נפילה ופגיעה בדרך לכניסה לרכב אינה נחשבת תאונת דרכים 

נפילה ופגיעה בדרך לכניסה לרכב אינה נחשבת תאונת דרכים 

מאת: אלון אבלה, עו"ד

א. פתח דבר

1. חדשות לבקרים קורה שאנשים שצועדים לכלי רכב (רכב פרטי, אוטובוס וכו') במטרה להיכנס אליו ולנסוע נופלים ונחבלים, כאשר עוד לא הגיעו ממש לרכב, כאשר עדיין לא החזיקו את דלת הכניסה ופתחו אותה, או שלפעמים כתוצאה מהנפילה הם נופלים על הרכב עצמו ונכבלים. לרוב, אך לא תמיד, גרימת החבלה נגרמת בשל פגם או אירוע אשר חיצוניים לרכב עצמו ואינם קשורים אליו כלל. כאן עולה השאלה, האם פגיעה פיזית כזו, היינו פגיעה בדרך לרכב אשר נעדרת כל מגע פיזי עימו, נחשבת כתאונת דרכים.

2. לסיווג המפגע כתאונת דרכים או כפציעה נזיקית ישנה משמעות רבה מבחינה משפטית ואף מבחינה כלכלית. המשמעות לכך הינה בחוקים השונים החלים על המקרה, דרכי הפיצוי, גובה הפיצוי, השונות בנקיטת ההליך המשפטי הדרוש, חובת ההוכחה בהליך המשפטי, הצדדים לתביעה, הוכחת קשר סיבתי, נזק וכו'. בכלליות החלוקה היא ברורה. אם מסווג המפגע כתאונת דרכים יש לפעול לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אם המפגע אינו נחשב כתאונת דרכים יש לפעול לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או במקרים מסוימים לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, כאשר הפגיעה יכולה אף להיחשב כתאונת עבודה.

3. סעיף ההגדרות בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "פלת"ד") קובע ומגדיר מהי תאונת דרכים, מהו נזק גוף ומהו שימוש ברכב מנועי, וכלשונו:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

"נזק גוף" - מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים; 

"שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;...". (ההדגשות לא במקור).

4. בפסיקה נקבע מטרתו של חוק הפלת"ד הינה למנוע מצב בו נפגע בתאונת דרכים יהיה נותר חסר כל פיצוי כספי, זוהי כאמור מטרתו הסוציאלית של החוק. ברם, בטרם מתן הפיצוי יש לבחון היטב האם המפגע נחשב כתאונת דרכים או לאו (רע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (2002).       

ב. מבחן הסיכון, שלב ההכנה לכניסה לרכב ושלב הכניסה לרכב

5. לצורך קביעה ראשונית האם כלל עסקינן בתאונת דרכים כאשר נגרם מפגע, יש להפעיל את "מבחן הסיכון התעבורתי". מבחן זה קובע כי האם הנזק שנגרם לניזוק הוא בגדר הסיכון שנובע משימוש ברכב למטרות תחבורה. קרי, האם ניתן לראות בפעילות רכב מנועי, בין אם זה שימוש כרכב מנועי למטרות תחבורה, כדבר אשר גרם לנזק הגוף, אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהפעילות ברכב יצרה, אשר בגינה ביקשה החוק להטיל אחריות. בנוסף למבחן הסיכון יש לבדוק האם התקיים קשר סיבתי (קש"ס) בין השימוש ברכב לבין קרות הנזק לנפגע. היינו, האם בגלל השימוש ברכב (נסיעה, כניסה לתוכו, יציאה ממנו, לפי סעיף ההגדרות בחוק הפלת"ד) נוצר ונגרם הנזק לנפגע.

6. מבחן הסיכון הינו המבחן העיקרי לבחינה וקביעה האם מפגע הינו נחשב כתאונת דרכים או כפגיעה נזיקית סתם. לעיתים ולצורך קביעת הדבר מסתייע בית המשפט גם במבחן הזירה, הבודק את תנאי זירת אירוע שבו נגרמה הפגיעה (לדוגמא בדיקת הכביש), ובמבחן השכל הישר וההיגיון, הבודק האם לפי אלה סביר יהיה שהמפגע יוכר כתאונת דרכים מאשר מפגע אחר.

7. ברע"א 8548/96 יחיאל פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ ואח' (1997) קבע בית המשפט כי על פי ההגדרה הבסיסית בחוק הפלת"ד, הדרישה ל"שימוש" ברכב והדרישה כי השימוש ייעשה "למטרות תחבורה" , הן שתי דרישות נפרדות ומצטברות. לפיכך, לא די בהוכחה כי נעשה רק שימוש ברכב בעת קרות הנזק, אלא שיש צורך להוכיח כי השימוש ברכב (כגון כניסה אליו או יציאה הימנו) נעשה למטרת תחבורה. בפסק דין זה התובע נכנס למשאיתו בעת שחנתה, במטרה ליטול ממנה מצית סיגריות. ברדתו מתא הנהג, במדרגות המשאית, מעד ונפל. בתביעה שהגיש לבית-משפט השלום טען המבקש כי מדובר בתאונת דרכים תביעתו נדחתה מן הטעם כי "השימוש ברכב מנועי" כלשון חוק הפיצויים לא נעשה "למטרות תחבורה". ערעורו של התובע לבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון נדחה אף הוא מאותם טעמים.

8. זאת ועוד, בית המשפט העליון ברע"א 5738/97 תעבורה, מיכלי מלט בע"מ נ' הסנה, חברה לביטוח בע"מ (1999), (להלן: "פ"ד תעבורה"), קבע כי בכל הנוגע להבחנה בין תאונת דרכים לבין תאונה אחרת, יש להבחין בין שלב ההכנה לכניסה לרכב לבין שלב הכניסה לרכב בפועל, ויש להפעיל את מבחן "השלב האחרון", לפיו, רק פגיעה בשלב הכניסה לרכב בפועל ובאופן פיזי תיחשב כתאונת דרכים, ובלשונו (פס' 16 לפסק דינו של השופט אריאל) כי:

"חוק הפיצויים אינו דורש קיומו של מגע פיזי בפועל בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב כתנאי לזכאותו של הנפגע. השאלה שלפנינו היא שאלה של תיחום גבולות והדרך להבחין בין פעולה שהיא הכנה או הקדמה לשימוש (כגון: הליכה לרכב) לבין השימוש עצמו (בהתאמה: הכניסה לרכב) היא מה שמכונה מבחן "השלב האחרון". כלומר, המבחן הוא אם אותה פעולה היא חלק אינטגרלי וישיר מהשימוש או שמא מדובר רק בפעולת הכנה טרם השימוש עצמו. כל פעולה כרוכה בשלבים מספר שכולם עשויים לבוא בגדר רכיב השימוש הנבחן. מטרת החוק היא שרק אותן פעולות אחרונות או רק אותו "שלב אחרון" שיש לו קשר ישיר לעצם השימוש האמור ייכנסו בגדרו. אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהיעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש ...". (ההדגשה הוספה).

עולה איפוא, כי כל פגיעה שנגרמת להולך רגל, כאשר הוא הולך לרכבו ועדיין אינו מתחיל בשלב הכניסה הפיזית לרכב לא תחשב כתאונת דרכים כלל וכלל. ראוי לציין עוד, כי בע"א 358/83 שולמן נ' ציון (1985) נקבע כי הליכה אל מכונית אינה גדר שימוש לוואי בה, ולכן פגיעה בדרך אל המכונית איננה נחשבת כתאונת דרכים.

9. בהמשך להלכה שנקבעה בפסק דין תעבורה נקבע בת.א. (שלום י-ם) 3623/06 מזרחי יהודית נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (2007), (להלן: "פסק דין מזרחי"), כי נפילתה ופציעתה של הולכת רגל, כאשר ירדה מן מדרכת הרחוב במטרה לצעוד ולהיכנס לאוטובוס, זאת מבלי שנוצר כל מגע פיזי בינה לבין האוטובוס, איננה נחשבת כתאונת דרכים, בקובעו כי:

"סבורני, כי התובעת אינה יכולה להיבנות מהטענה כי מדובר בשימוש ברכב מנועי, מבלי להתייחס לאירוע כעלייה לרכב מנועי. אינני סבור כי לשימוש באוטובוס במקרה זה, היתה השפעה כלשהי על נפילת התובעת. התובעת נפגעה מאחר וירידה מהמדרכה. באשר לכך, אין לאוטובוס קשר כלשהו, גם אם חנה במרחק מסוים מהמדרכה, פעולה זו לא יצרה סיכון תעבורתי שגרם לנפילה. הנפילה נגרמה אך ורק עקב ירידת התובעת מהמדרכה. שונה הדבר ממקרה בו נפגע נבהל מצפירת רכב, ועקב כך נופל ונפגע, או נפגע מכל גורם אחר, הקשור ברכב, והביא לפעולה מסויימת מצד התובע שבעקבותיה נפגע. .... לטעמי, התובעת גם אינה יכולה להיבנות מכך שמדובר בתאונת דרכים עקב עלייה לרכב. כבר נקבע לא אחת, כי כדי לקבוע שמדובר בתאונת דרכים יש להבחין בין שלב ההכנה לכניסה לרכב לשלב הכניסה לרכב עצמו... על פי המבחן שנקבע, שלב ההכנה לכניסה לרכב אינו מהווה תאונת דרכים".

(ראו עוד: ת.א. (שלום חי') 35976-04-10 ורוניקה שטני נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (2011); ת.א. (שלום חי') 11793/06 צ'ינצ'יק מאיה נ' צ'נצ'יק אולגה (2007)).

10. בבר"ע (מחוזי י-ם) 824/03 יצחק סננס נ' ברוך נתן דניאל (2004) קבע בית המשפט הנכבד כי מקרה בו אדם נפל לאחר שדילג מעל שלולית מים עת התכוון להיכנס לרכה שהיה סמוך למדרכה, אינו נחשב כתאונת דרכים כלל, שכן מדובר בשלב ההכנה לכניסה לרכב ולא בשלב הכניסה לרכב. בית המשפט קבע בעניין זה כי התאונה ארעה לנפגע במהלך צמצום המרחק לרכב, בכוונה להיכנס אליו, אך עדיין היה מדובר בשלבי הכנה לכניסה לרכב, ושהמהלך שביצע התובעת, שבעת ביצועו מעד, לא היווה חלק אינטגראלי וישיר של הכניסה לרכב אלא רק פעולה הכנה קודם לכניסה עצמה לרכב, ומכאן שנזק הגוף שנגרם בשלב זה (ההכנה לכניסה לרכב) אינו בגדר הסיכונים שחוק הפלת"ד נועד לפצות עליהם.

11. מאידך, נקבע בע"א (מחוזי חי') 1351/00 ציון עזרא נ' רחל דרור (2001) בדעת רוב, כי תנופת הכניסה לאוטובוס, תחשב כשלב תחילת שלב הכניסה לאוטובוס, גם אם טרם היה מגע פיזי בין הנפגעת לאוטובוס, אליו התכוונה הנפגעת לעלות וכי הדבר מהווה תאונת דרכים.

12. למרות הלכת תעבורה הקובעת שאין הכרח שרק פגיעה המלווה במגע פיזי עם הרכב תחשב כתאונת דרכים, הוער ונקבע בפסק דין מזרחי ובת.א. (שלום י-ם) אילן דהן נ' יוסף לאלאלוף (2006), (להלן: "דהן"), כי המבחן הראוי לקביעה האם פגיעה בדרך לרכב ובשלב ההכנסה לכניסה אליו, תיחשב כתאונת דרכים, הינו האם נוצר מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב. כך העיר בית המשפט הנכבד בפסק דין מזרחי בפס' 18 לפסק הדין:

"סבורני, אפוא, כי הגיעה השעה לקבוע, שלצורך קבלת הטענה שארוע כניסה לרכב יוגדר כתאונת דרכים, יש להוכיח כי היה מגע פיזי בין הנפגע לכלי הרכב, וכי עד לשלב זה יחשב הארוע הכנה לכניסה לרכב, ולא יחשב כתאונת דרכים".

וכך הוער בפסק דין דהן (פס' 21): 

"אעיר כי כשלעצמי סבור אני כי המבחן הדורש מגע פיזי כ"כרטיס כניסה" לפעולת הכניסה הוא מבחן ראוי. כידוע, יש להימנע ככל האפשר מאבחנות "דקות ודקיקות" בעניינים בעין אלה. ...".

13. יודגש שוב, כי יש לבדוק קשר סיבתי בין ה"שימוש" ברכב לבין הפגיעה שנגרמה. כך לדוגמא נפסק ברע"א 4698/92 בהירה בן שחר נ' שולה אייזנבד (1993), כי נפילתה של התובעת כאשר רצה בכביש לעבר הרכב, אשר גרמה לכך שראשה של התובעת נחבט במכונית, איננה מהווה תאונת דרכים מן הטעם כי לא השימוש ברכב גרם לתאונה כי עם השביל עליו רצה התובעת, ויפה הוא תיאורו של בית המשפט:

"מקובלת עלי המסקנה של שתי הערכאות שקדמו לנו, לפיה נפילתה של המבקשת בעת שאצה בדרכה אל מכונית שהמתינה לה, איננה בגדר תאונת דרכים, על אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה אל המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש מצער שלא צלח בשביל אשר עליו רצה המבקשת. הא ותו לו".

14. נראה אם כן, כי המבחן הדורש מגע פיזי עם רכב, לצורך קביעה האם מדובר בתאונת דרכים או לאו, כהבחנה בין שלב ההכנה לכניסה לרכב לבין שלב הכניסה לרכב בפועל, הינו מבחן שיש לאמצו בפסיקה על מנת ליתן כלים מוצקים יותר וברורים יותר להבחנה בין שתי הפעולות וקביעה חד משמעית, ואף קלה יותר, האם מדובר בתאונת דרכים.

ג. סוף דבר

15. כאמור לעיל, בתי המשפט מבחנים בין שלב ההכנה לכניסה לרכב לבין שלב הכניסה לרכב, לצורך הקביעה האם מדובר בתאונת דרכים. כך נקבע, כי פציעה בשלב ההכנה לכניסה לרכב, כדוגמת צעידת מספר צעדים לכיוון הרכב, דילוג מעל שלולית מים בדרך לכניסה לרכב, ריצה לעבר הרכב ברחוב, ירידה מן המדרכה ופסיעת מספר צעדים במטרה לעלות על רכב וכו', שארעה כאשר לא היה מגע פיזי בין הנפגע לבין הרכב, לא תיחשב כתאונת דרכים כלל. במצב כזה, על הנפגע להגיש תביעה נזיקית לפי פקודת הנזיקין, כנגד האחראים לגרימת הנזק שנגרם לו. לדוגמא, אם הנפגע הלך לכיוון הרכב ומעד בשל בור שהיה פעור ברחוב, עליו להגיש תביעה נזיקית כנגד הרשות העירונית האמונה לדאגת שלום ובטחון הציבור ותקינות הרחובות שבתחום שיפוטה.

16. יוער שוב, כי גם כאשר שאדם נפגע בכניסה לרכב, כאשר היה בינו לבין הרכב מגע פיזי, על מנת שהאירוע ייחשב כתאונת דרכים, עליו עדיין להוכיח כי מטרת השימוש ברכב שרצה לעשות הינה לצורכי תחבורה, שאם לא כן, ולמרות הפגיעה שנגרמה לו לא תוכר הפגיעה כתאונת דרכים.

17. הערה נוספת הינה, כי כאשר אדם נפגע במהלך הכניסה לרכבו, עליו לפרט את פרטי המקרה לאשורם ובאופן מפורט היטב כאשר הוא מקבל שירות רפואי. בתי המשפט שמים דגש רב לנאמר ונכתב ברשומות הרפואיות של בתי החולים, ויש ברשומות אלה כדי להביא את בית המשפט למסקנה ולקביעה האם מדובר בתאונת דרכים או לא. (ראו: פס' 14-12 לפסק דין ורוניקה לעיל, ופס' 22 לפסק דין צ'ינצ'יק לעיל).

האמור במאמר זה אינו מהווה תחליף לקבלת ייעוץ משפטי פרטני ומתאים או חוות דעת משפטית. האחריות בשימוש על הנאמר במאמר זה הינה על המשתמש בלבד.