קדימה: היום שאחרי
נמרוד נוי
11/11/2011
קדימה נוסדה בסערה על ידי אריאל שרון, שכראש ממשלה חבר הליכוד הוא היה אזוק בכבלי חבריו במרכז המפלגה, שלא אפשרו לו לבצע מהלכים מדיניים פרגמטיים כמתחייב מתפקידו. והתוצר הבולט ביותר של מהלך זה היה מבצע ההתנתקות מרצועת עזה. הצלחתה של קדימה בזמנו נבעה מכישלונו של אהוד ברק ומאישיותו המיוחדת של אריאל שרון. תקופתו של אהוד אולמרט כראש ממשלה התאפיינה במומנט ההמשכיות ובדמותו של אולמרט, שהיה אדם שאוהב אנשים ויודע לעבוד עמם, ופוליטיקאי ממולח. על כך יש להוסיף את עניין המשך המו"מ עם הפלשתינאים והקשרים הבינלאומיים הטובים שנוצרו בעקבות כך למדינת ישראל. אריאל שרון נשאר, כאמור על הר נבו, ואהוד אולמרט נאלץ להתפטר מראשות הממשלה בעקבות חקירות והגשת כתב אישום נגדו על התנהלות בלתי תקינה. בינתיים גם החלום של השגת 'שלום עכשיו' עם הפלשתיניים נראה כמשהו הרבה יותר סבוך ורחב ממדים ושאיננו תלוי רק ברצונם של הישראלים.
מעבר לתיאור זה לא נעשתה באותה עת כל מחשבה סדורה ויסודית יותר באשר למרכיביה האסטרטגיים של קדימה: שאלת זהותה ודרכי התנהלותה. לא הושקעו כל תשומות של הגות ועיון ראויות לשמן באשר להצדקות האמתיות לעצם קיומה של המפלגה. אחרי הכל, יש להצביע על צורך אמיתי שיצדיק את הדברים. ללא איתור צורך שכזה ומתן מענה ראוי לו המפלגה הזו לא תוכל לשרוד לאורך ימים. ציפי לבני וחברי הסיעה כולם לא התרוממו לגודל המשמעויות של הדברים ולגודל השעה, וכל שידעו לעשותו הוא אותו עוד מאותו הדבר. וזה מה שמקרב את קיצה של המפלגה הזו. הריבים הפנימיים בין ציפי לבני לשאול מופז ואבי דיכטר אינם חורגים מסיפור זה. הם בתוך העיסה הדביקה הקיימת ואינם מצביעים על מוצא כלשהו.
בספר צנום שכתבתי ויצא לאור ערב פסח האחרון, על המערכת הפוליטית בישראל ועל קדימה, ושמו "לקראת פרדיגמה חדשה" וניתן לקוראו ב- nimrodnoy.wordpress.com , אני עוסק בהרחבה בניסיון לפענח את צופן חולשתה של המערכת הפוליטית הקיימת, ועל בסיס הממצאים שנאספו והתובנות שגובשו אני מציג דרך חדשה לעשייה פוליטית בתוכנו. מן הספר עולה, כי קיים צורך אקוטי במדינה לשנות את המערכת הפוליטית באופן מהותי. תמונת המצב היא שמדינת ישראל והחברה בה סופגים הפסדים עצומים בגין חולשתה של המערכת הפוליטית, הפסדים שהם כבר מזמן בעלי שמעות אסטרטגית מן המעלה הראשונה והם נוגעים לאושיות חיינו. מכאן נגזר, כי המשימה הדורית של קדימה וההצדקה האמתית לעצם קיומה היא לעצב מערכת הפוליטית חדשה, הנשענת על שתי מפלגות גדולות ותרבות פוליטית חדשה. ניתוח זה מצביע על כך שהגדרתה של קדימה כמפלגת מרכז הייתה טעות גדולה, שעיקרה נשענת על תפיסת הפרדיגמה הקיימת, שפוליטיקה היא עיסוק בענייני המדינה, קרי השלום והביטחון וחברה וכלכלה ותו לא. על פי תפיסה זו אין לקדימה מה לחפש בהתקשקשות אין סופית בשאלות אלו, מאחר ומרבית הציבור הציוני השפוי, ברמה העקרונית של הדברים, כבר מזמן מתכנס אל עבר פתרונות אפשריים הנגזרים מן התהליכים הגלובליים והאזוריים ומרוח התקופה.
בינתיים פרצה בקיץ האחרון מחאה ציבורית רחבת היקף, שכלפי חוץ אומנם התמקדה בנושא יוקר המחיה ובדיור בר השגה, אך למעשה היה בה ביטוי עז לאכזבת הציבור מן המערכת הפוליטית שאיננה רלוונטית עוד לחייו, ואיננה ממלאת את תפקידה כראוי. במפלגת העבודה עלתה דמותה של שלי יחימוביץ שזכתה לעמוד בראשה, ובפתח מחכה לנו כבר יאיר לפיד כשהסקרים מציגים ירידה תלולה לקדימה. המפלגה הזו במתכונתה הנוכחית לא תוכל עוד הרבה זמן לשרוד. היא חייה בזהות שאולה ולקויה ודרכי התנהלותה כושלות. לצערי הרב, אינני מבחין בקדימה כל הבנה ראשונית לדברים ובוודאי שלא רצון ממשי להתמודד עמם. ככך קדימה צפויה לשקיעה מהירה או איטית. ובוודאי שהיא איננה אלטרנטיבה של ממש. כשלא עושים את הדברים כפי שצריך אלו הן התוצאות.
ועלינו החברים במפלגה והציבור כולו לחשוב כבר על היום שלמחרת. ככך, אני מבחין בשלוש אפשרויות רלוונטיות. אחרי הכל, אין כל קדושה בקדימה, ואם היא איננה ממלאת את תפקידה יש להחליפה בדבר אחר: 1) להתייחס למפלגה כ'מסגרת בורסאית' שפשטה את הרגל וחדלה להיות רלוונטית, ודרך 'השתלטות עוינת' להכניס אל תוכה קבוצת אנשים איכותיים מן החברה האזרחית שיובילו אותה; 2) להקים מסגרת-על אזרחית שתפעל לגיבוש כל הקבוצות מן הימין המתון, דרך קדימה, העבודה ועד למרצ בשאיפה לאחדם לכלל מפלגה הגמונית חדשה בישראל, תוך מאמץ גדול לעצב תרבות פוליטית חדשה. 3) להצטרף למסגרת פוליטית חדשה רלוונטית במידה שתקום.
