והוא עדיין היה. בקרב הבנים.
אנה חייכה לעצמה כאשר חשבה על-כך, שבעוד שרוב חברותיה הסתפקו בנפנוף אותם דברים בלתי-מזוהים - שנדמו בעיניה למנקי-אבק - בקיפוצים לכאן ולשם ובצעקות-עידוד חסרות שאר-רוח, הלכה היא על כל הקופה כנגד "השלטון הגברי", הנצחי והבלתי-מעורער, בקבוצות הספורט של בית-הספר - וניצחה. הוריה ערכו לכבודה מסיבה גדולה, בסוף-השבוע שלאחר-זאת. ז'ולייט, הפמיניסטית של הכיתה, אמרה לה, שזהו כבוד גדול עבורה ללחוץ את ידה. כמעט כל הבנים הפנויים הביטו בה, שוקלים איך לרכוש את ליבה. נועה בקושי האמינה. אבל - עובדה.
נועה היא חברתה הטובה ביותר, או לפחות היתה. כעת, בדרך-כלל, היתה אנה פונה ברחוב הצדדי, אשר בו התגוררה חברתה, אבל כעת המשיכה ישר. מזה שבוע שאין היא פונה כאן, מאז הבהירה לה נועה, כי אינה מעוניינת עוד בחברתה.
'כל הכבוד, דילן', חשבה אנה בליבה, 'רצית להרוס - והצלחת. לא היה נאה לך, שבת הצליחה להשיג אותך... סכסכן!'
ככה זה. כנראה, שלכל דבר יש מחיר, הרהרה. אלא, שהפעם הוא היה כדאי. וממילא, מעולם לא סבלה את דילן.
היא הגיעה לצומת, והסתכלה בשעונה. לא רע, חשבה, לא רע כלל וכלל. שניים וחצי קילומטרים - בשמונה דקות. והיא כמעט שאיננה מתנשמת. 'מי יודע', חייכה לעצמה, 'אולי עוד אגיע לנבחרת האולימפית, בקצב הזה!' כעבור עוד זמן-מה הגיעה לשערי בית-הספר, ושם פגשה את ז'ולייט, ואת הנער היחיד, שהצליח לחדור את שריונה הפמיניסטי, ולקבוע לו מקום בליבה - ליבה של לוחמת חסרת-פשרות בכל מקום, שבו נדמה היה, כי יש מראית-עין כלשהי של קיפוח כלפי המין הנשי - שז'ולייט לא היתה מוכנה אפילו לקבל, שמישהו יעז לחשוב עליו כעל "המין היפה" - או, גרוע אף מכך, "המין החלש".
היה זה פרנק - לוחם זכויות גדול בזכות עצמו, שהאש שבעצמותיו היתה עזה, לעיתים, כמעט כזו שבשערותיו.
"היי אנה", פתחה ז'ולייט ללא כל השהיות, "הולך להיות לנו מאבק רציני, תשמעי". "מה העניין", שאלה אנה, שדווקא עתה הרגישה מעין רוח הרפתקנית מחלחלת בה, וז'ולייט השיבה: "זו, המנהלת החדשה?" "כן?" "ביררתי עליה, וראיתי, שהולכים לתקוע לנו איזו טיפוסית... המלכה ויקטוריה חדשנית וליברלית על-ידה". "נו, המלכה ויקטוריה לא הייתי אומר"... אמר פרנק, בחיוך קל. ז'ולייט נתנה בו מבט חד אחד - והמשיכה: "בכל מקרה - את יודעת - היא אפילו מתנגדת לזה, שבנות יסתובבו עם מיני, ופעם אחת היא אפילו אמרה, שאם מישהי מעיזה ללבוש מיני, אז מגיע לה ש... נו, את מבינה למה אני מתכוונת". עיניה של הנערה בערו, ואנה, שהבינה היטב, החלה להאדים אף היא. "כן, היא מבינה, ז'ולי, היא מבינה". אמר פרנק. "פרנק"... לחשה אליו חברתו, במבט מזרה-אימים - שהסתיים, כמובן, בנשיקה עזה. "ומה את מציעה?" שאלה אנה, וחברתה השיבה: "חשבנו, פרנק ואני, שאולי המתאים ביותר יהיה לארגן מצעד ושביתה. את זוכרת, כמו אז".
אנה זכרה טוב מאוד. היה זה מעט למעלה מ - לא, שנה בדיוק לפני היום. מנהל בית-ספרם - אז עוד דיקטטור מטיל-אימה ובלתי-מתפשר, ומנהלו של בית הספר כמעט מיום הקמתו, מר אלברט סטון - קבע תקנה חדשה, על-פיה ילמדו הבנים מלאכה ונגרות - ואילו הבנות יחונכו לעסוק ב"כלכלת-בית" ובתפירה.
הוא חשב, שזה ילך לו. אז עוד לא ידע, עם מי יש לו עסק.
ההתנגדות, שיזמה ז'ולייט, החלה במרי פסיבי, ואט-אט החלו עוד ועוד תלמידים להצטרף אליה. אנה ופרנק היו הראשונים. אנה חייכה לעצמה למחשבה, שפעם 'שמה עין' על פרנק. הבאה בתור היתה נועה - אז עוד תלמידה חדשה בכיתתם, אשר זה עתה הגיעה מישראל - ועמה עוד מספר תלמידות ותלמידים. וכל אלו, הודיעו חד-משמעית: לא ניכנע!
ואז, כאשר החלו להישלח המכתבים הראשונים להורים, אמרה ז'ולייט לחבריה ולחברותיה: "צריכים וחייבים להוריד את הכפפות. ללכת על כל הקופה, בלי להיבהל, ולהראות לו מי אנחנו באמת!" רוב התלמידים חששו - אולם, בידיהם של ז'ולייט ופרנק עלה לשכנעם ולגבשם, לכדי גוש אדיר אחד, שלא היה מוכן עוד לפשרות!
היה זה יום חמישי, לפני שנה בדיוק - כמעט. התשעה-עשר לנובמבר, 1992. אז צעדו, באחד מרחובותיה הראשיים של בוסטון, עשרות נערות ונערים, כאשר בראשם, כמובן, שני מנהיגיהם - והם אוחזים במסרגות ובפטישים, כמחאה על התבטאותו האחרונה של מר סטון, ביולוג בהתמחותו האוניברסיטאית, כי "הבנים אינם מסוגלים לאחוז במחט, ואילו הבנות אינן מסוגלות לאחוז בפטיש - וזאת מפאת ההבדלים הטבעיים, בין מוח הגבר למוח האישה".
השכונה כולה רעשה, ובבוסטון, כמו גם במדינת מסצ'וסטס כולה, פשטה השמועה על מאבק-האיתנים. מר סטון, בנסותו למנוע את הבעת ההתנגדות, הודיע באותו בוקר, כי ילך לרחוב הראשי עם מצלמה, יצלם את המפגינים - ולמחרת ישלח לבתיהם מכתבי השעיה. האיום פעל, אמנם, את פעולתו - חלקית: קצת למעלה ממחצית התלמידים המתנגדים, באו ל"מטה ההתנגדות" והבהירו, כי לא יוכלו להופיע להפגנה. אולם, איום זה לא פגע כהוא-זה ב"גרעין הקשה" של הנאבקים, שאך התחזקו בנחישותם להיאבק, לנצח ויהי מה. פרנק אמר, וחזר ואמר, כי מי, שנכנע פעם אחת לסחיטה ולאיומים, ישוב וייכנע להם בעתיד, ועל כן, דווקא לאור האיומים, הם חייבים להיאבק ללא פשרות. גם ז'ולייט ניאותה להסכים עימו, ולאחר ויכוח ארוך, הצליחו לשכנע גם את אנה, ולבסוף גם את מרבית התלמידים האחרים, וההפגנה יצאה לפועל כמתוכנן, גם אם באיחור של כשעה וחצי. בסיומה של אותה הפגנה, הכריזו על שביתה, שאינה מוגבלת בזמן, עד לביטולה של התקנה "המשפילה, הפסיכופאטית והמופרעת", כהגדרתה של ז'ולייט, אשר מעולם לא היתה בררנית מדי במילים.
והם אכן ניצחו. התקשורת, ועמה, כמובן, גם דעת-הקהל, נטו יותר ויותר לצידם, מחזיק תיק החינוך שלח לו מכתב חריף בנידון, בו הביע את דעתו - השלילית בעליל - על התקנה החדשה ועל התבטאויותיו ה"סקסיסטיות" - וארבעה ימים לאחר אותה הפגנה, הודיע מר אלברט סטון, השליט חסר-הפשרות והנוקשה כגרניט, על ביטולה של ההוראה החדשה. התלמידים חגגו - ולזכותו של מר סטון יאמר, כי ידע גם להפסיד בכבוד, ולהכיר בכוחו של העומד - או, במקרה זה, העומדת - מולו. ושיטתו היתה פשוטה: במקום להיאבק בה, הצע לה שיתוף-פעולה. באסיפת התלמידים שהתקיימה זמן לא רב לאחר-זאת, המליץ המנהל, הדיקטטור לשעבר, ל"נתיניו" לבחור לראשות מועצת התלמידים את ז'ולייט - הצעה, שכמובן התקבלה כמעט בלא כל התנגדות. בלית-ברירה נעשה כעת אלברט סטון קשוב יותר לדרישות התלמידים, שהובאו לפניו על-ידי מנהיגתם הבלתי¬-מתפשרת, גם אם הידידותית-למדי כלפיו, ז'ולייט.
אולם עתה - עמד מר סטון לפני פרישה. ובמקומו עמדה לבוא הגברת רוג'רס.
"אז איך? נארגן הפגנה נגד משהו שעוד לא קרה?" שאלה אנה. "איך לא קרה?! הרי זה קורה עכשיו, ממש עכשיו! אנה, אם לא נמנע עכשיו את בואה של המכשפה הנוירוטית והמופרעת הזאת, אחר-כך עוד יהיה מאוחר!" קראה ז'ולייט. "ומנין לך שהיא באמת כזאת?" לא הרפתה אנה, וחברתה-לשיחה השיבה: "מה, כולם יודעים. אם את רוצה, תשאלי אצל מי שלמד אצלה קודם, בבית-הספר הקודם שלה. אני אומרת לך, אנה - במקום שיטרנספרו את הזונה הזקנה הזאת לאיזה בית משוגעים כמה-שיותר סגור, שולחים אותה אלינו! זה לא יכול להיות ככה, כן?" עם זאת נאלצה אנה להסכים. "טוב", אמרה, "אז מה בדיוק התוכנית?"
הבעתה של ז'ולייט נשתנתה, והיא אמרה: "אז ככה. קודם כל, נפיץ פלייר. הנה, את הפלייר הזה". אמרה, ושלפה מילקוטה חבילת פליירים מוכנה, היישר מבית הדפוס.
דברים רבים יכולת להגיד על ז'ולייט, אבל הססנות ועיכובים לא היו ביניהם. גם לא נטייה לעבודת-צוות, לומר את האמת.
אולם, עם זאת, נראה הפלייר סביר ואף טוב מזה. הוא נפתח בכותרת ענקית, שזעקה "דיקטטורה!!", ומתחתיה התנוססו, שחור על-גבי פלייר, המילים הבאות: "חברות! חברים! תלמידות! תלמידים! עכשיו הזמן להתנגד, שמא אחר-כך יהיה מאוחר מדי! אנא מכם! מזימה שטנית נרקמה, להושיב על כס המנהלים בבית ספרנו את ה'אישה', המסמלת יותר מכל את הריאקציה, הפשיזם והרשע. האישה שאמרה יותר מפעם אחת, כי לנערות אסור ללבוש מיני, ומי שלובשת מיני מבקשת אתם-יודעים-מה. האישה שאמרה קבל עם וטלוויזיה, כי היא בעד איסור מוחלט על השמעתם של שירי הביטל'ס, שלא לדבר על 'רובים ושושנים'. אנא מכם, אם אינכם רוצים להיסגר בגטאות נוסח גרמניה הנאצית, ולחזור לתקופה חשוכה פי כמה יותר מתקופת הדיקטטורה של אלברט סטון, בטרם היטיב את דרכיו - התנגדו למזימה!" ובאותיות גדולות: "מחר, יום חמישי, השמונה-עשר לנובמבר 1993, כולם נפגשים באולם ההתעמלות של בית-הספר, בשעה ארבע ושלושים אחה"צ. התגייסו להילחם נגד מזימת-הרשע!!!"
"אה... זה לא קצת ארוך מדי?" שאל פרנק. ז'ולייט התעלמה מכך. "מה דעתך?" שאלה - ואנה השיבה, בחיוך קל: "אם היית שואלת אותי עוד קודם, הייתי אומרת, שזה באמת קצת ארוך מדי בשביל פלייר. אבל - נו, שיהיה. חוץ-מזה זה מצויין". "תאמיני לי - אף מילה לא מיותרת פה. טוב, קדימה, בואי נתחיל לחלק!" "אני חייבת לרוץ לביולוגיה". "טוב, לנו יש שעה חופשית. ניפגש בהפסקה!" "ביי!" קראה אנה לעבר שני בני-שיחה, ומיהרה לכיתה, בצעדים מהירים.
*
"חברות וחברים!!" קראה ז'ולייט, בעודה דופקת על השולחן, "שקט!! צריך להתחיל". השתרר שקט יחסי. "טוב. וקודם-כל, אני רוצה להקריא לכם רשמים מבית-הספר הקודם, שנוהל על-ידי המפלצת. תשמעו, כתבה את זה ט"תניקית: 'גמרנו. יותר אני לא חוזרת לכאן בחיים! הספיק לי. הזונה הארורה הזאת... סתם למרר את החיים לאנשים, זה כל מה שהיא יודעת לעשות. ימח שמה'... פחד לחשוב, מה היא עשתה לה. או זה, תשמעו: 'זהו, גמרנו. יותר אני לא חוזר לבית-הספר הזה. גמרנו!'" ז'ולייט הניחה את הדף, וקראה: "ועכשיו נמצא איתנו כאן אחד הניצולים מהמשטר החולני של התפלצת הנוראה: קבלו את מרק!" הנער עלה על הבמה - ופתח בסיפורו. השומעים והשומעות נחרדו. דבר כזה שולח אליהם משרד החינוך, שינהל אותם?!
והשיא היה, כאשר סיפר הנער איך "היא קראה לכל אלה, שתפסה אותם מתנשקים בהפסקות, ואמרה להם, שאם עוד פעם אחת היא תתפוס אותם בזה, היא תשעה אותם... אני אחד מאלה, שהושעו ככה, בקיצור". סיים. "תודה רבה, מרק". אמרה ז'ולייט, וטפחה קלות על שכמו. הוא ירד. "תודה למרק, ולשני אלה שביקשו, שלא אחשוף את שמותיהם כאן, אבל היו מוכנים למסור לי את מה שכתבו. ומה אתם אומרים?"
ואז קראה אחת התלמידות, רונדה, מחברותיהן הטובות של אנה וז'ולייט: "לא נקבל את הפושעת!" "לא!" קראו עוד ועוד תלמידים. "לא נקבל! לא נקבל! לא נקבל! לא נקבל!!" וכך הלאה. בלי סוף!
וכעבור כחצי שעה, התייצב כל ההמון הרב הזה, שמנה למעלה ממאתיים נערות ונערים, אל מול מבנה משרד החינוך בבוסטון - והם הוסיפו וקראו: "לא נקבל את הפושעת! לא נקבל את הרוצחת! לא נקבל! לא! לא!"
כעבור זמן-מה, נמאס הדבר על אנה, והיא החלה ללכת לעבר ביתה. ז'ולייט קראה אחריה: "אבל בערב תבואי, כן?"
היתה זו הפעם הראשונה באותו יום, שנודע לאנה, שעליה להיות בערב במקום כלשהו. "לאן אני אמורה לבוא בדיוק?" שאלה אנה - וז'ולייט השיבה: "מה, לבית שלי, בשביל שנתכנן שם את המשך המאבק. זה ברור, לא?"
*
בדרכה חזרה הביתה, ניגשה אנה לקחת את אופני-המירוץ שלה מתיקון. אחד הדברים האהובים עליה ביותר היה לרכוב עליהם - גם בעיר, וגם, כמעט מדי כל יום ראשון, מחוצה לה. לפעמים היתה נזכרת בגעגועים בימים, בהם היתה קטנה עדיין, כאשר גרו עוד במונטנה, אי-שם בהרים, שהיא עד היום האמינה, שהם המקום היפה ביותר בעולם. אז עוד לא רצתה ללמוד רכיבה. בכלל לא עסקה בשום ספורט שהוא. לא להאמין, היום.
אולם אנה לא היתה מאלה, הבוכים על מה, שאולי החמיצו בעבר - אלא מאלה, החושבים כיצד ישפרו את ההווה - והעתיד.
על-כל-פנים, משקיבלה את האופניים רכבה אנה באחד הרחובות הראשיים, באיטיות ככל שיכלה. לא היה לה מה למהר.
היה זה בערך אז כאשר נזכרה, שבעצם אין לה שמץ של מושג באיזו שעה עליה לבוא אל ז'ולייט, ואם התכוונה הלוחמת הדגולה לשעה שש או עשר.
*
השעה היתה שבע וחצי בערך, כאשר צלצלה אנה בפעמון דלת ביתה של חברתה לכיתה. אמה של ז'ולייט פתחה לה. "אה, גם את מהלוחמות? בואי, הכנסי, ז'ולייט עוד במקלחת כרגע. עוד מעט תצא". אנה נכנסה, הביטה קלות בסלון -
וישבו שם, על הספה ואחת הכורסאות, פרנק, רונדה, ו -
מישהו שאנה מעולם לא פגשה עד אז. אולם - שניהם, גם הוא וגם היא, כמו הוכו בהלם מוחלט כאשר הצטלבו מבטיהם.
במוחם של שני הצעירים חלו התנגשויות, התפוצצויות ומה-לא. שדרים מהירים ממנו, לעבר כל יתר חלקי גופם, העבירו מסרים סותרים בעליל.
אט-אט, פסעה אנה, משתדלת כמיטב יכולתה להסתיר את מה שעבר עליה באותו הרגע, והתיישבה על הכורסא הפנויה, משתדלת שלא להביט בו. וגם הוא השתדל כמיטב יכולתו - האפסית, יש לציין, אם-כי שהיתה זהה באופן מפתיע למדי לזו שלה - להסתיר מה, שראה באותם הרגעים בה.
ובדיוק בעיתוי זה, נכנסה ז'ולייט לחדר - היישר מן המקלחת, לבושה בלבוש ה'זרוק' האופייני לה, ושיגרה חיוך, שאי-אפשר היה לטעות בו, לעברו של פרנק.
לאחר-מכן ישבו חמשת הנערים והנערות, והחלו לדון מהי האיסטרטגיה הנכונה לפעול בה, תוך שאנה ואותו נער משתדלים ככל יכולתם להסוות את מבטיהם זה מזו, ומכל יתר הנוכחים. אולם, בשלב מסויים אמר פרנק, תוך שהוא מחייך קלות לעברה של ז'ולייט: "אוה, מצטער שלא הכרנו ביניכם קודם. הבחור שאנה התאהבה בו ממבט ראשון הוא אל, אחיה של רונדה. אנה - אל, אל - אנה". "אני אהרוג אותך!" קראה אנה, אדומה כדובדבן. אלברט היה בהלם חלקי.
בסופו של דבר סיכמו חמשתם, כי קודם-כל יודיעו לכל העיתונים - רונדה העירה, כי היה עליהם לעשות זאת עוד קודם-לכן, כפי שעשו במאבקם הקודם, וז'ולייט השיבה לה שנכון, אולי היה עדיף כך, אבל בכל מקרה היה שם כתב אחד של ה"בוסטון גלוב", והוא כבר ראיין אותה, את פרנק ועוד שניים מהתלמידים. פרנק לקח על עצמו להודיע לטלוויזיה, אלברט ואנה הודיעו בקולות סהרוריים-קמעה, כי הם יודיעו כבר לכל יתר העיתונים, פרנק וחברתו הצהירו בחיוכים רחבים, שהם מעדיפים כעת לא לסמוך עליהם יותר מדי, אלברט שיגר אליהם מבט, אשר אי-אפשר היה לטעות בכוונתו, הרצחנית-¬משהו, ז'ולייט השיבה לו באותו אופן, ולבסוף הכל נסתיים בטוב, ללא אף גופה, ועם הודעה לעיתונות שנראתה כך:
"תושבי מסצ'וסטס! הרינו להודיע, שאנו מתנגדים בתוקף לכוונה 'להמליך' עלינו למנהלת חדשה את הגב' רוג'רס, אשר מהווה בעינינו סמל לריאקציה המתועבת ביותר, וכמו-כן שנפעל לסיכולה של מזימה זו בכל הדרכים האפשריות במסגרת החוק!"
לאחר שסיימו את הישיבה, והלכו כל אחד לביתו, מיהר אלברט אחרי אנה, ושאלה: "אנה, אני... אני יכול ללוות אותך, הביתה?" "בסדר". השיבה אנה, והם פסעו זה לצד זו.
דומה, כי לא הוא ולא היא יכולים להסביר, איך קרה הדבר, אבל - לפתע היו מחובקים, פיו על פיה, לשונה על לשונו, והם שני בני-האדם המאושרים ביותר עלי אדמות.
סופר, משורר, עורך, הוגה-דעות, פובליציסט, אינטלקטואל, מתרגם, רעיונאי ("קופירייטר"), מעצב והומוריסטן רחובותי מקורי ביותר, בעל עמדות שמאלניות אולטרא-רדיקאליות בכל נושא ונושא. בשנים 2005-2007 למדתי, באוניברסיטה העברית - הר הצופים (לימודי הודו, בורמה, רוסיה, פולין ואוקראינה, לשון עברית ומעט בלשנות כללית). יליד-רחובות (1975) והתגוררתי גם בתל-אביב (1998-1999 ו-2001), בבודאפשט (1998), בחיפה (2004-2005) ובירושלים (2005-2007). מרקסיסט, אנארכיסט, נודיסט, דאואיסט, רומנטי מאד, מחבק-עצים ומבטל-מגדר. מאמין בדת הפרדס.
