הסגידה לזארה, או למה צרכן אופנה ישראלי כבר לא קונה כחול לבן 

בשנים האחרונות מאז כניסת רשתות אופנה זרות לישראל כגון H&M, נדמה ששיעור המכירות בחברות האופנה הישראליות נפגע. לעומתן, חברות אופנה זרות מדווחות על עלייה נמשכת במכירות, וזאת רק ההתחלה. בעוד מספר חודשים רשת forever21 צפויה לפתוח את החנות הראשונה שלה בקניון עזריאלי, וכנראה שיש עוד כמה רשתות נוספות בדרך כגון אמריקן איגל.  ניתן לומר, כי כל המגמה הזאת מצביעה על דלדול מותגי האופנה הישראליים, וחיזוק המותגים הזרים. אז למה הציבור הישראלי כל כך אוהב לקנות ברשתות אופנה זרות? מה הוא מחפש? ולמה הזרות יודעות לתת לו את זה.....

כדי לבחון שאלות אלו זו יש להתחיל את הדיון משאלה אחרת, בסיסית הרבה יותר : מה מחפש צרכן אופנה הישראלי? האם הוא מחפש פריטים ייחודיים באיכות תפירה גבוהה, או שהשיקול המרכזי הוא רק מחיר הבגד.

 אם נבחן את שוק האופנה בארץ, נגלה שהתשובה היא בעיקר המחיר, אך גם עדכניות העיצובית. בשנת 2011 הגיעה לישראל רשת האופנה H&M שמזוהה בתור הפסט פוד של עולם האופנה. הרשת מציעה פריטים במחירים נמוכים, אך מעוצבים לפי הטרנד האחרון. הציבור הישראלי נהר לחנויות הרשת, והנהירה לא פסקה גם היום. בת בבת עם הצלחתה של H&M וחברותיה הזרות, חלק מרשתות האופנה הישראליות נקלעו לקשיים בשנים האחרונות ונמכרו כגון: ילדותי, אירית, ג'אמפ, ואישה אישה. בנוסף, בשנה החולפת נסגרו מספר חברות אופנה ישראליות: רוס אובטה, סקופ, ורשת טאג וומן סגרה 20 סניפים. בעידן שבו הטרנדים מתחלפים במהירות בזק, והחשיפה לפרסום הסמוי (והלא סמוי) מפמפמת אותנו לרכוש פריטים הנחשבים ללוהטים כל הזמן, צרכן האופנה הישראלי רוצה להיות לבוש בצורה הכי עכשווית, בעלות הכי נמוכה, וזה בדיוק מה שמציעה H&M וחברותיה.

בעידן בו רשתות האופנה הן חברות ענק, העוסקות בעיקר בחיפוש אחר ייצור המוני זול, ובשיפור הלוגיסטיקה ובמיתוג, נדמה כי כיום התחרות בשוק האופנה כבר מזמן אינה על עיצוב ודגמים. עליית מחירי הכותנה בעולם וירידה בשיעורי הרווח, מוסיפים למירוץ המתמיד אחר התייעלות, כדי לשמור על רמת מחירים סבירה ללקוח. בנוסף, החברות הזרות מצטיינות בפיתוח מהיר מאד של העיצובים, בהשראת תצוגות האופנה העילית בפריז, מילאנו  וניו יורק. תמחור הבגדים בחברות האופנה הישראליות הוא גבוהה יחסית למקבילתן הזרות. אך איכות התפירה והבדים שהן מציגות, לא מיישרת קו עם תמחור זה. רוב הרשתות המקומיות תופרות את בגדיהן בסין, לעומת החברות הזרות שתופרות במרוקו, פרטוגל, רומניה, הודו, וכן גם בסין. בנוסף למרכיב התפעולי, הרשתות הישראליות לא מצליחות להתמודד קריאטיבית עם המתחרות מחול. זמן פיתוח גזרה חדשה הוא עניין של שלושה שבועות בחברות כמו זארה, במקבילה הישראלית פיתוח גזרה ייקח חצי שנה, ויופיע רק בעונה הבאה. כל אלה מביאים את הלקוח הישראלי לבחור ברשתות אופנה הזרות. כדי להתמודד עם המצב ולהגן על נתחי שוק, הרשתות המקומיות מנסות ליצר שיתוף פעולה עם מותגים מחול דוגמת פוקס שמביאה לישראל את הזכיין אמריקן איגל. רשתות קטנות ובינוניות נרכשות על ידי גופים גדולים כחלק מניסיונות ההצלה, דוגמת לי קופר שנרכשה על יד בריל מפעילת גלי וסולוג, אמיקה שנרכשה על ידי מיס לגוט, או בלו בירד שנרכשה על ידי גולף.

בענף האופנה מקווים כי דור חדש של מעצבים צעירים ייכנסו לתעשייה, ויפיחו רוח מרעננת של חדשנות עיצובית וטכנולוגית. ואולי עוד יחזור עידן בו הייתה בישראל תעשיית אופנה גאה, עם הרבה לקוחות כחול לבן.