אני עוד זוכר את ההורים שלי מודיעים לי בקול נרגש כי בעוד כמה חודשים נעלה על מטוס גדול ונמריא לחוץ לארץ, כן, כך נהגו לקרוא אז לטיסה אל מחוץ לגבולות ישראל. ההכנות היו מרובות והסידורים הבירוקרטים של הכנת הדרכונים, תיאום הטיסה, סידורי פוליסות ביטוח הטיסה והכנת סכום כסף מדויק שאותו מותר להוציא מהארץ ועליו יש להצהיר, גזלו זמן רב והביאו את הוריי היקרים לסוג של אפיסת כוחות עד ליום הטיסה. כמה מוזר לדבר על דברים כאלו היום, כאשר אפילו כרטיסי טיסה לארה"ב נקבעים על ידינו מעכשיו לעוד שעה, כאשר ההליכים אוטומטיים ומכאניים ולא דורשים יותר מלחיצת מקש אחת באינטרנט או אמירת מספר משפטים בסלולארי עם סוכנות נסיעות הפרטי והצמוד שלנו. כרטיס האשראי משמש לנו גם כמכשיר לקניית כרטיס טיסה, גם כמכשיר לרכישת פוליסת ביטוח נסיעות לחו"ל וגם כאמצעי תשלום המקובל כמעט בכל חלק בעולם אליו נשאף להגיע, וגם תהליך העלייה למטוס הוא קל, נעים ומהיר, עד כי מרב תשומת הלב שלנו מוקדשת לדיוטי פרי, לחוויות, למלון המיוחל, למסלולי סקי בלתי נגמרים ולרשימת הקניות שניתנה לנו ופחות לדרכי ההגעה לשער המטוס.
טיסות לחו"ל, בדיוק כמו כל דבר אחר בחיים שלנו, הפכו לחלק משגרת החיים ולמציאות ולפחות פנטסטיות ומרגשות, לצערנו, עד כי האנושות החליטה לקחת צעד אחד קדימה ולשאוף לטיסות מסחריות לחלל החיצון, פשוט כי האדם חייב שיהיה לו משהו לשאוף אליו, משהו שיגרום לו לרצות להשיג, להתקדם ולפתח.
ההורים שלי, אם כבר התעניינתם, כבר פחות מתרגשים מאותן טיסות לחו"ל, אפילו אם מדובר על טיסות לניו יורק או יעד מרוחק אחר, וגם הם רואים בהן יותר דבר שבשגרה ומשהו שאפשר להחליט עליו מהיום למחר, מבלי להזדקק להכנות או לתיאומים מיוחדים, ולעיתים נדמה לי כי הם קצת מצטערים על כך וכי חלק מהותי מחוויית הטיסה והטיול לחו"ל אבד להם. את אותה ההתרגשות התמימה וההשתהות האמיתית אני רואה היום אצל ילדיי הקטנים שעבורם טיסות לחו"ל ובכלל, כל עלייה למטוס, הן עדיין שיא הטכנולוגיה האנושית ודבר שהוא מעבר לכל מה שהם יכולים לדמיין לעצמם, ואני רק חושב כמה מהר התמימות הזו תעבור להם ותהפוך לסטנדרט ולשגרה, בדיוק כמו שקרה להוריי ולי.
