במילים אחרות, נתחיל לאבד את הטעם בריצה הבלתי פוסקת אחר הצבירה, הקבלה. רצונות חדשים יפסיקו להופיע, וברצונות הקודמים נרגיש ריקנות, היעדר תענוג.
וללא תענוג אין לנו את הרגשת החיים. האדם צריך כל הזמן להרגיש שחסר לו משהו. הוא צריך להימשך אחר הקבלה ולקבל את הרצוי. ברגע הקבלה אנחנו מרגישים תענוג, ולאחר מכן הוא נעלם ואנחנו שוב צריכים לחפש ממה ליהנות. ושוב מגע רגעי, ושוב התענוג נעלם.
אנחנו צריכים כל הזמן לנוע קדימה אחר הרגע החדש של תענוג, כיוון שבמגע בין הרצון שלנו לתענוג מייד נכבה התענוג, כמו שנכבה האור כשיש קצר.
יוצא שהטבע שלנו נע אל עבר המילוי האגואיסטי המקסימלי, כדי שבסופו של דבר נראה את המוגבלות שלו, ונעבור לתכונת ההשפעה.ההשפעה היא תנועה בלתי מוגבלת קדימה שמייד מוציאה את האדם להרגשות חוץ-גופיות, כלומר בלתי תלויות בגוף שלנו. והיא מושגת כאן, בינינו. כדי להיות משפיעים, לא דרוש לנו שום דבר מיוחד מלבד חיבור הרצון שיש בכל אחד לרצון אחד משותף.
אם נכוון את עצמנו לרכישת תכונת ההשפעה מיד נרגיש כיצד מתפתחים בנו חושים נוספים. אין כאן שום מיסטיקה, שום איסורים, שום תנאים מיוחדים. אנחנו צריכים ללמוד בצורה מדעית מדויקת מהי השיטה, כיצד בנוי העולם, כיצד אנחנו בנויים. ואז להבין בשכל: שהעולם בנוי בצורה כזאת שבשלב מסוים עלינו להפוך ערכים. כל המדעים על העולם שלנו בנויים על קבלה, על "הכנסת נתונים", ועכשיו צריך ללמוד איך הכול עובד בהוצאה. ללמוד את חוקי החליפין, התקשורת בכיוון ההפוך: החוצה, ואנחנו נצטרך ללמוד את החוקים האלה כי התוכנית של הטבע, גילוי הטוב שמוכן לנו חייבת להתממש,ללמוד את החוקים שאנחנו פועלים בתוכם
