במסילות החינוך ובדרכי יישומה 

עיונים בספר בראשית - פרשת תולדות תשס"ח

הכוח "הצומח" מול הכוח "הנובל"

פרשת יעקב ועשו הינה פרק חשוב ויסודי בנושא חינוך והתפתחות האדם. בו אתה למד על ההדגשים שיש לשים לב אליהם במהלך חינוכו של הילד, ועד כמה יש להביט בנבכי נפשו בשלבי התפתחותו.
חז"ל גילו לנו מה היה היסוד להבדל המהותי ולשוני בין יעקב ועשו. הרי שניהם נולדו באותו הזמן, למדו באותו מקום (ישיבת שם ועבר), קבלו את אותו החינוך אצל הורים ענקי הרוח - יצחק ורבקה... ובכל זאת, תהום פעורה בניהם. יעקב מזה נקרא "יושב אוהלים" - בן עלייה שהגיע לדרגה שדמותו חקוקה מתחת לכסא הכבוד, ומאידך עשו "איש יודע ציד איש שדה" - גונב, אונס, רוצח, תאבן, וכל המרעין בישין. הכיצד זה קורה. מהיכן ומאיזה שורש נוצר ההבדל התהומי הזה בניהם?

בעולם הטבע אנו מבחינים בשני כוחות: כוח הצומח וכוח הנובל. גרעין קטן הנזרע באדמה מכה עם הזמן שורשים, וגדל לימים לאילן גדול רב ענפים ונושא פירות. עם הזמן מתחילה הנבילה. אם נעמיד את זה הנובל לעומת גרעין הזרע המתחיל לצמוח, ערכו של הצומח עולה על העץ הנובל. כדברי החכם: מעדיף אני את הזרע הצומח, על עץ גדול אך נובל.
גם בעולם הרוחני אנו פוגשים בשני כוחות אלה. יכול להיות אדם גדול וזקן בשנים אך בבחינת נובל, לעומת נער הגדל והצומח מיום ליום.
יעקב היה בבחינת "צומח" - התמיד והתעלה ברוחניות, עבר משברים וניסיונות כל ימי חייו, האמין בבורא וזכה למתנת נצח - 12 שבטים שמהם יצאו עם ישראל - בחירי ה' בעולם. עשו בחר לדשדש במקום, בחר בדרך של "נבילה" במקום "צמיחה" - הוא לא פיתח את אישיותו, דרך במקום כי חשב הוא שהוא מושלם, עשו - לשון עשוי וגמור, כפי שכותבים חז"ל, עשו נולד גדול ומגושם כמו נער בן 13 ולכן נקרא כך "עשו" מלשון עשוי וגמור, וכמו שהיה כך בחיצוניותו, כך היה במהותו.
הגאון רבי שמחה זיסל מקלם זצ"ל מסביר את השוני שבין האדם לשאר הנבראים, שלא כמו הבהמות החיות והעופות, אשר מיד אחרי לידתם, הם זזים, אוכלים, הולכים וגם מתקשרים עם סביבתם כמו הגדולים שבהם. מה שאין כן אצל האדם. הוא מתחיל מאפס. נולד - אינו יכול לדבר, לא לאכול בלי אמו ואביו, כל צעד מצעדיו מתפתח בשלבים.... כי הצמיחה של האדם משולבת עם הגוף והנשמה ולכן הוא נולד ומתחיל מכלום. ללמדך כי האדם שהוא נזיר הבריאה, תפקידו הוא להשתנות ולא לעמוד במצב של סטאטוס - לצמוח ולא לנבול, וחיותו מתחילה מרגע לידתו.
עשו היה "איש שדה" - בשונה מיעקב שהיה איש "יושב אוהלים" - בן עלייה בתורה ומעלותיה. בכך שלא השקיע בעצמו, איבד עשו את עולמו הרוחני והגיע לשפל הנורא עד שנקרא "איש החרב" - כפי שכותבת התורה: ועל חרבך תחיה ואת אחיך (יעקב) תעבוד (בראשית כז', מ). תהום של ממש! יעקב הוא בגדר "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה" ואילו עשו הוא בגדר "ראשו בין ברכיו", כל הידע הרחב שיש לו הוא "רק" בראש, אך ללא שום שינוי בעצמיותו - בלבו - ששם מרכז חייו של האדם .
לא בכדי נקרא אדם גדול ומלומד בתורה "תלמיד חכם". הרי בשתי מילים אלה ישנה סתירה מיניה וביה, שהרי אם הוא תלמיד אז איך הוא חכם, ואם הוא חכם הרי כיצד הוא תלמיד? אלא, התשובה היא, המשימה היא להיות חכם, ובכל זאת לבקש ללמוד ולגדול ולצמוח עוד ועוד, עד היום האחרון. הוא יודע שכמה שלמד, יש לו עוד הרבה מה ללמוד.
מובא בשם אריסטו: "תכלית הידיעה - לא לדעת". - התכלית היא, שהאדם ידע עד כמה הוא עדיין לא יודע. עד כמה הוא מתגמד להבנת החכמה האלוקית הנצחית. זהו החכם האמיתי.
נמצא, שהעיקר הוא להיות "בן עליה" - שאין לך יום שאינו מתעלה ולומד ומפנים משהו חדש ושונה מיום האתמול. בכך הוא עשה את עיקר תפקידו עלי אדמות, גם אם הוא לא הספיק את כל מאוויי לבו, עצם זה שהוא נכנס להגדרה הזאת של "בן עלייה", הרי שהוא עשה את עיקר תפקידו.

"אדום" על שום מה?
סיפור מכירת הבכורה, מעמידה שאלות רבות ומגוונות. חלקן משפטיות. נתמקד נא בלב העניין. ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה, כי עייף אנכי. על כן קרא שמו אדום" (בראשית, פרק כה' פסוק ל'). והשאלה גדולה: הרי השמות בתנ"ך אינם מקריים. הם מבטאים את מהותו ואופיו של האדם, והרי הרבה מילים יצאו מפיו של עשו בחייו. מדוע אם כן נגזר שמו לדורי דורות (עד היום) על שם המילה "אדום"?
משום שסיפור מכירת הבכורה (מעלה שמכר אותה בנזיד עדשים...) מראה על אופיו, ואת הפרא האדם שבו, בכך ש"היה להוט כל כך אחרי האוכל, עד שלפני שראה במה המדובר כבר ביקשו (פירוש הספורנו)". עשו גילה שטחיות, רדידות במעשה זה. מעשה שהשליך על כל מהותו והראה את הפרא האדם שבו. לכן, נקרא הוא "אדום". ללמדך, עד כמה שטחי הוא בחייו, כמו במקרה העדשים האדומות, ועד כמה אין לו מהות ועומק. עד כדי כך, שאף כאשר רוצה הוא לקיים מצוות כיבוד אב ואם, רוצה להידמות לאביו שהתחתן בגיל ארבעים. "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילון החתי. ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" (בראשית, כו, לד'). התורה מדגישה את גילו של עשו, מה שלא עשתה כן אצל יעקב. מדוע?
"בן ארבעים שנה" - עשו היה נמשל לחזיר... החזיר הזה כשהוא שוכב פושט טלפיו, לומר: ראו שאני טהור... כך אלו גוזלים וחומסים ומראים עצמם כשרים. כל ארבעים שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן. כשהיה בן ארבעים, אמר: "אבא בן ארבעים שנה נשא אישה, אף אני כן" (ביאור רש"י). - עשו מחקה את אביו. חיקוי בלתי מוצלח. אביו יצחק התחתן עם צדקת, עם רבקה. עשו לעומת זאת מתחתן עם רשעיות, כנעניות - המושחתות במהותן ושורשן. הוא אינו יכול ללמוד לימוד אמיתי כלשהו. גם כאשר כביכול צועד הוא בדרכי אביו, הוא מעוות את כל המהות. הדבר היחיד שעשה כאביו, הוא עניין הגיל. ומה עם המהות והתוכן? עם מי עשו מתחתן? הרי העיקר חסר מן הספר?! הרי אביו יצחק כל כך הרבה בדק במהותה, במידותיה ותכונותיה עד שמצא את רבקה הצדקת, ואילו עשו, מראה פני צדיק, כאילו העיקר להתחתן כמו אביו יצחק בגיל ארבעים! - ממש תכונה חזיר המראה פנים שהוא טהור, מראה את טלפיו לעולם "ראו טהור אני", אך מהותו ותוכנו רקוב. לכן הוא טמא, ואף מסמל את הטומאה עד כדי מיאוס, שאף את שמו יש ולא מזכירים.
הצביעות היא ההיפך המוחלט מעולם של ערכים וסולמות הצמיחה - היהדות.

כל אחד יכול

אם כך, ניתן לשאול שאלה גדולה. מה אם כן רוצים מעשו, הריהו בגדר אנוס, שהרי נולד הוא עשוי (כאמור, עשו - לשון עשוי וגמור), אם כן, אין לו בחירה בעולם הזה, ועל מה הוא נענש?
התשובה היא, גם לעשו הייתה בחירה. רק שהבחירה שלו בין טוב לרע הייתה יותר קשה. הוא נולד עם תכונות קשות, בהיותו "אדמוני" - המסמל תמיד נטייה לקשיות עורף, לאכזריות, אך יכול היה להתגבר עליהם. זה כלל יסודי ביהדות: אין אדם מתנסה, אלא אם כן מקבל הוא מאת הבורא את הכוחות לעמוד בו בניסיון. מי יותר ומי פחות. כמאמר חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (מסכת סוכה, נב', ע"א).
כמו אצל דוד המלך, כאשר שמואל הלך למשוח את דוד, ראה את דוד שהוא אדמוני ויפה עיניים. מובא במדרש: (בראשית רבה, פרק סג', ח) "כיוון שראה שמואל את דוד שהוא אדמוני, נתיירא ואמר: אף זה שופך דמים כעשו. א"ל הקב"ה (לשמואל): עשו מדעת עצמו הוא הורג, אבל זה מדעת סנהדרין הוא הורג" - דוד המלך ינצל את כוחותיו ואופיו הטבעי שנולד בו רק לטובה! הוא לא יזוז מדעת תורה, בכל צעד מחייו הוא יתייעץ בסנהדרין, מה שאין כן היה בעשו.
אמנם, גם דוד המלך היה אדמוני, אבל הוא השתמש בזה רק לטובה - ללחום את מלחמת ה' נגד שונאי ישראל. הוא כבש את ארץ ישראל וסיים את כיבושה. אותו גיבור - דוד - ידע בשעת הצורך לכבוש את אופיו. "ואנוכי תולעת ולא איש" (תהילים, פרק כב', ז) - הכרזת התבטלות גמורה. בגלל זה זכה הוא להיות מלך ישראל. היות והיו בו התכונות הנדרשות ממנהיג, רכות לצד נוקשות, רחמנות לצד אכזריות... השאלה מתי? בזה הוא הלך על פי עצה תמידית ו"דעת תורה" מכוונת.
הרי לך לימוד גדול בכוחות הנפש של האדם: אין לך כוח שהוא רע בתכלית. כל כוח מכוחות הנפש כאשר משתמשים בו במידה הראויה, יכול הוא לשמש את האדם לטובה. לכן כוחות הנפש נקראים "מידות" - כי יש להשתמש בכל אחד מהם במידה ובשיעור הראוי, על מנת להוציא את היופי שבך, ההיפך הגמור מהפרא האדם שיש באדם.
כל אחד יכול, מי יותר קל ומי יותר קשה. לשם כך נבראנו עלי אדמות. העולם אינו כדי שנשב בחיבוק ידיים, כי אם שנעבוד על עצמנו ונהיה טובים בכמה מונים מאיך שבאנו לעולם בתחילת דרכנו.
עוד לימוד גדול ויסודי למדים אנו מפרשה זו. עד כמה לפי השקפת התורה אין שום דבר קבוע מראש, לא גורל האדם ולא מהותו. הכול ניתן לשינוי. זה בידי האדם. ההיפך הגמור מהגישה הפסיכולוגית המודרנית שמקורה בהשקפה הכללית העולמית.
ככל שנרגיל את ילדינו שחייבים הם להתפתח מבחינה רוחנית, כן ימשיכו בדרכם לאור ימי חייהם. כמובא בשם הגאון רבי שמחה זיסל מקל על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי, פרק כב', ו) - לא יסור מלחנך את עצמו אף בימי זקנותו.
בלימוד מתמיד ובעבודה מאומצת יראה כל אחד שינוי וברכה, ונחת בחייו.

מעובד בעיקר על פי כתבי הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, "מסילות חיים בחינוך" (עמודים 76-84).