למה לאף אחד כבר לא אכפת מהשביתה ב-NBA - יורי גנקין
12%, כן כן, 12% בלבד מהנשאלים בסקר שנערך בשבוע האחרון אמרו כי הם מתגעגעים ל-NBA, למי ששכח, ליגת הכדורסל הטובה בעולם. מאז חודש יולי נמצאת הליגה בשביתה כוללת (שאוסרת את קיומם של מחנות אימונים, משאים ומתנים בין קבוצות ושחקנים – וכמובן גם משחקים) שנובעת כתוצאה ממחלוקת כספית עקרונית בין בעלי הקבוצות לשחקנים. תוצאות הסקר מראות כי יותר מארבעה חודשים של שביתה עשו את שלהם ופגעו באחד המותגים הגדולים ביותר בספורט האמריקאי – אז מה גרם לשחיקה?
אין זו הפעם הראשונה בה מופסקת פעילותה של הליגה עקב שביתה. בפעם הקודמת, בסוף עונת 1998, התחדשה הליגה בחודש ינואר (ולא בחודש נובמבר כמקובל). קברניטי ה-NBA ובראשם, הקומישינר היהודי הכל-יכול, דייויד סטרן, עשו ככל יכולתם על מנת להחזיר לציבור הרחב בכלל ולאוהדי הקבוצות השונות בפרט את החשק והרעב לכדורסל איכותי ויפהפה.
על מנת לשקם את התדמית הפגומה של הליגה, התגייסו כל התותחים למאמץ כאיש אחד – שחקנים ומאמנים שהפכו לשגרירים הטובים ביותר של המותג. יתרה מזאת, אחרי השביתה הגדולה דייויד סטרן הבין כי הגיע הזמן לשדרג את המותג יוצא הדופן ולהפכו לגלובלי על כל המשתמע מכך. או אז החלה נהירתם של השחקנים האירופאים, האפריקאים, הדרום-אמריקאים והאסיאתיים ל-NBA. הסנונית הראשונה לעידן הגלובלי שקרם עור וגידים היה יאו מינג – הענק הסיני שכבש את הליגה הטובה בעולם בסערה עת נבחר ראשון בדראפט 2002. כמה סמלי אם כך שפרישתו הסופית של יאו מינג ממשחק פעיל הגיעה הקיץ – הוא הודיע על כך בימים הראשונים של השביתה.
המחלוקת בין הצדדים סובבת באופן טבעי סביב המימד הכספי אך בעוד שבכל העולם מתנהלות הפגנות שעיקרן דרישה לצדק חברתי תחת הכותרת "אנחנו ה-99%" נתפסים שחקני ה-NBA כחבורה של ספורטאים מפונקים שתאוות הבצע שלהם אינה יודעת גבול.ברור לכל כי בכל הנוגע לשכר, דינם של קובי בראיינט או לברון ג'יימס, הכוכבים הגדולים ביותר של הליגה בעת הזו, אינו זהה לדינם של השחקנים שרק מתחילים את הקריירה שלהם בליגת הכדורסל המרתקת ביותר בעולם. ואף על פי כן, לפני מספר שבועות, ובתזמון לא מקרי כלל, נחשף מספר הקסם – קצת יותר מחמישה מיליון דולר בשנה – זהו הסכום הממוצע שאותו מרוויח שחקן ה-NBA על עבודתו. וזאת ללא ההכנסות הנלוות כתוצאה מפרסומות וכיו"ב. בימים שבהם מעמד הביניים האמריקאי קורס – אין פלא שכמעט לאף אחד כבר לא אכפת.
הקומישינר דייויד סטרן יהיה בשנה הבאה בן 70. אף אחד עוד לא יודע מתי הוא יסיים את תפקידו אך מה שברור הוא שתרומתו לטיפוחה של תדמית ה-NBA כזירת הכדורסל הגדולה בתבל – לא תישכח. בל נשכח כי הכדורסל הוא ממילא לא ענף הספורט הפופולרי ביותר בארצות הברית, הפוטבול ואפילו כדורסל המכללות מאפילים לעתים חדשות לבקרים על עוד קרב בין בראיינט לדוראנט.
אבל היום ה-NBA מייצר בעיקר אנטגוניזם נוכח המבוי הסתום וההתעקשות של כל אחד מהצדדים. מנקודת ראותו של האמריקאי הפשוט, זה שמגיע למגרשים או צופה במשחקים מביתו, מדובר הלכה למעשה.בחבורה של אתלטים, טובים ככל שיהיו, אשר מתווכחים על עוד דולר פה ושם, שנתפסים כחסרי משמעות במשכורת הגדולה שמרפדת את חשבון הבנק שלהם מדי חודש בחודשו. אל האדם הפשוט ברחוב – זה פשוט לא מדבר. הם נתפסים כילדי שמנת מפונקים – האם זה נכון? מבחינה ציבורית-תדמיתית - זה לא באמת משנה.
וכאן בדיוק קבור הכלב, בחודשים האחרונים עושים כל העוסקים במלאכה ככל יכולתם על מנת לייצר ניכור (גם אם במודע וגם אם לא) בינם לבין האנשים האמיתיים שעבורם קיימת הליגה הזו – הקהל והאוהדים שעבורם משחק הכדורסל ב-NBA הוא חוויה בלתי נשכחת שאין שנייה לה. ברגע שהפסיקה החווויה – פסקה גם התמיכה הציבורית .
אומרים שאת הנעשה אין להשיב. אין ספק כי בפני דייויד סטרן ובפני כל אחד מהשחקנים תעמוד עם תום השביתה משימה קשה מאין כמוה – לשקם את התדמית ההרוסה של הליגה. קל זה לא יהיה שכן מדובר בתהליך ארוך טווח של בניית אמון מחודש בין המותג לצרכניו. כך או כך, ואיך שלא נסתכל על זה, הדבר הראשון שעל שני הצדדים לעשות הוא להגיע להסכם שבמסגרתו תחזור הליגה לפעילות מלאה בהקדם. כל עיכוב נוסף טומן בחובו נזק תדמיתי עצום שעלול להפוך לכדור שלג חסר תקנה.
כותב הבלוג הוא יורי גנקין – מייסד ומנהל הבלוג The Brand – המיתוג שלכם מתחיל כאן
מתמחה במתן ייעוץ בתחום המיתוג האישי והעסקי. מנהל בלוג פוליטי בכתובת: http://www.yurigankin.com בוגר תואר ראשון במדע המדינה ותקשורת ותואר שני בדיפלומטיה מאוניברסיטת תל אביב.. לשעבר עוזר ליועצה הפוליטי הבכיר של שרת החוץ ציפי לבני, עוזר אישי למנהל האגף לקשרי חוץ באוניברסיטת תל אביב ומנהל תוכן בחברת TOP-G העוסקת בייצוג בכירים.
