לקראת גיוס - המתבגר והתמודדותו עם השירות הצבאי 

בעשר השנים האחרונות אני מבצע את שירות המילואים שלי (2-3 בחודש ) במרפאה לבריאות הנפש שבאחד מבתי החולים הצבאיים. אני פוגש חיילים וחיילות מכל שדרות האוכלוסייה, חלקם לצורך הערכה ואבחון וחלקם לטיפול קצר- וארוך מועד. ניסיתי באמצעות סיפורים לשלב בין סיפורי המתבגרים אותם אני פוגש טרם גיוסם ( מכון עמית, הצעד הבא, עלם, בית חופים, קליניקה) לבין תגובות אפשריות מצידם. הגיוס לצבא הוא כהדק המשחרר בבת אחת צרור של חרדות מוקצנות המחייב גיוס כוחות אגו משמעותיים להתמודדות. המאמר כאמור סוקר סיפורי טרום גיוס המעלים ומנבים קשיים אפשריים הניצבים בפני המתבגר כאשר יפגוש במערכת הצבאית. לפניכם ארבעה סיפורי גיוס אפשריים :

א. הסיפור של רונה : רונה עומדת לפני גיוס, גיל ההתבגרות עבר עליה עם משברים, כשהגדול בהם היה הפרידה מהחבר בשנה שעברה. היא הסתגרה בחדר, מיעטה להתראות עם חברים, כמעט ולא דברה עם הוריה, התיאבון נפגע ובקושי ישנה. היא לא רצתה להיעזר באיש. רונה מפחדת מהשירות הצבאי, יש לה מוטיבציה לשרת, אך מפחדת להיקלע למצב דומה. מה יקרה אם לא תסתדר עם לחצי המסגרת הצבאית? אם השיבוץ לא יתאים לה - אם לא תשתלב חברתית - האם גם אז תכניס עצמה לסרט - רונה מתארת לעצמה כי לא תוכל לברוח. אימה לא תהיה לצידה, ולא תתקיים הנוחות שמאפיינת את הבית.
לאחר המשבר האקוטי בעקבות הפרידה מחבר רונה הייתה מוטרדת מהשאלה "כיצד אתמודד? למה אני לא מצליחה להתרומם?". היא תפסה עצמה כלא מסוגלת. " אני רוצה להעלם" כך תיארה על אף מצוקתה רונה התקשתה לגייס מקורות תמיכה שיסייעו לה . היא לא רצתה להיתפס כחלשה. לא כל שכן הסתייגה מסיוע של מבוגרים. רונה נמצאת בעיצומו של קונפליקט מרכזי המאפיין את גיל ההתבגרות - עצמאות מול תלות. מחד היא רוצה ליטוף ותמיכה של הוריה. מאידך, בועטת ודורשת עצמאות. הפתרונות שרונה בוחרת בהם בעת מצוקה נוטים לניכור, התבודדות ושתיקה מלווים בהפחתת ערך ובהתרסה כלפי סביבתה בעיקר החברתית.
איום על הזהות - רונה חוותה תהליך טרום צבאי רווי לחץ וסער גם לשם גיבוש זהותה, היא מוצאת עצמה במצב המחדד בצורה קיצונית את אותם נושאים שחשבה כבר שהם מאחוריה, זה מעורר בה חרדה רבה, ותחושת אי מסוגלות. דפוסי ההתמודדות שלה מדאיגים אותה, היא התקשתה לגייס מנגנוני הגנה גמישים, איך תעמוד באתגר - בצבא, החשיפה הגדולה מול הקבוצה והמפקדים נעשית בכל הרמות, וגם היא מאיימת - מכירים אותך בכוחך ובחולשתך, קשה מאוד להתחמק, כי קבוצה המהווה לחץ ואיום ( לצד תמיכה ונחמה על ויתור החופש ) מייד מזהה ומבזה את החלש, החלש הזה הוא מוקד להשלכת החולשות של כולם, מטפסים עליו, מחפשים אותו, שמים אותו ללעג - כשעיר לעזאזל נוטה החייל למעשי ייאוש כשהיעד הוא לצאת מהלחץ הבלתי נסבל. לעיתים חווית הבדידות מועצמת בשרות הצבאי, לכן חשוב לפתח את היכולת לנהל משא ומתן, להפתח אל האחר ולקבל את השונה.
בהגיע מועד הפרידה מהבית נחשף הקוד המשפחתי הסמוי - האם הקוד הוא "שגר ושלח" או שמא "החזק ושמר". משפחה "מחזיקה ומשמרת" מקיימת ברקמת היחסים בתוכה איזון עדין. המשפחה נתפסת כחשובה ביותר וכל גורם שיוצא מהתא המשפחתי עלול להפר את האיזון. במקרים כאלה המשפחה משדרת למתבגר שגיוסו לצבא עלול לגרום להתפרקות. תפקידים נצפים הם : מתבגר המצוי בתפקיד ההרמונייזר במשפחה ( " אני טבעת הנישואין של הוריי ), ילד- הורי הממלא תפקיד של בן/בת זוג, מתבגר עולה ( חילופי תפקידים בינדוריים ), מתבגר הנושא תפקיד מפרנס, מלווה להורה/אח עם צרכים מוגבלים ועוד... במשפחות סימביוטיות תיווצר תחושה של אובדן מלווה בביטויי דכאון וחרדה עד כדי מחשבות אובדניות. במבנה אחר של התא המשפחתי קיים מסר של "שגר ושלח". המשפחה מאפשרת למתבגר לצאת מהבית מבלי שהאיזון בה יופר, ומשדרת לו "צאתך לשלום ושובך בשלום". למשפחה מקום חשוב בהחלטות של המתבגר. בבסיס ההחלטה לשרת בצבא עומדת ההבנה שצריך לוותר על החופש האישי לטובת ערך נעלה יותר - הגנה על המולדת, הערך יכול להיות הלכתי, תועלתני, מוסרי - כל אחד צריך לתרום למען המדינה, אם לא אני אז מי ?, למה חבריי כן ואני לא - , לא אצליח להתקדם ולהתקבל ללא השירות הצבאי ועוד. הורים שמשדרים וויתור על החופש והשהיית ההתפתחות האישית למען מטרות ערכיות ואחרות , מאפשרים למתבגר להתמודד טוב יותר עם הדילמה הזו. הורים מעונינים לעיתים שילדיהם ילכו בדרכם ( אקסטנציה ), ועלולים לשדר אכזבה, בושה או דחייה כשזה לא קורה, לעיתים אף נוצרת הציפייה שהילד יגשים את מה שההורה לא הצליח.
מעברים רבים קורים בחייו של אדם החל מהמעבר מהבית למסגרות החינוך השונות. נהוג להתייחס למעבר לחטיבת הביניים ולאחריו לחטיבה העליונה כשלבים מעבריים משמעותיים של של גיל ההתבגרות המוקדם והמתקדם יותר. מתבגרים אשר יכלו לאותם מעברים, הפגינו גמישות וגילו יכולת התמודדות והתארגנות בסביבה החדשה. יחוו כמלשבי"ם (מועמדים לשרות בטחון)- מסוגלות ויצלחו את המעבר מהסביבה האזרחית לצבאית. הצבא מזמן מעברים רבים, בסיס טירונות, בסיס קורס, קו, אימון, סיפוח, שלעיתים המתבגר עושה עם קבוצת השייכות שלו (מחלקה, צוות) ולעיתים לבדו (קורס חובשים, קורס צלפים, קורס שלב, סיפוח לאבט"ש או למחלקה אורגנית אחרת). המתבגר שרגיל היה לקבוע את מעבריו בעצמו, מרצונו, חווה עתה מעברים כפויים.

ב. הסיפור של של שלומי : שלומי עומד לפני גיוס, הפרופיל שלו הוא 97, הוא אינו יודע היכן ישובץ ומתלבט מאוד, הבלבול אוכל אותו, מצד אחד מרגיש מסוגלות גבוהה שתאפשר לו לשרוד בשירות קרבי והוא מקווה שזה יביא לו כך הוא מקווה עצמאות, והתחשלות, אבל ממה ששמע הכל נורא מלחיץ אותו, הוא לא בטוח שיעמוד בכאלה תנאים, גם לטיולים שנתיים לא יצא בכיף גדול. בבית הספר היה תלמיד טוב אך חברתית לא הבריק, גם עניין המקלחות הציק לו, הרגיש שאיבר המין שלו עקום במקצת, גם עניין הזהות המינית החל להטריד אותו, העובדה שעדיין לא עשה את זה עם אישה העלתה בנבכי נפשו את השאלה " האם אני הומוסקסואל " - חרדה רבה הציפה אותו כאשר התעסק בזה. הוא יודע שיש לו נתונים גבוהים, קיבל זימונים ליחידות מובחרות, אבל לא העז אפילו לחשוב בכיוון שלהן ולא טרח להגיע למבדקים. האם אני מסוגל שאל עצמו בכל פעם - תנודות בין "אני תלוי", ילד מחוסר אונים מול המערכת, לבין "אני גדול", באחריותי להגן על עצמי, משפחתי, ארצי, יכולות להיות חדות ביותר, בין שני הקצוות הללו קיים מגוון רב של סיטואציות שבהן רמות החרדה עולות ומשבר עלול להתפרץ.
השירות הצבאי מזמן אינטימיות רבה, שינה באוהל, מקלחות משותפות, מצבי קצה של אי- הגיינה ועוד, כמו גם חשיפה לגירויים מיניים הומוסקסואליים - מצב זה יכול לעורר חרדה עצומה באשר להתעוררות החשק המיני, שהוא בבחינת גילוי דרמתי עבור מתבגר שלא חווה אותו קודם, המצב נתפס לעיתים כ"בלתי הפיך"- דבר היכול להוביל לפגיעה משמעותית בתפקוד מלווה בניכור, התבודדות, ביטויי עצב ודכאון וגילויי חרדה. גם עבור הומוסקסואליים גלויים ייתכן ערעור היציבות- הפיתוי שבקרבה, לגלות, מול הצורך להישמר - קונפליקט שלא תמיד ניתן לעמוד בעוצמה הרגשית שמתלווה אליו.

ג. הסיפור של תומר : תומר הוא אומן בנפשו. רסטות עבות, מכנסי דייגים, יחף. כבר שנתיים הוא בקטע. "לפני כן הייתי חנון, כך מספר, ילד שקט שלא מרגישים. בגיל 16 ושבוע פרצתי לחיים. יצאתי מעצמי". הוא החל לנגן בגיטרה ואף מנגן בלהקת רוק. מבלה עם בנות, מעשן גראס מדי פעם, יחסיו עם הוריו הורעו, התפקוד הלימודי שלו נפגע מאוד. איכשהו, בישורת האחרונה, הצליח להוציא תעודת בגרות סבירה. לפני כחודשיים היה עם חברתו בכנס של "הריינבו" - "כולם שם אוהבים אותך, אין שנאה, אין רוע כולם כל כך יפים מבפנים. היה לי שם חיבור מטורף עם האנשים, עם הטבע. ככה אני רוצה לחיות ". לתומר יש פרופיל 97 והוא נמצא כשיר ליחידת שדה. "עצם המחשבה שאני מתגייס, מחלחלת לי את הנשמה", הוא מסנן. "בצבא אתה מספר, בורג במערכת גדולה ומתועשת, אין לך שום זכות להחליט על חייך. שם לא רואים ולא סופרים אותך. אתה רכוש הצבא. אני ממש אלך לאיבוד שם. לא רוצה להרוג ולא להיהרג". יחד עם זאת תומר מרגיש לא נעים, משום שחבריו מהשכבה מתגייסים כולם. הוא גם לא רוצה לבאס את הוריו שלוחצים עליו להתגייס ולעשות את הטוב ביותר בצבא. הוא מתלבט, מוטרד וחושב בלי הרף על גיוסו הקרוב.
תומר נמצא בעיצומו של תהליך גיבוש הזהות והאוטונומיה. הוא חווה אידיאולוגית נעורים - חופש, פסטיבלים, התנסויות אקסטרימיות, הזדהות עם גישות פילוסופיות. המעבר לחוויה מנוגדת מעצים את שאלת הזהות שטרם גובשה - האם נכון ללכת עם חווית הריינבו עד הסוף ולשלם את המחיר החברתי? איך אוכל לוותר על החופש, האהבה והבובום? איך אמלא פקודות ואלך לשדה הקרב אחר מפקד שגדול ממני בשנה? תומר מביע התנגדות תקיפה לאידיאולוגיה רשמית ולערכים המוכתבים מלמעלה, בנוסף ידוע כי מתבגרים נוטים לווכחנות. גם בשל ההתפתחות הקוגנטיבית המאפשרת להם להסיק, לארגן, להפשיט וכיוב'. הוא נמצא בתקופה בה ההתעניינות המינית מגיעה לשיאה, השירות הממשמש ובא מבקש, יותר נכון יורה לו להדחיק את מיניותו. הדגשת מוטיבים גבריים כחלק מבנייה של תוקפנות חיובית יכולה להביא את המתבגר להיות מוקסם ממנה אך בא בעת לחשוש ולהיות חרד מתחרות גברית. להבדיל מתרבות הריינבו, הצבא נותן לגיטימציה לתוקפנות, מעודד את השימוש בנשק ככלי הרג, נושא זה עלול לעורר חרדה רבה מאיבוד שליטה על הדחפים התוקפניים, ביטויים לכך נצפים בתגובות דיסוציאטיביות, התקפי חרדה, היסטריה, הצפה חודרנית של תכנים אובדניים ונסיון בכל דרך להימנע מאחזקה או שימוש בכלי. בנוסף השימוש בנשק מעורר בצורה בוטה וישירה שאלות זהות חשובות: מי אני כפוגע, כהורג? ומצד שני את החרדה מאפשרות לפגיעה עצמית, נכות ומוות. תומר מצא לו נישה המאפשרת לו התבלטות, ייחודיות כחלק מהנסיון לגבש את זהותו, הצבא לעומת זאת יכתיב הטמעות ואנונימיות ( מדים ואמצעי זיהוי אחרים ), גם ההתנגדות הנמרצת לכל נסיון או השפעה או שליטה חיצונית על חייו, החירות האישית, פריצת המסגרות הקודמות, אשר קיבלו ביטויי מרד התנהגותי וערכי - כל אלה יפגשו דרישה נוקשה לשליטה ומשמעת. תומר עסוק בסקרנות ונדידה, התחברות לטבע, לאדמה, היום אני פה, מחר אני שם, פסטיבלים, השירות הצבאי לעומת זאת יוצר ניתוק כפוי מהחברה - הפרדה פיזית מבנות, מחנות, בסיסים.

ד. המקרה של קובי : קובי רוצה להתגייס ליחידה קרבית, רוצה להתבגר, להתחשל, להפסיק עם השטויות, לצאת לדרך חדשה. עד עתה התקשה קובי להתמיד במסגרת. החליף בתי ספר, התקשה להתמיד במקומות עבודה, יש לו תיק במשטרה על שימוש וסחר בסמים קלים, טופל בשירות מבחן לנוער. את הצו הראשון קיבל לפני שנה. בראיון "שיחק אותה", ובמבחנים חיפף ולחץ enter מבלי לראות את השאלה. הוא מרגיש כי נתוניו אינם גבוהים. עתה הוא מספר "הברגים חזרו לי למקום - ואני רוצה לשרת ביחידה קרבית".
ייתכן כי לקובי ציפיות גבוהות מעצמו שאינן בהכרח מותאמות לתפקוד שלו. הוא תופס את השרות הצבאי ביחידה קרבית כהזדמנות להצלחה ולשינוי תדמיתו. במקרה הזה עלול להיווצר פער בין המאויים לבין המציאות. הפער בין I feel Power ( פנטזיות והזדהויות) לבין I Have Power (הכוחות המציאותיים העומדים לרשות האגו). החיפוש אחר הזהות והעצמי הוא דרך רצופה משברים עד להתאמה של העמדה הבוגרת. השירות הצבאי תורם לא מעט לעימות הזה בכך שהוא מאפשר התמודדות, תחרות וכן ראיה מציאותית שלך את עצמך לעומת האחרים בני גילך", קבוצת ההשתייכות קיימת כל הזמן ברקע. המתבגר מעמיד למבחן את הדימוי העצמי שהצליח לגבש עד לרגע הגיוס ועלול להיתקל בניפוץ אשליות שטופחו במשך שנים. קובי רוצה לראות בצבא את המקום שבו כל בעיותיו יפתרו, ושבו יוכל להתגלות כגדול וחזק. המפגש עם הכשלון יכול לגרום למהפיכה של ממש בתפיסה העצמית. האכזבה יכולה להוביל לתגובות חריפות עד כדי הפסקת תפקוד והופעה של מחשבות אובדניות ( מאפיין יותר את האשכול הפרפקציוניסטי בטיפוס האובדני ) , האשמה עצמית ותחושות של אובדן ואבל. מצד שני, ייתכנו השלכות: " הם אשמים", לא מגיע לי שידיחו אותי, חיפשו אותי וכיוב'.
קשיי ההתמדה של קובי במסגרות השונות מעלה את שאלת ההסתגלות לצבא. סעיף קה"ס - אמור לנבא קשיי הסתגלות. הוא ניתן על-ידי קב"ן - קצין בריאות הנפש, בלשכת הגיוס. הקב"ן מעריך בבדיקתו את מידת הסתגלותו של החייל לשרות הצבאי. ככל שערכי
הקה"ס גבוהים יותר, מידת הסתגלותו של המתבגר פחותה והוא יופנה למסגרת עם תנאי שרות מותאמים.
המסמך הזה הוא בגדר חשיפה למקרים שכיחים יחסית שבוחנים את הקשה והכואב. הגיוס לצבא הוא כהדק המשחרר בבת אחת צרור של חרדות מוקצנות שמחייבות גיוס כוחות להתמודדות. בבסיס כל התמודדות עם קושי עומדת למבחן יכולת גיוס הכוחות הפנימיים והחיצוניים. לצד גיוס היכולות, הכישוריים האישיים ומנגנוני ההגנה ניתן לגייס גם את המשפחה, החברים, הקהילה, המפקד האישי, הקב"ן או גורם מקצועי תומך מחוץ לצבא. מעבר לכל חשוב לזכור שחווית הקושי אמנם מועצמת יחסית לחוויה האזרחית, אך היא לא תהווה בהכרח מכשול או מחסום. רוב המתבגרים יסיימו את שרותם בצה"ל כחוק, גם אם לעיתים יגיעו למצבי קצה מבחינה רגשית. 

* ראיון שנעשה עם הכותב בקול ישראל סביב השירות הצבאי :
   
   החלק הראשון של הראיון.
   החלק השני של הראיון