שקט נפשי, או - לא טוב היות האדם פרפקציוניסט 

שקט נפשי, או - לא טוב היות האדם פרפקציוניסט

הם נורא נחמדים הכלבים שלך, למה את שמה להם את המחסומים האלה? הם נושכים? אני שומעת שוב ושוב מעוברי אורח, שקובלים בפני שאינני "מתחשבת" מספיק בזואי ולולי כששמה להם מחסום סתם, ממש סתם......

בד"כ אני עונה בבדיחות דעת משהו כמו לא, הם לא, אבל אני כן....

אך היום ההערות הללו גרמו לי לחשוב קצת לעומק יותר על הנושא של שקט נפשי או זה שהבן אדם לפעמים דורש מעצמו להיות "פרפקציוניסט" מה שגוזל ממנו את השקט הנפשי במקרים מסוימים, כאן בהקשר של בעלי חיים, אך כמובן שאפשר להשליך לכל תחומי החיים.

מי כמוני יודע כמה "ניטים אכלתי" (ולא רק חצץ) עד "שויתרתי קצת לעצמי" נושא, ומאז יש לי הרבה יותר שקט נפשי, כשבסופו של דבר יוצאים מזה נשכרים במקרה זה גם זואי ולולי.

נזכרתי שלכלבתי הקודמת הצדקת הדגולה לא הייתי צריכה לשים מחסום בטיולים, אולי מפני שהיא הייתה הרבה יותר ממושמעת ויותר קל להשגיח על כלב אחד מאשר על שניים בו זמנית. הוטרינרית שלי ציינה לי שאף אחד אינו בדיוק יודע למה, אך יש כלבים שהנטייה הזו לאכול מהרצפה ברחוב חזקה מאד אצלם ומאד קשה למנוע זאת, במיוחד אצל כלבי רחוב או כלבים שהיו עזובים זמן רב (ואפשר להבין).

אני זוכרת בחיוך איך כלבתי הקודמת הייתה מנסה לרמות אותי עם התנהגות מתחנפת חיננית ואני אחרי כמה זמן קלטתי זאת, והכי קטע שהיא ניסתה לעשות זאת ונזפתי בה שהיא מנסה לרמות אותי אז היא התביישה....נורא מצחיקים הם לפעמים.

כשאימצתי את זואי ולולי התקופה הראשונה כאמור הייתה קשה מאד, וסיפרתי על כך פעם. זואי חטפה מיד כשהגיעה אלי חיידק לא מזוהה והלכה ונמסה לי בין הידיים למרות כל הריצות לבתי חולים וטרינריים, תרופות, בדיקות וכדומה. ולולי הגיע אלי אמנם אחרי ש"שופץ" אורתופדית אך הוא עבר נטישההתעללות, נדרס, ונמצא מרוח כולו על הכביש. בהחלטה של רגע אחרון הוחלט לנסות ולהצילו אורתופדית למרות שהיה מרוסק.

הוא נותח שני ניתוחים בגב, ורגל אחת שלו עם פלטינות. אז אתם מתארים לעצמכם שהוא היה פגוע נפשית, אגרסיבי, ומה לא...ועל מי יוצא הכל? על מי שמנסה לאהוב אותו, כך היה בהתחלה הרבה זמן. כמובן שלא עזר לו, גם עליו נלחמתי עד חורמה, עכשיו הוא נשמה וחש אותי בצורה מדהימה.

בקיצור עם שניהם לא היה קל. גם בטיולים ניסיתי בהתחלה כיון שכל כך סבלו לתת להם את המקסימום, לכן טיילתי אתם בהתחלה טיולים ארוכים, ללא מחסום. אלא שמהר מאד ראיתי ש"תפארתי לא תהא על הדרך הזו", מפני שלא ניתן להשגיח בו זמנית על שניהם, הם זריזים ממני, כשלולי חוטף עצם לפה אף אחד לא מסוגל להוציא זאת ממנו, ניסיתי, ופעמים רבות הוא נשך אותי שוב ושוב.

בשל העובדה שהם הצליחו לבלוע למרות הכל כל מיני זבלים הם הקיאו פעמים רבות וחטפו קלקולי קיבה, מה שמצריך טיפול, וטרינר, ובלגן שלם בבית.

בנוסף וזה לא פחות חשוב, הייתי כל כך דרוכה כדי לנסות למנוע מהם לחטוף זבלים בטיולים, שהייתי במתח, מה שבעצם מקלקל להם את הטיול....בכל זאת לא ויתרתי, רציתי לתת להם אחרי מה שעברו את ה"מקסימום" טיול מבחינתם שאפשר.

אחרי זמן די רב כשגם הוטרינרית העירה לי שמוטב שאוותר קצת לעצמי וגם אחשוב על טובתם הסכמתי עמה, והתחלתי לשים להם מחסומים.

מאז, מבחינה זו, הגיע הקסם הקרוי שקט נפשי והפך לחבר קבוע בטיולים שלנו. הרבה יותר רוגע, הכלבים יותר רגועים, אפשר לעשות הסברה לילדים שפוחדים, לאנשים, נדמה לי שגם הם יותר נהנים מהטיולים למרות המחסום.

למדתי לא רק לוותר לעצמי, אלא להיות יותר קשובה אליהם, למה שהם רוצים או צריכים, לא רק לפי "עקרונות" שאני החלטתי שכך ראוי או צריך.

כשאני מחליטה על טיול ארוך ולולי צולע ומתעייף מה זה מוסיף לו? או שאני מחליטה להמשיך את הטיול למרות שיש פצצים (בדומה לזיקוקים) וזואי בהיסטריה ורוצה הביתה, מה זה מוסיף להם אם אני ממשיכה אותו ?

אז זהו, שלפעמים לא טוב היות האדם "פרפקציוניסט", צריך ללמוד לוותר קצת, קודם כל לעצמך, זה מביא פעמים רבות יותר שקט נפשי....

נ.ב. אם תהיתם התמונה למעלה של חברתנו נאורה ואלפי, אחד משני הענקיים שלה, שאני אוהבת מאד, וכמובן ברשות שניהם.

עלה במקור כולל תמונות, וידאו, ולינקים בבלוג שלי כאן

http://cafe.themarker.com/post/2416770/