חתונה זה אירוע של 3 שעות בסך הכל 

ישב מולי בקליניקה זוג צעיר וטרי, בשנות העשרים של חייהם. שירלי (שם בדוי) חייכה בעצבנות מאופקת, מנסה להתמודד עם העובדה שהם יושבים אצלי בייעוץ זוגי ושי (שם בדוי) ישב לצידה בספה הזוגית, מנסה לכבוש את כעסו ועוטה על עצמו פרצוף חצי קשוח וחצי "לא מזיז לי".

אני יודעת שלא קל לפנות לייעוץ זוגי או אישי, זה תהליך שדורש הרבה אומץ וכנות. הכי קל לטמון את הראש מתחת לאדמה ולתת לעניינים "להסתדר איכשהו", הבעיה היא שהם באמת מסתדרים איכשהו, אבל לא תמיד בצורה טובה. פעמים רבות הדפוסים שלא עובדים טוב מתקבעים לדינמיקות ואוטומטים שלא משרתים אף אחד מבני הזוג ומתחת לפני השטח מתחיל להצטבר תסכול, קושי, טינה וכעסים שבאים לידי ביטוי בתקשורת, במיניות ובאמון. הדפוסים הבעייתיים האלה נספגים בקלות אצל הילדים שמפנימים את דפוסי הזוגיות האלה, משחזרים וממחזרים את הדפוסים גם לזוגיות העתידית שלהם וחוזר חלילה.

לפעמים אני שמה לב שלגברים קשה קצת יותר להיות בטיפול כי זו בעצם "הודאה" שמשהו לא בסדר.

יש חשש של הגבר שאעשה קואליציה עם האשה, שאבין אותה יותר ממה שאני מבינה אותו, שאאשים אותו, שאשפוט, שאתחיל לחפור חפירות ארכיאולוגיות ברגשות שלו ובילדות שלו, שאמרח ואמשוך עוד ועוד פגישות עד בלי די וגם חשש שאוציא אותו מאזור הנוחות שלו אליו הוא התרגל גם אם אזור הנוחות הפך כבר לאזור הנכות.

אז לגברים שביניכם – אל חשש!!!

אני לא שופטת, לא מאשימה, לא עושה קואליציה עם האשה (למרות שאני אשה). אני מתפקדת כמו האו"ם, מקפידה על ניטרליות כי מה שמעניין אותי זו הזוגיות וגם כל אחד מכם. כמו כן אני לא חופרת בעבר ללא צורך, לא מורחת טיפולים רק בכדי למלא את היומן וממש לא עושה מניפולציות.

אני מאמינה בטיפולים של העצמה כך שכל זוג וכל אחד יוכל ללמוד את הכלים הללו וליישם אותו בחיים שלו ובמערכות היחסים שלו בלי להזדקק לעזרתי.

גיליתי שהפגישה הראשונה אותה אני עושה ללא תשלום היא כלי מצוין להכיר, לשבור את הקרח, לבסס אמון וזו הזדמנות פז מצד הזוג לשאול אותי את כל השאלות המנקרות במוחם.

"התחתנו לפני כשנה" אמרה לי שירלי, "אנחנו מנסים לבסס את עצמנו מבחינה כלכלית, שנינו סיימנו את הלימודים לפני שנה והיום אנחנו עובדים. בגלל שזו עבודה ראשונה שלנו לא אני ולא שי מרויחים טוב, אנחנו שנינו עובדים קשה, הרבה שעות, משקיעים את הנשמה כדי להוכיח את עצמנו, אבל המשכורות היום בשוק לא משהו, בטח כשמדובר בעובדים צעירים וטריים, ללא ניסיון. התפשרנו על השכר העיקר כדי למצוא עבודה בתחום שלנו כי בכל מקום דורשים ניסיון ועוד אין לנו מספיק רקורד.

אנחנו גרים בדירה שכורה, אין לנו ילדים ואנחנו שקועים בהוצאות עד מעל הראש. ההורים שלנו לא יכולים לעזור לנו כי מצבם הכלכלי לא טוב והם מספיק עזרו לנו בלימודים.

"זה הכל בגללך ובגלל העיניים הגדולות שלך", סינן שי בכעס. הוא הביט אלי ואמר, "אם היא לא היתה רוצה חתונה כל כך יקרה, אולי היה לנו כסף לחיות עכשיו קצת יותר טוב וקצת יותר ברווחה".

הסתכלתי עליה. מצד אחד ראיתי את חמת הזעם מתחילה לבעור בה ומצד שני ראיתי את העלבון ואת רגשות האשמה והתמהיל הזה העלה דמעות בעיניה.

"את יודעת איך זה" שירלי אמרה לי. "כל החברות שלי התחתנו פחות או יותר באותה תקופה, עבור כל אחת זו היתה הגשמת פנטזיה. חתונה זה רק פעם אחת בחיים, אז אם כבר למה לא לעשות את זה כמו שצריך? אי אפשר שחתונה תהיה בזיון"...

"בזיון"?! סינן שי מבעד לשפתיו. "גם אני לא רציתי בזיון, אבל יש הבדל בין בזיון לבין הוצאה שחונקת אותנו לא רק מבחינה כלכלית אלא גם מבחינה רגשית וזוגית".

תמיד פינטזתי על חתונה מהאגדות

רציתי להגשים חלום, רציתי להיות נסיכה לערב אחד, רציתי שהוא יהיה נסיך לערב אחד. רציתי שזו לא תהיה עוד חתונה אלא חתונה שכולם יזכרו וכולם ידברו עליה ויגידו כמה החתונה היתה מושקעת, מיוחדת ויפה. מגיל 5 אני מתכננת את יום החתונה שלי ומדמיינת כל פרט ופרט והנה הגיע הזמן להגשים אותה.

את ההכנות התחלנו שנה מראש. לא הייתי מוכנה להתפשר על המקום אז בחרנו את הגן הכי מושקע באזור השרון, הגן הכי ממותג והכי יוקרתי. לא הייתי מוכנה להסתפק בפחות מכך, אני לא אביא אנשים למקום שהוא פחות מהכי טוב.

בעל המקום ומעצב האירועים ששכרנו הכניסו אותי לתוך עולם הפנטזיה. התהלכנו בגן האירועים תוך שהם מתארים לי איך המקום יכול להראות בחתונת החלומות שלי. הם דברו על סידורי הפרחים המעטרים את השולחנות, המעברים, עמדת הDJ, הכניסה ואפילו השירותים.

חשבנו על פינוקים מיוחדים לאורחים כדי להשאיר להם טעם של WOW, שמעתי בעיני רוחי את תקיעת השופרות בסוף החופה, ראיתי את היונים שמופרחות כששי שובר את הכוס, דמיינתי את הזיקוקין המושקעים שיהיו בזמן הסלואו הראשון.

הלכנו על קונספט עיצוב בסגנון רומאי ומעצב האירועים הראה לנו קטלוגים באותו קונפסט עם עמודים רומאים, לבוש של טוגות ותפאורה שלא היתה מביישת את התיאטרון הלאומי באנגליה.

כיסויי כסאות, ספות בכניסה ועוד...

הלכנו על התפריט הכי מושקע, לא חסכנו, רצינו שאורחים שמגיעים מכל קצוות הארץ ירגישו שהם נמצאים במשתה שלא מבייש את אצולת ממלכת רומי.

לקחנו את הצלם הכי טוב ששמענו עליו המלצות, הוא בא מצויד עם כל פלאי הטכנולוגיה, מצלמות רחף, מצלמות ללא כבלים, אפקטים, תאורה מיוחדת ואלבום תמונות שיעוטר אח"כ ע"י מעצבת אלבומים ששכרתי במיוחד. רציתי להרגיש כמו באולפן טלויזיה ואני הייתי אמורה להיות הכוכבת הכי לוהטת בערב הזה. אני ושי כוכבי האירוע הנוצצים והזוהרים.

הרי צריך לתעד את האירוע הזה, מה שלא יצולם כאילו לא היה ואני לא יכולה להרשות לעצמי שזה לא יהיה ברמה הגבוהה ביותר.

גם בבגדי החתונה לא חסכנו. נסעתי למעצבת יוקרתית בת"א שתפרה לי 2 שמלות. אחת לחופה ואחת לריקודים, גם השמלות היו בעיצוב רומאי וכך גם החליפה של שי שנתפרה לו במיוחד ע"י מעצב ממותג ויקר. טבעות קנינו ב STERN , וגם שם לא חסכנו בכסף, אף פעם לא קניתי לעצמי טבעת נישואין אז אם כבר קונים, אז כבר. זו קניה חד פעמית אז למה לא להשקיע. אז קניתי טבעת לאירוסין וטבעת נישואין וגם שי קנה לעצמו טבעת נישואין יקרה ומרשימה.

בנעליים כמובן שלא חסכתי וקניתי נעליים מהממות וגם על מאפרת ושיער לא התפשרתי והלכתי על הטופ שבטופ.

רציתי להיות הכי יפה, רציתי שהאורחים יראו כמה אני מדהימה, כמה זוהרת וכמה אני ראויה לשי ושי ראוי לי.

רציתי חלום וקבלתי חלום, אבל לא חשבתי שהחלום הזה יהפך להיות חלום בלהות.

אי אפשר היה לעצור אותה

אמר שי, היא היתה באקסטזה מטורפת, כמו קטר שאיבד שליטה. בעל הגן ומעצב האירועים ראו את הפנטזיות שלה ואת הנחישות שלה להגשים אותן בערב החלומות ומכרו לה אשליות בהמון המון כסף. הם שילהבו את דמיונה, רוממו את האגו שלה, לא הפסיקו להחמיא לה ולשבח אותה על טעמה היקר והמעוצב. ככל שהם יותר החמיאו לה, כך היא נאותה להוציא עוד ועוד סכומים ובשלב כלשהוא כולם עשו יד אחת נגדי.

בכל פעם שהתנגדתי קבלתי הרגשה מהם שאני קמצן וממנה קבלתי את ההרגשה שאני לא מספיק אוהב אותה, כי הרי באהבה לא חוסכים אז גם בחתונה לא חוסכים. היא עשתה משוואה פשוטה

אהבה אינסופית = הוצאה כספית אינסופית.

כל הזמן חשבתי לעצמי שזה בזבוז כסף בלי פרופורציה, שעדיף להשקיע את הכסף הזה בחיים שלנו לאחר מכן, אבל לא היה עם מי לדבר.

שירלי הפכה להיות כעוסה עלי, טענה שאני משבית שמחות, שאני לא יודע לפרגן ושהתחלה טובה כמו חתונה בלתי נשכחת זוהי התחלה ברגל ימין לחיי זוגיות מאושרים ומוצלחים.

שירלי טענה שיהיה בסדר, שניקח הלוואה, שאנחנו מתחילים לעבוד כך שלא תהיה בעיה להתמודד עם זה. היא ראתה בזה השקעה ואילו אני ראיתי בזה הוצאה מיותרת, אבל אי אפשר לדבר עם שירלי, היא עקשנית כמו פרד ותלך עם הכוח שלה כל הדרך עד לתהום.

שירלי עצרה אותו בהפגנתיות. "החתונה היתה התגשמות החלום. גם אתה נהנית, לא סבלת, כולם החמיאו גם לך ואמרו לך שהיה יותר ממוצלח. שנה של מתח, תכנונים קפדניים, אינסוף תיאומים ולגיסטיקה באו אל סיומם, אז תפסיק להתחסד בבקשה".

מחיר החתונה

נכון אמר שי. כל סיפור הפנטזיה לקח 3 שעות. נכנסנו ישירות לחופה בשעה 21:00 ובשעה 23:00 האורחים שגרים רחוק הלכו הביתה ובחצות הכל כבר נגמר.

השקענו כל כך הרבה כסף, אנרגיות מריבות, כעסים וחששות באירוע שבקושי התחיל ורק נגמר.

בסופו של דבר האירוע יצא הרבה יותר יקר ממה שתכננו. לא לקחנו בחשבון את ההוצאות הנוספות של ההזמנות היוקרתיות שכל מי שפתח אותן היה אמור לעשות WOW (פנטזיה של שירלי) ולא לקחנו בחשבון שהאורחים לא יהיו כל כך נדיבים במתנות. המשפחה די אכזבה בגובה הסכומים שציפינו מהם לקבל ובסופו של דבר נשארנו עם המון חובות מכל החתונה הזאת.

לא רק שלא החזרנו את ההוצאה, זה הפך להיות מעיק כלכלית. לקחנו 2 הלוואות ענקיות רק כדי להחזיר את ההוצאות של החתונה ונשלם את ההלוואות החונקות הללו ל-5 השנים הקרובות.

על משכנתא אין מה לדבר כי אין לנו איך להחזיר, אנחנו חיים בקושי והמינוס חוגג. מנהל הבנק כבר לא מפסיק להתקשר ותדירות הטלפונים ממנו כבר מלחיצה אותי מאוד.

אני גם לא רואה איך אנחנו מביאים ילד בקרוב. רק הפעוטון עולה 2500 ש"ח ומטפלת עולה 4500 ש"ח למשרה מלאה וזה יותר מהמשכורת של אשתי.

אנחנו לא גומרים את החודש ואני לא יכול שלא להאשים את העיניים הגדולות של שירלי, את הילדותיות שלה בהגשמת הפנטזיה ואת הכעס שלי על עצמי שנגררתי לכל הסיפור הטפשי הזה.

לא מעניין אותי האלבום המעוצב, לא מעניינות אותי מצלמות הרחף של הצלם ולא מעניינת אותי התפאורה הרומאית שעלתה לנו כל כך הרבה כסף. לא מעניינות אותי גם 2 השמלות היקרות של החתונה שעכשיו שוכבות כמו אנדרטה בארון ולעולם לא יראו יותר אור יום. העיקר שיש אנדרטה לפנטזיה היקרה של שירלי אבל אין לי כסף לחיות את היומיום. בכל פעם שאני רואה את השמלות הללו אני מתעצבן.

כשאני מסתכל על שירלי אני רואה אותה בעיקר דרך פילטר הכעס שלי על התפאורה בחיי שהחזיקה מעמד 3 שעות בשביל לעשות רושם על אנשים אחרים.

"גם אני כועסת" אמרה שירלי, "אני כועסת עליך שלא אמרת את דעתך מספיק חזק, שכאילו נגררת אחרי ובסוף יצא שאני הרעה בעוד אתה נהנית לקצור את המחמאות על החתונה הזאת.

אם זה היה מספיק חשוב לך היית יכול לעצור אותי בזמן, אבל לבוא בטענות אחרי שזה קרה, זה הכי קל".

עברה שנה ואנחנו שוקלים לפרק את החבילה ולהתגרש. אנחנו כועסים מאוד אחד על השני, אין לנו שפה משותפת, אני מאשימה אותו והוא מאשים אותי וכל ירח הדבש הזה הפך להיות סיוט. עדיף להתגרש לפני שיהיו ילדים שגם ככה אין לנו כסף לפרנס, רק שאני לא יודע מה לעשות עם כל החובות הללו.

ההלוואות הללו ילוו אותנו גם אחרי שנתגרש.

סוף דבר

שירלי ושי התחילו ייעוץ זוגי ממוקד ותכליתי. הם רכשו כלים לתקשורת הזוגית שלהם ולמדו לא רק להטיח האשמות אלא גם להקשיב ולכבד. הם הבינו את הצרכים האחד של השניה והבינו את עולמו של בן / בת הזוג. הם הצליחו להתגבר על האכזבה, העלבון והכעס.

בהיבט הכלכלי, הם לקחו יועץ לכלכלת המשפחה שעוזר להם לצאת מהבוץ הכספי אליו נקלעו. רמת הכעס ירדה ואת מקומו תפסו אמון, הבנה ותקשורת.

הם כבר מדברים על הריון וילד והם מחייכים אחד אל השני.