעיר מאוד, גבוה למדי ובהיר עור. נשים אידיאליות כאלה המוצגות לראווה במטרה שישמשו מודל לחיקוי ולהשוואה ניבטות אלינו מכל מודעה או פרסומת כשהן משדרות "אני מושכת" בכל רמ"ח איבריהן הצנומים. כולנו מושפעים מן המסרים האלה ונשים שופטות את עצמן על פיהם ומעצבות בהשראתם את תפישת גופן הן שלעולם יהא חסר או פגום בהשוואה.
את החשיבות הרבה שהחברה, הגברית בתפישתה, מייחסת למראה החיצוני מפנימה האישה כבר מגיל צעיר מאוד. בנות לומדות שעליהן לנסות לשאת חן בעיני רואיהן, שלמראה החיצוני שלהן יש ערך חברתי ושהיופי הוא מימד בסיסי בתפקידי המין של האישה. כשילדה צעירה מגיעה לגיל ההתבגרות, היא כבר מודעת למלוא החשיבות שיש להופעה החיצונית ובדרך כלל כבר סובלת מבעיות רגשיות הקשורות למראה שלה. כיון שהופעה חיצונית קשורה בהערכה העצמית, גוף שאינו מתאים לאידיאל השליט עלול להוביל להערכה עצמית ירודה , תחושת בושה וחוסר ביטחון.
החברה אינה עושה הנחות בעניין זה. ההתעסקות המוגברת בגוף ובמראה החיצוני הופכת להיות חלק מרכזי בחייה של האישה, מקור לתסכולים, להשקעה בלתי נדלית ולהשוואה . האישה מפנימה את המסר שהמראה החיצוני שלה קובע את הצלחתה בחיים ושמאמציה לקראת שלמות גופנית יתוגמלו בהצלחה בחיים. מראה גופני המעוצב התואם לקריטריונים שהכתיבה החברה הופך להיות ל'סמל הסטאטוס' של הנשים. כל זה כמובן לא גורם לנשים להיות מאושרות או בריאות יותר, נהפוך הוא, הוא גורם לאישה לשנאה עצמית או תחושת כשלון חריפה.
ברבי לשלטון
אחת הדוגמאות הבולטות לשלטון הרודני של אידיאל יופי תקופתי היא בובת הברבי המפורסמת. הברבי הפכה למעין איקונין המסמל את דמות האישה האידיאלית בימינו, אולי בדומה לפסלוני הנשים שנמצאו בחפירות באשור, אסיה הקטנה וכנען הקדומה. אולם בשונה מדמויות הנשים הללו, דמותה של הברבי מעוצבת לפי פרופורציות לא אנושיות: היא גבוהה ודקה באופן שאינו מתקבל על הדעת, בעלת מותניים זערוריים וחזה זקור ומלא, כפות רגליים מחודדות בתנוחה מתמדת של נעלי עקב, ישבן קטן ושיער גולש.
ממדי הגוף של ברבי הופכים להיות הסיוט של האישה הממוצעת. לפני 25 שנה שקלה הדוגמנית הממוצעת בכשמונה אחוזים פחות מן האישה האמריקנית הממוצעת, כיום משקלה של הדוגמנית הממוצעת הוא בכעשרים ושלושה אחוזים מתחת לממוצע האמריקאי. משמעות הנתון הזה היא, שיותר ויותר נשים נאות, בריאות ובעלות ממדים תקינים לחלוטין מוצאות את עצמן מוכנסות בעל כורחן לקטגוריה של מי שאינן עונות על הקריטריונים האידיאליים ליופי.
היופי, שהיה תמיד מושא להערצה, הפך במאה הנוכחית למושג צר, קשיח ובלתי מציאותי - אידיאל נשי בדמות רזון על גבול החולניות, מראה שמעט מאוד נשים ניחנו בו באופן טבעי. כך נוצר משטר הדיכוי המודרני, ששמו: דיאטה, שאינו אלא גלגול מודרני של המחוך שנשים נדחסו לתוכו בעבר. ואכן, רוב תעשיות הדיאטה מכוונות כלפי נשים, שלעולם הנן מלאות מדי ביחס לקריטריון הרזון הבלתי מציאותי שהוצב בפניהן. כאשר החברה מכתיבה מושא חיקוי כדוגמת הברבי, אין פלא שנשים מתמסרות באופן אובססיבי למאבק מתמיד נגד מימדי גופן שכן הן חוות את עצמן תמיד כ"לא מספיק יפות".
נילי רעם - יועצת תדמית ותקשורת
מחברת הספרים (יחד עם גבריאל רעם) "לא הכל דיבורים" ו"גברים ונשים מעבר למילים"
מחברת הספרים (יחד עם גבריאל רעם) "לא הכל דיבורים" ו"גברים ונשים מעבר למילים"
