שוחחנו איתה שעה ארוכה, שאלנו על הילדו?ת, על הבית בו גדלה, על היחסים עם ההורים, למדנו קצת על הזוגות שראתה סביבה בילדות, חקרנו את ההתבגרות שלה ומה עשתה מאז ועד היום בחיים. ניסינו להאיר זויות שונות ולחפש רמזים אבל לא מצאנו תשובה לשאלתה: מה הבעיה של טלי, למה היא כל כך תקועה?
הצענו לטלי להצטרף לקבוצה קצרת מועד: 14 מפגשים בני שעתיים, שלושה חודשים של השקעה "בדרך לזוגיות". קבוצות נותנות תשובות, לא פעם, ל"חידות" מהסוג שטלי הציבה בפנינו. בתוך התהליך הקבוצתי מתבררים במהירות דברים, שלא תמיד מצליחים לעלות בטיפול אישי, דברים שיושבים מעבר למודעות, מעבר להיסטוריה, כאלה שהמטופל לא יכול לספר עליהם, אבל מתבררים בתוך מערכת היחסים המתפתחת בין חברי הקבוצה.
"אני לעולם לא אוציא מילה מהפה בקבוצה כזו"
התגובה הראשונה של טלי היתה רתיעה: "אני לעולם לא אוציא מילה מהפה בקבוצה כזו", אמרה, וסיפרה על קושי עצום להיפתח בחברת אנשים זרים. "לוקח לי מיליון שנה להתחמם. וגם אז אני לא דברנית גדולה מדי. החברים שלי כבר רגילים לזה שאני לא ממש תורמת לשיחות. תמיד מקשיבה אבל שותקת. אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לדבר. בדייטים זה אפילו עוד יותר גרוע".
הרתיעה של טלי עודדה אותנו לחשוב שדווקא קבוצה תהיה הפתרון הנכון עבורה, לעבוד דווקא על האזורים שקשה לה, לאתגר אותה. למפגש הראשון הגיעה טלי באיחור בולט. חשבנו לעצמנו שזה לא מפתיע, בהתחשב בקושי העצום שלה להביא את עצמה לסיטואציה החברתית המפחידה. כשנכנסה לחדר כבר ישבו בו החברים האחרים, ארבעה גברים וחמש נשים. הקבוצה, ובעיקר הבנים שבה, לא יכלו להתיק את עיניהם מהבחורה היפהפיה שנכנסה לחדר. "את בטוחה שלא טעית בכתובת?" שאל בספקנות צינית אחד הגברים, מבטא את הנטיה של רבים מאיתנו לחשוב שלאנשים יפים אין בעיות, בוודאי לא בתחום יצירת הקשר.
טלי חייכה בביישנות והתיישבה במהירות. את שאר הפגישה העבירה בשתיקה. המבט הערני וההנהון הנמרץ העידו שהיא קשובה לאחרים, אבל מחסום הדיבור לא נפרץ, וגם כשפנינו אליה ישירות ושאלנו אם יש לה מה לומר מיהרה לסנן תשובה מתחמקת וחזרה לשתיקתה.
בשבוע שלאחר מכן טלי הגיעה בזמן. שאר חברי הקבוצה עמדו בפינת הקפה ופטפטו. טלי עדיין הרגישה ונראתה בבירור אאוטסיידרית. גם את הפגישה ההיא בילתה בשתיקה קשובה. לקראת סוף הפגישה פנה אליה אחד הגברים בטון קצת כעוס ושאל: "אז מה, את מתכוונת שכולנו נרקוד כאן לפנייך, נפתח את הלב ונספר על עצמנו, כשאת רק צופה במחזה כמו איזה מבקר תאטרון?" .
הקבוצה השתתקה, דרוכה לשמוע איך היא תגיב. טלי הסמיקה וכבשה מבטה ברצפה. השקט הדרוך הופר כשבחורה שישבה על יד טלי אמרה בטון מרגיע: "אני בטוחה שטלי רוצה להשתתף ותספר לנו על עצמה בפעם הבאה. תנו לבנאדם להתרגל. לא כולנו נפתחים באותו קצב". טלי הנהנה: "בשבוע הבא אספר".
המפגש בשבוע השלישי נפתח בתרגיל עם קלפים טיפוליים. כל משתתף בחר קלפים שמדברים אל ליבו, ודרכם התחבר אל עצמו ואל הקבוצה. טלי חיכתה לסוף הסבב, ורק אחרי שכולם כבר דיברו, פתחה והראתה את הקלפים שבחרה: ילדה מובילה עגלת תינוקות בה יושבת אשה מבוגרת, וילדה עצובה יושבת בתוך כוס מזכוכית. לאט לאט, בקול נמוך, רצוף הפסקות, החלה לספר את סיפורה:
הוריה של טלי נפרדו בילדותה והאב ניתק לגמרי קשר. "אמא שלי נשברה. אשה צעירה חסרת אמצעים, עם ילדה קטנה וללא מקצוע. לכל אורך הילדות היא היתה חוזרת בשעות מאוחרות מאוד מהעבודות העלובות בהן עבדה ומיד נשכבת במיטה ובוכה. די מהר למדתי ללכת על קצות אצבעות בבית, כדי לא להכביד עליה. אף פעם לא היה לה כוח להקשיב לי או לדבר איתי, כמו אמהות אחרות. כל מה שאני זוכרת לאורך הילדות שלי זה צעקות ועבודות בית. הרגשתי כמו לכלוכית".
טלי חוותה ילדות קשה ובודדה. הצרכים הנורמלים שלה, לחום ואהבה, לא סופקו מעולם, ובמקום זה נדרשה לטפל, מעשית ורגשית, באמה המדוכאת. בבדידותה הגדולה הלכה והסתגרה בעצמה, ממש כמו אותה ילדה בתמונה, הישובה בתוך כוס מזכוכית. עם השנים הנתק בינה לבין העולם הלך וגדל.
הילדים פירשו את השתיקות שלה כיהירות
כשבגרה, ויפתה מאוד, הילדים פירשו את השתיקות שלה כיהירות מתנשאת, קרירות וריחוק הקשור ליופי הרב שלה. אף אחד מהם לא העלה בדעתו את האפשרות, שטלי, למעשה, לא ממש יודעת לתקשר עם אנשים, כי מעולם לא תרגלה את זה. נסיונות מהוססים להתקרב לילדים אחרים לא צלחו בידה, והיא הרגישה מסורבלת ובעייתית. כך נותרה לאורך שנים בודדה. "היו שנים שרציתי למות", סיפרה. "אנשים הסתכלו עלי ואמרו לי שאני יפה, ואילו אני ראיתי רק כיעור, את הכיעור הפנימי שלי".
הצבא, שלקח אותה רחוק מהבית, זימן לטלי אפשרויות שמעולם לא חוותה קודם לכן. בראשונה בחייה הצליחה לייצר קשרים ומצאה חברות, איתן היא נמצאת בקשר עד היום. אבל טלי לעולם לא שברה לחלוטין את מחסום השתיקה שאפף אותה, ואף פעם לא סיפרה על העבר שלה ועל תחושותיה. וכך, למרות שכיום כבר יש לה חברים, איתם היא נפגשת ויוצאת לבלות, טלי עדיין לא יודעת "איך מדברים". אף אחד לא מכיר את טלי באמת.
הקבוצה הקשיבה בריכוז רב ונמלאנו תקווה שיוכלו לעזור לה לשבור, בראשונה, את מחסום הבדידות והשתיקה. בפגישות הבאות שמענו את קולה של טלי יותר ויותר, אבל אף פעם לא בהקשר של עצמה. היא התחילה להגיב לדברי אחרים וחיש מהר התבלטה כבעלת מודעות גבוהה ויכולת ניתוח חריפה של מצבים ואנשים.
חברי הקבוצה חיבבו את טלי, כי הדרך בה העבירה את דבריה היתה רגישה ועדינה, אבל למרות שכעת היתה מעורבת יותר בקבוצה והצטרפה לשיחות הארוכות שהם המשיכו לנהל ליד דלת המכון עם סיום הפגישות (שיחות "אפטר פארטי") לא חזרה טלי לספר על עצמה ולשתף בתחושותיה.
בשיחות הבאות, כשבדקנו את התקדמות החברים בקבוצה, גילינו שטלי ממשיכה לצאת לדייטים חד פעמיים, ולא מצליחה להתקדם. הגענו למסקנה שטלי דורכת במקום. הבנו שטלי מביאה איתה מילדותה את "ההליכה על קצות האצבעות", והמשאלה שלא יראו אותה, כדי שלא תכביד, גורמת לכך שהיא לא רואה את עצמה.
בשבועות הבאים, בכל פעם שהיתה לטלי אבחנה או אמירה בקבוצה, שיקפנו לה את עוצמת דבריה, הבהירות והדיוק, וביקשנו ממנה להסתכל פנימה ולבדוק איך הדברים שאמרה קשורים אליה. לאט לאט התחילה טלי לראות את עצמה, לקחת מקום לעצמה, ולתת שמות לפחדים שלה. הקבוצה עודדה את טלי להמשיך במסע שלה לגילוי עצמה.
רגע השיא במסע של טלי בקבוצה היה במפגש בו עבדנו עם תרגיל פסיכודרמה, במהלכו ביקשנו מכל אחד מהחברים לזמן לפגישה וירטואלית עם הקבוצה אדם קרוב מחייו האמיתיים. טלי בחרה לזמן את אמה. הדיאלוג הווירטואלי שניהלו טלי הבוגרת וטלי הילדה עם אמה היה מרגש. לקראת סוף השיחה שאלנו את טלי מה היתה מבקשת לקבל מאמא שלה. "חיבוק", אמרה טלי, "אני פשוט רוצה חיבוק".
באותו שבוע הרגשנו שטלי החזירה לעצמה, בעזרת הקבוצה, את עצמה. היא הפסיקה להיות צל חולף בחייה שלה. הדרך לזוגיות נראתה קרובה מתמיד.
פורסם במדור יחסים Ynet
מכון זוגות עוסק בטיפול אישי, זוגי וקבוצתי. חדש בזוגות - דייטס: סדנה ייחודית בישראל לרכישת מיומנויות בדייטים בשילוב התנסות במצבי אמת עם דייטרים מקצועיים. http://www.zoogot.co.il
