לצאת מהצנון 

אנחנו צריכים להתרגל לתפיסת המציאות הנכונה. או שאנחנו תופסים את המציאות כמו עכשיו, כאילו מדובר באיזשהו עולם חיצוני שנמצא לפנינו, או שכל המציאות נמצאת בתוכנו.

זהו הבדל עצום, מפני שבמקרה הראשון, אנחנו תופסים את כל המציאות מנקודת המבט של השימוש בה למען האינטרסים שלנו, ורק בצורה הזאת אנחנו מרגישים ומבינים אותה, אם אנחנו תופסים את המציאות דרך המסנן הזה, אז אנחנו מרגישים את מה שנקרא "העולם הזה" שמצטייר ברצון שלנו. אבל אם אנחנו תופסים את העולם בצורה הפוכה, המכוונת להשפעה, לא לפי הנוסחה: "הכול למעני", אלא "הכול למענם", אז אנחנו מרגישים מציאות אחרת, שנקראת "המציאות העליונה", "עולם אין סוף" שזה המציאות שבאמת מחוצה לנו שמגלים אותה שמתעלים מעל עצמנו ביחס, שמשנים את הכוונה, האדם צריך לבדוק בצורה זהירה מאוד באיזה מצב נמצא המפסק הפנימי שלו שמכוון את המחשבות שלו: למען עצמי או למען כולנו. ובזה נמצאת הבחירה החופשית שלו בכל פעם.  

המפסק הזה עומד באמצע, כמו מתג חשמלי, ואנחנו יכולים למשוך אותו אלינו, ואז אנחנו מרגישים את העולם הזה (דומם, צומח, חי, מדבר), או שאנחנו מעבירים אותו למצב של "כלפי האחרים" ומרגישים את העולם הזה שקוף ודרכו מרגישים לפי מידת ההתפחות "אור אין סוף",

המפסק הזה נמצא בידינו, וזאת כל הבחירה שלנו: לאן לסובב אותו. אם ננתק את עצמנו מהאגו ונכוון את המחשבות לאחרים במקום לעצמנו – אז נלך לקראת ההשפעה ונרגיש את המציאות ללא ההסתרה שאנחנו יוצרים לעצמנו,

זה כמו תולעת שנולדה בתוך צנון וכל החיים שלה חיה בו, וכאשר היא מצליחה לשבור את קליפת הצנון ולהוציא את הראש החוצה ,

היא חושבת לעצמה ,אני חשבתי שכל עולמי הוא הצנון שבו נולדתי,ועכשיו אני רואה עולם גדול ,אדיר ונפלא,

 לכן ישנה מטרה שלמענה כדאי לצאת מהצנון, מהאגו. יתרה מכך, נותנים לנו לא רק הבנה, אלא גם אמצעי. כולנו כמו תולעים בצנון, ואם כל אחד יתחיל לדחוף את האחרים החוצה, אנחנו באמת נצא. כך שקיים פתרון.