גלוי וכסוי בלשון/ואביו שמר את הדבר [ בראשית ל"ז ]
אני נושא את סודי בכאב, בצער, ביגון,
במרירות, בדביקות,בנחישות
ומתוך נקודת מוצא של אין ברירה.
כאשר ניסיתי לחלוק את סודי,
גערו בי,לא שעו להפצרותי,לתחינתי.
לעיתים אני זועק אותו מקירות ליבי
מעל גלי האתר או תוך כדי
שיחת רעים ולבון עניני השעה.
סודי זה מעניק משמעות לחיי,
ליום יום שלי,
אולם ההקרבה ומחיר נשיאתו
הוא בדידות, וחוסר יכולת
להתמסר למטרות אחרות.
אף לבטא אותו בפרוזה או בשירה
משמעו נשיאה בנטל הלבדיות
וניכור שתיקת הדף הרועמת.
המילים כאילו נושאות בנטל
ואינני עוד לבדי,
אלא עם בבואתי המשתקפת בהן.
ברצוני לחלוק את סודי עם הקורא,
וכאן אני מתבקש לשאלה,
לשם מה?
האם לשם הכרה בכך שלא היה זה לשוא?
האם לשם בנין התודעה של השותפים לדרך?
האם לשם התחלקות רגשית עם בת זוג,
שמשמעותה יצירת ברית ואחדות
באופן של והיו לבשר אחד [בראשית ב'] ,
הקמת זרע אנשים [ שמואל א' א' ]
שיהיו לנושאי בשורתי ולנושאי הדגל
של סודי שתאב לתחייה כל פעם מחדש,
וביתר שאת וביתר עוז.
הלוא מאת הרבון אני ניזון כל העת בטל תחייה,
ובאופן כה גלוי ואין עוד מלבדו,
אלא שהוא אינו גוף וחברתו באה לידי ביטוי ע"י נוכחות
של הברואים בצלמו,
והללו כה נעדרים, חסרונם כה ניכר.
בעל חי לא יספק את מבוקשי,
שכן לא נברא בצלם וחסר ישות נשמתית,
ושפתי אינה שפתו,
והדג בו אני מטפל אינו חפץ בחברת דג אחר,
ושתיקתו היא שתיקתי,ובדידותו היא בדידותי.
שמעון טל רז
