קדימה: אין עם מי לדבר
נמרוד נוי
3/12/20011
מרביתנו באים בטענות קשות נגד ציפי לבני על כשלים במנהיגותה וממעטים לראות את התמונה במלואה. אך למעשה כולנו נוטלים חלק בכך שקדימה הגיע לאן שהגיע, ומעמדה כיום בקרב החברים במפלגה ובציבור הרחב הוא בשפל כל הזמנים. כולנו, אם במעשה ואם במחדל, שותפים לדברים.
אחת התופעות היותר מדהימות בתמונת מצב זו היא יכולת ההתכחשות העצמית והתעלמותם של נבחרינו מאחריותם לדברים. מנוסתם הבהולה ממנה. בריחתם לערי מקלט ואחיזתם שם בקרנות המזבח. פועל כאן מנגנון פשוט ורב מג (קסם). הוא גם גלוי לעין כל. חברינו משרתי הציבור, חברי הסיעה לכנסת, מעסיקים את עצמם מעל לראשם בפעילות הפרלמנטרית: בוועדות השונות, במליאה, בחקיקה, בהשתתפות והובלה של עמותות ציבוריות שונות, ועמידה בראש קבוצות לובי אחדות. בעיקר מתאפיינת פעילות זו בהתמקדות בנושאי נישה שונים, שלמרות חשיבותם הם אינם יכולים לבוא במקום אחריותם הכוללת והקולקטיבית לתוצאות הרעות המתקבלות, ולראייה הרחבה והכוללת הנגזרת ממהותם של הדברים. פעילות זו מרוממת את הפוליטיקאים ומקנה להם חשיבות עצמית גבוהה, וככך "סף המידע המאתגר" שלהם נוסק לשמיים, והסיכוי שמידע חדש ומאתגר יגיע אליהם שואף כמעט לאפס. הם יודעי כל, הצניעות נעלמה מהם ואיש לא ילמד אותם דבר. מכאן המרחק לגבהות לב והתנשאות הוא קצר ביותר. כך גם חל בתוכנו היפוך תפקידים. אנחנו אשר משרתים את נבחרינו ולא הם אותנו. וכך גם חל נתק יסודי ביניהם לבין המציאות והחיים האמתיים. ובזו הדרך פוליטיקה שלנו הפסיקה להיות רלוונטית עוד לחיינו, ואנחנו חברי המפלגה לא יותר ממטרד שעל נבחרינו לספוג אותו בעל כורחם. והגרוע מכל הוא שהפוליטיקה פוגעת באיכות הדמוקרטיה שלנו ומייצרת למדינה ולחברה בה הפסדים עצומים. פוליטיקה המתנהלת בזו האופן איננה יכולה לייצר כל תפוקות איכותיות. אין כל תהליכי צמיחה והתפתחות בקרבה והיא נתפסת כמשהו בלתי ראוי וחסר חשיבות. ובפי יו"ר המפלגה אפילו עניין בזוי, כלי ומגרש דרכו מגיעים לכנסת ולממשלה ותו לא. והכל כשר כדי לעשות זאת. המטרה מקדשת את האמצעים. כך, תחת כסות של כוונות טובת לאין קץ, מזנים הפוליטיקאים את הפוליטיקה ופוגעים קשות בדמוקרטיה הישראלית ובמדינה עצמה.
ומה אתנו? היכן אנו? מהו חלקנו? וכאן קורה דבר מעניין ביותר. ברגע שבחרנו את נציגנו לכנסת מתקיים בתוכנו תהליך בלתי מודע של העלאה ואלהה. הפכנו את שליחנו לחצי אלוהים, ומרגע זה כל דבר היוצא מפיהם הוא בחזקת דברי אלוהים חיים. מתקיימת בנו תשוקה עזה לאלילים שיורונו את דרכנו ויאירו את נתיבותינו. איננו מסוגלים לעשות זאת בעצמנו. מחברה של בוגרים חזרנו להיות ילדים מפוחדים המחפשים את המבוגר האחראי. את האוטוריטה. אנו מוותרים על האוטונומיה שלנו לטובת נבחרינו. ואנו לא יותר ממאמינים שומרי מצוות שתוקים ועלובים. ביטלנו את עצמנו לחלוטין. כל שיש לנו לומר היא סדרה ארוכה של תלונות כלפי נבחרינו וטענות למיניהן. אמירה מהותית כלשהי מנועה מעמנו. אנחנו חסרי כל מעמד בעניין זה. סתם רוב עם בער וכסיל שהפקיר את גורלנו בידי קבוצה קטנה של פוליטיקאים ומאמין בתום לב ובטיפשות גדולה שהנה חבורה זו תביא גאולה לעם היושב בציון. ולא היא. מלבד להזמין את נבחרינו לחוגי בית שונים איננו מסוגלים לעשות דבר. אין לנו חשיבה עצמאית משלנו. גם לא יכולת התארגנות מינימלית. ומכאן הדרך לתרבות בעלת מאפיינים שבטיים קצרה עד מאוד.
שמעתי אמש ברדיו את השיחה שקוימה עם ציפי לבני על הדברים שנאמרו ב'מכון סבן' בארה"ב מפיה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון בדבר מהלכי החקיקה האחרונים בכנסת ישראל, וכן התייחסותה לדברי מזכיר ההגנה של ארה"ב על תקיפה באירן. כתמיד היא נשמעת רהוטה ואינטליגנטית. ברוב הדברים אף ניתן להסכים עמה באשר לשאלות הקיום שלנו. אך דבר אחד נסתר מעינינו, והיה חסר לי עד מאוד, והוא כיצד אנו נערכים ופועלים כדי להשיג השפעה בציבור. כיצד אנו בונים כוח פוליטי ומייצרים עוצמה דמוקרטית בתוכנו. זה לא מספיק לחשוב טוב ולדבר יפה. מנהיגות חייבת לקחת בחשבון את הצורך להניע מערכות מרובות משתתפים. לעבוד עם אנשים. לחולל תהליכים. זה לא מספיק לחיות בתחושת שליחות ובאומנה שאני צודק. זה לא מספיק להיות 'תקווה לבנה', מיסיס קלין שכזו. צריך להפשיל את השרוולים ולעבוד קשה. את האמת החשובה הזאת ציפי לבני לא הפנימה ולא ידעה לעשות. לא זיהיתי בציפי לבני כל תהליכים של למידה ושיפור עצמי באשר לדרכי התנהלותה ולקיומו של ערך המנהיגות בתוכה. התייחסותה לפוליטיקה כדבר ירוד ונחות הוא תוצאה ישירה של חוסר הבנתה היסודית את מהות תפקידה כיו"ר קדימה וכמנהיגה פוליטית. כך נוצר מצב שיו"ר המפלגה איננה אוהבת את מפלגתה ואת אנשיה. היא רואה בהם משהו פחות ונחות המפריע לה בדרכה. מי הם לכל הרוחות יועציה. מגיע לנו לדעת זאת. ואנו מצפים ממי שמתיימר להיות מנהיג לדעת לבחור נכון את יועציו ולעבוד עמם באופן ראוי ומושכל. דבר מכך לא מתקיים.
כן רבותי. אין אם מי לדבר במפלגה הזו. כל מאמציי להכניס קצת סדר בדברים, להביא קצת מקצוענות, קצת תעוזת הרוח כשלו. לא ציפי לבני, לא חברי הכנסת של המפלגה וגם לא איש משדרת הפעילים המרכזית שלה. כולם שקועים בשלולית הפרדיגמה הקיימת ואינם מסוגלים להרים את ראשם ולהציץ מעברה. זה העניין. שום דבר ממאפייני ההצלחה של תעשיית ההיי טק לא חדר אלינו. לא 'השמיים הם הגבול', לא 'חשיבה מחוץ לקופסא', לא יוזמה ופריצות דרך, והעדר מוחלט של חוצפה ישראלית טובה. כן, תם ונשלם סיפורה העגום של הפוליטיקה הישראלית. מי מאתנו שרוצה להמשיך ולרומם את עצמו בפטפוט סרק אין סופי בענייני השלום והביטחון וחברה וכלכלה וסבור בכך שהוא עושה פוליטיקה יבוסם לו. הוא יכול להמשיך ולברוח. גם לשקר לעצמו ולהתכחש לדברים. אך בכך הוא איננו עוסק בפוליטיקה. עד שלא נבין כולנו שפוליטיקה היא פרופסיה, היא מקצוע הדורש התמחות וידע כמו כל מקצוע אחר, גם אלוהים בשמים לא יעזור לנו.
נמרוד נוי
מחבר הספר "לקראת פרדיגמה חדשה" שניתן
לקוראו ב- nimrodnoy.wordpress.com
