ראשיתן של מכונות השתייה האוטומטיות 

אחד המקומות הראשונים בעולם, בו הוצבו מכונות שתייה אוטומטיות הוא האוניברסיטה. מוסד
האוניברסיטה מאז ומעולם היווה מקום מפגש בין צעירים בני השכבה האינטלקטואלית. בהתאם
לאופייה של האוניברסיטה כמקום לימוד ומחקר, עוצב אורח החיים של מוריה ותלמידיה והושפע
מאד מן הצורך לנהל סדר יום מסודר המבוסס על הקדשת שעות רבות ללימוד ועיון בשלל
תחומים העומדים ברומו של עולם האקדמיה. הצורך בניהול סדר יום כזה, הציב בפני הנהלת
המוסד דרישה בלתי נמנעת – לדאוג למגורי קבע עבור צוות המרצים והחוקרים, ולא פחות
חשוב מכך – עבור הסטודנטים הרבים הלומדים בו.

מוסד האוניברסיטה הוא מוסד עתיק יומין וככזה עברו עליו מאות שנים בהן חוקי הדת הם אלה שהכתיבו
את סדר היום באוניברסיטה וכל החלטה שהתקבלה, עברה תחת ידם של אנשי הדת העומדים
בראש המוסד וקיבלה את אישורם.

באוניברסיטאות שבמדינות האנגלו-סכסיות, אנגליה ואמריקה, שלטו אנשי הדת הנוצרית באוניברסיטאות
והכתיבו את סדר יומן. על פי דרישת הנהלת האוניברסיטה, היה על כל סטודנט להשכים קום
ולהשתתף בתפילה בכנסייה שמוקמה תמיד בתוך מתחם האוניברסיטה כחלק אינטגראלי
מהקמפוס. הלימודים התנהלו ברוח שמרנית ונטו להימנע מפריצת גבולות ה"מקובלות".

בשלהי המאה ה-19 חל שינוי משמעותי בתחום זה. המוסדות האקדמיים המשיכו אמנם לתפעל את
הכנסיות שבתחומן, אך לא עוד חייבו את הסטודנטים להשתתף בתפילות. שינוי זה היה
תחילתה של תקופה חדשה בממסדים האקדמיים של העולם דובר האנגלית. רפורמה נוספת שיצאה
אל הפועל בשלב מאוחר יותר היתה היפתחות לקבלת סטודנטיות לאוניברסיטאות ושילובן בכל
המחלקות האקדמיות, אם כתלמידות ואם כמרצות – לאחר שהשלימו את לימודיהן כנדרש.

דרישה שהתעוררה דווקא בשל העובדה כי האוניברסיטאות נמצאות בתהליכי ליברליזציה, היתה, לתת
אפשרות לבעלי עסקים מקומיים, לפתוח חנויות לממכר מזון ושתייה בתוך תחומי הקמפוס על
מנת ליצור אלטרנטיבה לארוחות המסודרות שסיפק המוסד לכלל המרצים והסטודנטים.

דווקא בנושא זה, נותרו אנשי צוות ההנהלה במוסדות האקדמיים בעמדתם השמרנית. הם גרסו כי על
שוכני הקמפוס, ובמיוחד הסטודנטים, להסתפק בארוחות המסופקות ע"י המוסד ולהתאסף
לשם כך בחדר האוכל הכללי בשעות קבועות שלא ניתנות להגמשה. אך גם שמרנות זו פסקה
בסופו של דבר. עם השנים, ניתנה הרשות לפתוח חנויות מזון בתוך תחומי הקמפוסים
ולתלמידים היתה הרווחה (דבר שכיום מקובל בכל מוסד אקדמי על פני הגלובוס, אך בעבר
לא היה מובן מאליו).

מאז חלפו שנים, מספר הסטודנטים גדל בהתמדה, ועמו גדל גם הצורך בבניית בנייני מגורים עבורם
ועבור צוותים אקדמיים שהתווספו. שוב עמדו האוניברסיטאות בפני עומס. חנויות המזון
בתוך הקמפוס לא נתנו מענה מספק לצרכי התלמידים והועלה רעיון של הצבת מכונות שתייה ומכונות מזון
במסדרונות בנייני המגורים של הסטודנטים.

באותן שנים – ראשית שנות החמישים של המאה הקודמת – היה רעיון המכונות האוטומטיות לממכר
מזון ושתייה – רעיון חדשני שטרם נראה כמותו. הוגי הרעיון היו בעצמם סטודנטים
שהתגוררו במשך רוב ימות השנה בקמפוס והכירו את הבעיה מקרוב. עם קבלת האישור מהנהלת
האוניברסיטה, עברו הוגי הרעיון לשלב המעשי. הם הזמינו מספר מכונות מכירה אוטומטיות
 מיצרנית גדולה בתחום המכונאות, ופרסו אותן
על פני הקמפוס.

מכונות המכירה האוטומטיות התקבלו באהדה רבה ושוכני הקמפוס, מרצים וסטודנטים, הרבו להשתמש בהן
לקניית מזון ושתייה. מכונות אלו היו בתחילת דרכן וקניית המזון או השתייה התבצעה
באמצעות מטבעות. תקלות תכופות היו משביתות את פעילותן של המכונות ובשל כך נאלצו הסטודנטים
לשוב ולקנות את מזונם בחנות שבקמפוס, מה שמנע מהם לבצע קנייה בשעות הלילה או
הבוקר, כאשר החנות היתה סגורה.  

עם השנים, הכירו חברות המכונאות בפוטנציאל הטמון בייצור מכונות מכירה אוטומטיות. הן בנו מערכי
ייצור מיוחדים עבור מכונות מסוג זה והשקיעו מאמצים לשכלל אותן ולבנות מכונות
עמידות יותר. בניגוד לשנים עברו, חברות הייצור לא עוד המתינו לפנייה
מהאוניברסיטאות והציעו בעצמן את סחורתן – המכונות האוטומטיות – למגוון מוסדות
לימוד ואפילו לחברות עסקיות וטכנולוגיות גדולות אשר החזיקו ברשותן בנייני משרדים או
מחסנים.

גם בשנים האחרונות, תחום מכונות השתייה והמזון ממשיך להתפתח ולהשתכלל. חברות טכנולוגיה רבות
עובדות על פיתוח קוראי שטרות חכמים, או קוראי כרטיסי אשראי, על מנת לאפשר ביצוע
קנייה חופשי יותר ולמנוע תלות בשימוש במטבעות או בכסף מזומן.