.
אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר! 2007. 11. 20
נכון שהמערב הפרוע יפה יותר מהמזרח הפרוע, אבל מה לעשות שהמזרח הפרוע נמצא במזרח התיכון, ומה לעשות שמה שקורה במזרח התיכון מדאיג מאוד.
כולם מדברים כיום על הסכנה הגרעינית, על האיום הגרעיני האירני. אם פצצות היו מוטלות מהפה, יש להניח כי כבר מזמן פיו מפיק המרגליות של אחמדינג'ד היה מטיל על ישראל איזה פצצה או שתים שהיו, כמו שהתבטא אחד הגנרלים, "גומרות" את מדינת ישראל. מכאן שגם פיו של אחמדינג'ד וגם פיהם של גנרלים ישראלים לא מפסיקים לדבר.
נשיא אירן הוא פוליטיקאי, וכמו כל הפוליטיקאים בעולם הם חיים מדיבורים, הם רק לא למדו, ואולי אפילו לא שמעו, ואם כן שמעו וכן למדו הם לא הבינו, או לא רוצים להבין, ש" החיים והמוות ביד הלשון". אך מכיוון שהחיים במזרח התיכון תמיד היו זולים, והמוות הרבה פעמים השתלם ( שבעים בתולות פה, קרוב לאלוהים שם), אז מדברים. הרבה פעמים בהיסטוריה קרה שאחרי שגמרו, או אפילו לפני שגמרו לדבר, התחילו לירות ואחרי שגמרו לירות, חזרו לדבר.
קיים ויכוח, בעיקר אקדמי, בשאלה: האם הדיבורים לפני היריות חסכו חיים, או, אם היו יורים קודם ומדברים אחר כך היו חוסכים חיים? ההיסטוריה מלמדת כי גם כך וגם כך לא נחסכו חיים, והלומדים מסרבים ללמוד מההיסטוריה, או שהם, המסכנים, סובלים מקשיי למידה.
אם היינו קצת יותר "פרימיטיבים", או במילים גבוהות יותר, פחות "אניני טעם", היינו חוזרים לכותרת הכתבה. אני לכשעצמי מעדיף לפעמים להיות עם הפרימיטיבים. לכן אני אוהב את המערב הפרוע, אוהב את סרטי המערבונים (יעני קאובויס).
מכיוון שישנן חילוקי דעות מי הוא גדול גיבורי המערב הפרוע, אתייחס לדבריו של האחרון שבהם, זה שעודו בחיים ושהסתבר, בשנים האחרונות, כי הוא אחד משחקני האופי וההגות הגדולים שהופיעו בסרטים וזו אינה רק דעתי כי אם דעתם של רבים רבים גם מבין אלה שמגדירים את עצמם "אניני טעם".
"אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר!" אם אינני טועה זו אמירה מתוך הסרט "הטוב הרע והמכוער" בכיכובו של קלינט איסטווד. כבר משם הסרט אפשר ללמוד שהוא עוסק בכל האספקטים של החיים. אין מה לומר, זו אחת מהאמירות המבטאות את מהות החיים, כי אם אתה אומר אותה, יש להניח כי אתה בוחר בחיים וכי אתה עדיין חי, כי אם לא, לא הייתה אומר זאת (תרשו לי קצת פילוסופיה בגרוש). האם זו סיבה לאהוב מערבונים? כן, סיבה אחת מני רבות.
מהקל אל הכבד: הנופים היפהפיים שאין בהם לא פילוסופיה ולא מחשבות, פשוט נופים יפים. אניני הטעם יוכלו להרשות לעצמם לומר "אסתטיקה", ובכך להוציא את עצמם מקהל הפרימיטיבים.
הסוסים: לדעתי אחת החיות היפות ביותר. האצילות, התנועה, החוכמה (יש וויכוח). כל מה שתרצו למצוא ביופי. גם "הירוקים" יוכלו להתרשם מיפי החיה הזו והשתלבותה ביפי הנופים הפתוחים. הם יכולים לכעוס על היחס אליהם במרוצי סוסים ואני אהיה הראשון שאסכים איתם.
פשטות החיים בחיק הטבע. 'ממדורות עשן עולה וצליל גיטרה נישא בחלל'. ממש מחנה קיץ של כל תנועת נוער הגאה בעצמה (אך, איזה נוער. ושוב הירוקים האלה).
ומעל לכול, מעל ליופי, מעל לאהבת החיות (איפה אנונימוס וכו'), מעל לפשטות החיים הצנועים, מעל לכול אלה ולכול דבר אחר, היכולת להבחין בין טוב לרע. ואם נוסיף לכך את האמונה היהודית, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. (בפילוסופיה היהודית נשאלת השאלה בהפוך על הפוך: צדיק ורע לו רשע וטוב לו). את זה יכולים לאמץ להם כל אניני הטעם מהימין ומהשמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. כי הרי כולם יודעים שהם הצדיקים ויודעי האמת ורודפי הצדק והאחרים הם הרשעים עושי הרע.
אני יודע שיהיו כאלה שיכעסו על הדברים שאני אומר. זה בסדר, גם אני כועס על עצמי פעמים רבות: על דברים שאמרתי ועשיתי. על דברים שאמרתי ולא עשיתי, על דברים שעשיתי ולא אמרתי. על דברים שלא אמרתי ולא עשיתי. (אני חושב שעניתי על מירב האפשרויות) ואני רוצה להזכיר כמה אירועים בעלי משמעות מיוחדת שיבהירו את מהות הנושא.
האירוע הספקטקולרי ביותר בהיסטוריה המודרנית הוא ללא ספק מלחמת העולם השניה. והאיש שבשמו תולים כולם את כשלון העולם הנאור, הכשלון בכך שהמלחמה לא נמנעה, הרי הוא נוויל צ'מברלין. שליח בריטניה, האומה הגדולה, החזקה והמתקדמת ביותר שידעה אירופה בימים שקדמו למלחמה הנוראה מכל המלחמות שידע העולם עד אז. על גורלו של העם היהודי איני רוצה לדבר כאן כי לדעתי אין מילים, בשום שפה, שיכולות להסביר את השואה, גם אם יש כאלה שמכחישים אותה.
דיברו... ודיברו... ודיברו... והמדברים דיברו ו'השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט'. דיברו כשהגרמנים פלשו לצ'כיה. דיברו כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה. ומהצד השני דיברו מולוטוב וריבנטרופ. אך כמו שאומרים הילדים: "כשלא הולך בדיבורים, ילך במכות". אבל אנחנו יודעים שיש מכות, ויש מכות. כשהעולם הבין סוף סוף שבדיבורים זה לא ילך, רק אז, ורק בגלל שבריטניה ופולין חתמו ביניהן על איזה הסכם הגנה, ורק בגלל שבריטניה לא רצתה שיחשבו שהיא לא "ג'נטלמנית" ולא עומדת מאחרי ההסכמים שחתמה, היא נכנסה למלחמה.
אך כמו שאמרנו, יש מכות ויש מכות. פולניה- נכבשה. מדינות בנלוקס- נכבשו. צרפת-נכבשה. דנמרק, נורווגיה- נכבשו. יוגוסלביה, יוון-נכבשו. כל אלה נכבשו ומדינות אחרות באירופה הצטרפו. תוך פחות משנתיים היתה כל אירופה תחת הכיבוש הגרמני. עד כאן אפשר לומר כי "יש מכות", ורק ב1941 אחרי שברה"מ החליטה שיש להחזיר מכות, וארה"ב שאחרי פרל הרבור החליטה גם היא שיש להחזיר מכות, אפשר לומר "ויש מכות".
כנראה שרק אז הבינו בעולם את מה ש"אוהבי ישראל" בימינו מאשימים שישראל כבר הבינה מזמן, ש"מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח". אני נוטה לחשוב שזו האשמת שווא כי, עד כמה שידוע לי, ישראל לא תמיד מבינה את זה.
זה היה מזמן וזה היה שם. נחזור הביתה ונראה:
תחילת המאה ה-20 בארץ-ישראל. שקט, יורים, לא מדברים. יושבים במארב, מחכים לקורבן. לא חשוב אם זה איזה חקלאי מזדמן, או אוטו בודד שנוסע בין ישוב בודד אחד לישוב בודד שני. לא עושים מזה ענין גדול. יורים, הורגים, ונעלמים?עד שהגיע ווינגייט והקים את פלוגות הלילה. גוי זה גוי, דיבורים זה בשביל היהודים, ואם לא דיבורים, אז להתחבא בתוך הגדר. פתאום הסתבר שלא מוכרחים להתחבא ולא חייבים לדבר?אפשר ללכת ולירות ולחזור הביתה.
מלחמת השחרור. דיברו ודיברו, כל העולם דיבר עם כל העולם. כשבא היום, והוכרז על הקמת המדינה, התחילו לירות ברצינות. לא שלא ירו לפני כן. ירו גם ירו, אבל אמרו שזה רק פרעות או עוד כל מיני מילים. היום היו מגדירים את זה כ"מאבק אתני בעצימות נמוכה". באמת, איזה נשק כבר היה באיזור? כמה אנשים כבר נהרגו? תלוי את מי שואלים. אז היו היהודים אומרים שזה טבח, היום אומרים את זה הערבים.
מזל היה ליהודים שהם ידעו לירות טוב יותר וגם תוך כדי הדיבורים. כשנגמרו היריות המשיכו לדבר כאילו היריות לא היו. דיברו ודיברו, וכדי שלא ישכחו ולא תהיינה טענות, חתמו על הסכמי שביתת נשק, הסכמים שבפועל לא שינו שום דבר. מיד כשגמרו לדבר ולחתום והקימו כל מיני מנגנונים שיזכירו שהיו דיבורים והיו ההתחייבויות, חזרו לדבר ולירות.
האו"ם היה שמום והמתאבדים עוד לא למדו "תמות נפשי עם..." . הם קראו לעצמם "פדאיון" וצה"ל קרא לזה "פעולות תגמול", ושני הצדדים השתדלו מאוד להצליח ולהרוג כמה שיותר מהצד השני, וכל זה בלי דיבורים. את הדיבורים הם השאירו לאנשים החשובים שיודעים לדבר בלי לומר שום דבר ושלא נותנים לאיזו אי-הבנה לקלקל להם את המפגשים עם בני מינם.
עוד אלה מדברים בסלונים על ביסקוויטים ומי סודה (קוויאר ושמפניה), בשקט בשקט ומהר מהר מתחילה ונגמרת מילחמת סיני.לא חשוב כמה נהרגו. כמה נפצעו. נראה כעבור זמן קצר כי המלחמה נערכה רק כדי לספק למדברים חומר חדש לדבר עליו. מדברים כדי למחוק את זכר הקורבנות, מדברים כדי לגבש הסכמים חדשים שיספקו סיבות להמשיך ולהעסיק את חיילי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם-שמום ואת מקומות העבודה של אונר"א לאנשים, שזה נותן להם סעד ותעסוקה, והעיקר שהמצב יחזור לקדמותו.
המצב בהחלט חזר לקדמותו. המדברים המשיכו לדבר וההורגים המשיכו להרוג וכולם ידעו את תפקידם ויעודם ליצור את התנאים למלחמה הבאה. המלחמה אכן באה. לא שהיא פסקה, רק שבין המלחמות הגדולות, המשיכו להתקיים מלחמות קטנות שלא היו מלחמות "נורמליות", כאלה שצריכות להביא להכרעה חס וחלילה, אלא כאלה שצריכות רק "להתיש" את הצד השני ולהרוויח זמן כדי לצבור כוחות למלחמה הגדולה שתבוא, (היום קוראים לזה "הודנה"), שאז אולי תהיה הכרעה, שלאחריה אפשר יהיה לדבר ולחתום על הסכמים שיהיה מה להפר אחר כך.
אמרו שזה לקח רק כמה שעות לחיל האוויר להכריע את המלחמה, כלומר שכל מה שבא בששת ימי הלחימה היה "סתם". ואם תוך כדי הסתם הזה נהרגו, לפי הערכות, כמה עשרות אלפי בני אדם, נו מילא, הרי מובן שבמלחמה נהרגים בני אדם. נכון שהם לא היו אשמים במותם. המנהיגים היו אשמים. הנהרגים רק שילמו את המחיר. הרוב המכריע של הנהרגים היו ערבים, וזה עשה אותם ללא חשובים בעינינו. "זבש"ם"!
הבעיה היתה כל כך בעיה של הערבים ולכן ישראל הרשתה לעצמה להתענג על ישיבתה על "זרי הדפנה" ולשכוח את כל תורת הלחימה של המערב הפרוע: "אל תדבר, תירה". הכוונה היא לא לירות סתם לכל הצדדים וללא סיבה, אלא להיות דרוך תמיד וש"אם רצונך בשלום היכון למלחמה". וזה אומר להיות ער ולהבחין בסכנת מלחמה ולירות את יריית הפתיחה ולהילחם את "מלחמת המנע" ולהעביר במהירות האפשרית את המלחמה לשטח האויב.
מה היה הסוף של התענוג הזה כולנו יודעים. דיברנו והחכמים בינינו דיברו עם החכמים של כל העולם. כולנו ידענו שאנחנו כל כך חזקים, ושאף אחד?וביחוד הערבים האלה--לא יוכל לנצח אותנו. ומכיוון ששוב איננו עומדים בפני סכנה קיומית, אנחנו יכולים וחייבים להיות נדיבים ולוותר וויתורים כואבים ולעשות מחוות. והמתים? אלוהים ירחם עליהם! אנחנו נהיה הנחמדים ולא נהיה הראשונים לפתוח במלחמה. עד היום אנחנו המומים להכיר בעובדה שהערבים האלה הם לא מטומטמים כמו ששכנענו את עצמנו שהם, וגם הם יודעים ש"אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".
לפתע התרבו בינינו כאלה שידעו לומר שהמתים הם "קורבן שווא". ואנחנו יודעים, אפילו אם אנחנו לא אומרים את זה בקול רם, שפרוש המילה "שווא" יכול להיות 'מיותר', ' ללא תועלת'. והאידיוט שחושב שטרומפלדור אמר (או לא אמר?א.ח.), "טוב למות בעד ארצנו", הוא אכן אידיוט כפול ומכופל, כי הוא גם מאמין שטרומפלדור אמר את זה וגם חושב שטרומפלדור צדק. והמסקנה: הביתה !!! אני הביתה, והאחרים, הם שילכו למות בעד ארצם שהיא רק במקרה גם ארצם של כל ההולכים הביתה. ובבית חיכתה להם אמא, ליטפה את ראשם ואמרה להם שטוב הם עושים ושיש מספיק מקום מתחת לסינור וחם שם ומוגן שם ונעים שם, ושם גם אפשר להיות מוסריים.
לפעמים נדמה לי שישראל חוזרת אל עצמה. כשהיה איום גרעיני עירקי ראתה ישראל כי זכותה המלאה היא להפציץ את הכור הגרעיני. לא רק ישראל ראתה את זכותה כזכות להגן על עצמה, כל העולם ראה את זה כנכון. לאחרונה הבינה ישראל כי הולך ומתגבש איום גרעיני סורי והפציצה את המתקנים. ישראל שתקה ולאחר כמה גימגומים חסרי חשיבות גם העולם הכיר בזכותה/חובתה של ישראל להגן על עצמה.
אולם הסתבר כי השיעור שהיה אמור להילמד עד תומו במלחמת יום כיפור נלמד רק בחלקו. אני לא שותף לכל הביקורת על מלחמת לבנון האחרונה (השנייה, אם תרצו). הביקורת העיקרית שלי היא שגם לאחר שכבר פרצו הקרבות, המשיכו הדברנים לדבר מבלי לדעת על מה ומה הם מדברים ולמה הם מדברים, אך ברור יותר מכל הוא שהדיבורים האלה, שנאמרו תוך מהלך הקרבות, מנעו מהלוחמים להלחם כנדרש במלחמה, ואף כי, לפי עדויות הלוחמים, הם ניסו להבין את רצונו של הדרג המדיני,
לצערי אני מוכרח לומר כי היה זה ניסיון שווא. כי הדרג המדיני עצמו לא הבין את אשר דיבר, ואת חוסר ההבנה הזה העביר ללוחמים והם הם אלא ששילמו על כך בחייהם. אם היה זה המחיר האחרון היינו יכולים לנשום נשימות עמוקות בין בכי לבכי. אולם כיום ברור כי המחיר שישלמו אלה שישלמו הוא עוד לפנינו.
שוב ישראל עומדת בפני איום גרעיני. איום זה דומה ושונה מהאיומים הקודמים. אירן אינה עירק, וודאי וודאי שסוריה אינה אירן. אירן, גם בלי עוצמה גרעינית, היא מעצמה מקומית במזרח התיכון. קל וחומר שהיא תהיה בעלת מעמד שכזה אם יעמוד לרשותה כוח גרעיני.
אני איני מאמין שאירן, במצבה כיום, מסוגלת לממש את האיום הגרעיני. אף כי יש ברשותה טילים המסוגלים להגיע לישראל, חייבת להשאל השאלה האם הם גם מדויקים במידה הנדרשת. מדינת ישראל, כמטרה, היא בעייתית מאוד. אפקט המרחק, בתוספת חוסר דיוק מירבי, מהווה אפשרות, יותר מסבירה, של החטאה. החטאה שכזו מסכנת את מדינות ערב הגובלות בישראל. יותר מכך, היא מסכנת את כל המקומות הקדושים לאיסלם, כמו גם את השטחים המיושבים כיום על ידי ערביי ארץ ישראל שמשני צידי כל קו המפריד בין יהודים לערבים.
אם המטרות המדיניות של אירן הן לפתור, או לסייע בפתרון הבעיות האלה, עדיף יהיה , מבחינתה, להימנע מכל פעולה מלחמתית ארוכת -טווח נגד ישראל. אין הדבר אומר כי היא אינה יכולה לפעול בדרכים אחרות, ואין הדבר אומר כי אין היא יכולה, כפי שכבר עשתה, לנסות לפגוע בישראל באמצעות החיזבאללה מלבנון אם או בלי סיוע סורי, ובאמצעות החמאס מרצועת עזה אם או בלי סיוע מצרי.
אולם סקירה של ההיסטוריה תלמד אותנו כי כבר היו דברים מעולם. בין אם מתוך שיקול מוטעה ובין אם כתוצאה של אבדן שפיטה או "טרוף", נעשו דברים חסרי אחריות ואסונות שאי אפשר היה לחזות אותם מראש. האם זה הדבר האפשרי? יתכן! אך גם אם לא נאמין לאפשרות שכזו, עבור ישראל זו פריווילגיה שאין היא יכולה להרשות לעצמה.
העולם יכול להמשיך ולדבר, גם זה כבר קרה בהיסטוריה. אך מאחר ובמקרה שלנו העולם אינו מאויים, בעוד שישראל היא המאויימת ובצורה גלויה ובוטה, עליה להיות מוכנה, וכמו שנאמר "עם האצבע על ההדק". יכול להיווצר מצב שבו תהיה ישראל חייבת לפעול, דבר שרבים בעולם רואים את זה כאפשרות סבירה ואולי אפילו מחוייבת המציאות.
פעמים מספר בעבר, הקרוב והרחוק, עמד העולם מנגד מבלי לנקוף אצבע. חלקו מתוך אדישות, חלקו מתוך תקווה, סמויה או גלויה, שישראל תפסיק להתקיים ו"תימחק" מעל מפת העולם, בין אם מתוך שינאה ובין אם מתוך אינטרסים. אי לכך, על ישראל לבחון מתוך חרדה קיומית ואחריות שאין לה סייגים או גבולות, את ההתפתחויות באירן עצמה, את קשריה עם ארצות ערב או כל גורם שיש סיבה לחשוב כי הוא מעוניין לפגוע בישראל. לעולם אל תחכה ישראל אפילו רגע אחד מיותר, לא לעזרת העולם ולא לכישלון אירני או ערבי. אם יגיע חס וחלילה הרגע שיהיה "הרגע שלפני" אל תחכה ישראל אפילו שניה אחת, על תדבר עם אף אחד אלא תזכור כי אם ברצונה לירות, שלא תדבר. שתירה!
ואני רוצה להאמין כי יש בידי ישראל תשובה למקרה שכזה.
?
אם אתה צריך לירות, תירה, אל תדבר! 2007. 11. 20
נכון שהמערב הפרוע יפה יותר מהמזרח הפרוע, אבל מה לעשות שהמזרח הפרוע נמצא במזרח התיכון, ומה לעשות שמה שקורה במזרח התיכון מדאיג מאוד.
כולם מדברים כיום על הסכנה הגרעינית, על האיום הגרעיני האירני. אם פצצות היו מוטלות מהפה, יש להניח כי כבר מזמן פיו מפיק המרגליות של אחמדינג'ד היה מטיל על ישראל איזה פצצה או שתים שהיו, כמו שהתבטא אחד הגנרלים, "גומרות" את מדינת ישראל. מכאן שגם פיו של אחמדינג'ד וגם פיהם של גנרלים ישראלים לא מפסיקים לדבר.
נשיא אירן הוא פוליטיקאי, וכמו כל הפוליטיקאים בעולם הם חיים מדיבורים, הם רק לא למדו, ואולי אפילו לא שמעו, ואם כן שמעו וכן למדו הם לא הבינו, או לא רוצים להבין, ש" החיים והמוות ביד הלשון". אך מכיוון שהחיים במזרח התיכון תמיד היו זולים, והמוות הרבה פעמים השתלם ( שבעים בתולות פה, קרוב לאלוהים שם), אז מדברים. הרבה פעמים בהיסטוריה קרה שאחרי שגמרו, או אפילו לפני שגמרו לדבר, התחילו לירות ואחרי שגמרו לירות, חזרו לדבר.
קיים ויכוח, בעיקר אקדמי, בשאלה: האם הדיבורים לפני היריות חסכו חיים, או, אם היו יורים קודם ומדברים אחר כך היו חוסכים חיים? ההיסטוריה מלמדת כי גם כך וגם כך לא נחסכו חיים, והלומדים מסרבים ללמוד מההיסטוריה, או שהם, המסכנים, סובלים מקשיי למידה.
אם היינו קצת יותר "פרימיטיבים", או במילים גבוהות יותר, פחות "אניני טעם", היינו חוזרים לכותרת הכתבה. אני לכשעצמי מעדיף לפעמים להיות עם הפרימיטיבים. לכן אני אוהב את המערב הפרוע, אוהב את סרטי המערבונים (יעני קאובויס).
מכיוון שישנן חילוקי דעות מי הוא גדול גיבורי המערב הפרוע, אתייחס לדבריו של האחרון שבהם, זה שעודו בחיים ושהסתבר, בשנים האחרונות, כי הוא אחד משחקני האופי וההגות הגדולים שהופיעו בסרטים וזו אינה רק דעתי כי אם דעתם של רבים רבים גם מבין אלה שמגדירים את עצמם "אניני טעם".
"אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר!" אם אינני טועה זו אמירה מתוך הסרט "הטוב הרע והמכוער" בכיכובו של קלינט איסטווד. כבר משם הסרט אפשר ללמוד שהוא עוסק בכל האספקטים של החיים. אין מה לומר, זו אחת מהאמירות המבטאות את מהות החיים, כי אם אתה אומר אותה, יש להניח כי אתה בוחר בחיים וכי אתה עדיין חי, כי אם לא, לא הייתה אומר זאת (תרשו לי קצת פילוסופיה בגרוש). האם זו סיבה לאהוב מערבונים? כן, סיבה אחת מני רבות.
מהקל אל הכבד: הנופים היפהפיים שאין בהם לא פילוסופיה ולא מחשבות, פשוט נופים יפים. אניני הטעם יוכלו להרשות לעצמם לומר "אסתטיקה", ובכך להוציא את עצמם מקהל הפרימיטיבים.
הסוסים: לדעתי אחת החיות היפות ביותר. האצילות, התנועה, החוכמה (יש וויכוח). כל מה שתרצו למצוא ביופי. גם "הירוקים" יוכלו להתרשם מיפי החיה הזו והשתלבותה ביפי הנופים הפתוחים. הם יכולים לכעוס על היחס אליהם במרוצי סוסים ואני אהיה הראשון שאסכים איתם.
פשטות החיים בחיק הטבע. 'ממדורות עשן עולה וצליל גיטרה נישא בחלל'. ממש מחנה קיץ של כל תנועת נוער הגאה בעצמה (אך, איזה נוער. ושוב הירוקים האלה).
ומעל לכול, מעל ליופי, מעל לאהבת החיות (איפה אנונימוס וכו'), מעל לפשטות החיים הצנועים, מעל לכול אלה ולכול דבר אחר, היכולת להבחין בין טוב לרע. ואם נוסיף לכך את האמונה היהודית, צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. (בפילוסופיה היהודית נשאלת השאלה בהפוך על הפוך: צדיק ורע לו רשע וטוב לו). את זה יכולים לאמץ להם כל אניני הטעם מהימין ומהשמאל, דתיים וחילונים, יהודים ולא יהודים. כי הרי כולם יודעים שהם הצדיקים ויודעי האמת ורודפי הצדק והאחרים הם הרשעים עושי הרע.
אני יודע שיהיו כאלה שיכעסו על הדברים שאני אומר. זה בסדר, גם אני כועס על עצמי פעמים רבות: על דברים שאמרתי ועשיתי. על דברים שאמרתי ולא עשיתי, על דברים שעשיתי ולא אמרתי. על דברים שלא אמרתי ולא עשיתי. (אני חושב שעניתי על מירב האפשרויות) ואני רוצה להזכיר כמה אירועים בעלי משמעות מיוחדת שיבהירו את מהות הנושא.
האירוע הספקטקולרי ביותר בהיסטוריה המודרנית הוא ללא ספק מלחמת העולם השניה. והאיש שבשמו תולים כולם את כשלון העולם הנאור, הכשלון בכך שהמלחמה לא נמנעה, הרי הוא נוויל צ'מברלין. שליח בריטניה, האומה הגדולה, החזקה והמתקדמת ביותר שידעה אירופה בימים שקדמו למלחמה הנוראה מכל המלחמות שידע העולם עד אז. על גורלו של העם היהודי איני רוצה לדבר כאן כי לדעתי אין מילים, בשום שפה, שיכולות להסביר את השואה, גם אם יש כאלה שמכחישים אותה.
דיברו... ודיברו... ודיברו... והמדברים דיברו ו'השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט'. דיברו כשהגרמנים פלשו לצ'כיה. דיברו כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה. ומהצד השני דיברו מולוטוב וריבנטרופ. אך כמו שאומרים הילדים: "כשלא הולך בדיבורים, ילך במכות". אבל אנחנו יודעים שיש מכות, ויש מכות. כשהעולם הבין סוף סוף שבדיבורים זה לא ילך, רק אז, ורק בגלל שבריטניה ופולין חתמו ביניהן על איזה הסכם הגנה, ורק בגלל שבריטניה לא רצתה שיחשבו שהיא לא "ג'נטלמנית" ולא עומדת מאחרי ההסכמים שחתמה, היא נכנסה למלחמה.
אך כמו שאמרנו, יש מכות ויש מכות. פולניה- נכבשה. מדינות בנלוקס- נכבשו. צרפת-נכבשה. דנמרק, נורווגיה- נכבשו. יוגוסלביה, יוון-נכבשו. כל אלה נכבשו ומדינות אחרות באירופה הצטרפו. תוך פחות משנתיים היתה כל אירופה תחת הכיבוש הגרמני. עד כאן אפשר לומר כי "יש מכות", ורק ב1941 אחרי שברה"מ החליטה שיש להחזיר מכות, וארה"ב שאחרי פרל הרבור החליטה גם היא שיש להחזיר מכות, אפשר לומר "ויש מכות".
כנראה שרק אז הבינו בעולם את מה ש"אוהבי ישראל" בימינו מאשימים שישראל כבר הבינה מזמן, ש"מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח". אני נוטה לחשוב שזו האשמת שווא כי, עד כמה שידוע לי, ישראל לא תמיד מבינה את זה.
זה היה מזמן וזה היה שם. נחזור הביתה ונראה:
תחילת המאה ה-20 בארץ-ישראל. שקט, יורים, לא מדברים. יושבים במארב, מחכים לקורבן. לא חשוב אם זה איזה חקלאי מזדמן, או אוטו בודד שנוסע בין ישוב בודד אחד לישוב בודד שני. לא עושים מזה ענין גדול. יורים, הורגים, ונעלמים?עד שהגיע ווינגייט והקים את פלוגות הלילה. גוי זה גוי, דיבורים זה בשביל היהודים, ואם לא דיבורים, אז להתחבא בתוך הגדר. פתאום הסתבר שלא מוכרחים להתחבא ולא חייבים לדבר?אפשר ללכת ולירות ולחזור הביתה.
מלחמת השחרור. דיברו ודיברו, כל העולם דיבר עם כל העולם. כשבא היום, והוכרז על הקמת המדינה, התחילו לירות ברצינות. לא שלא ירו לפני כן. ירו גם ירו, אבל אמרו שזה רק פרעות או עוד כל מיני מילים. היום היו מגדירים את זה כ"מאבק אתני בעצימות נמוכה". באמת, איזה נשק כבר היה באיזור? כמה אנשים כבר נהרגו? תלוי את מי שואלים. אז היו היהודים אומרים שזה טבח, היום אומרים את זה הערבים.
מזל היה ליהודים שהם ידעו לירות טוב יותר וגם תוך כדי הדיבורים. כשנגמרו היריות המשיכו לדבר כאילו היריות לא היו. דיברו ודיברו, וכדי שלא ישכחו ולא תהיינה טענות, חתמו על הסכמי שביתת נשק, הסכמים שבפועל לא שינו שום דבר. מיד כשגמרו לדבר ולחתום והקימו כל מיני מנגנונים שיזכירו שהיו דיבורים והיו ההתחייבויות, חזרו לדבר ולירות.
האו"ם היה שמום והמתאבדים עוד לא למדו "תמות נפשי עם..." . הם קראו לעצמם "פדאיון" וצה"ל קרא לזה "פעולות תגמול", ושני הצדדים השתדלו מאוד להצליח ולהרוג כמה שיותר מהצד השני, וכל זה בלי דיבורים. את הדיבורים הם השאירו לאנשים החשובים שיודעים לדבר בלי לומר שום דבר ושלא נותנים לאיזו אי-הבנה לקלקל להם את המפגשים עם בני מינם.
עוד אלה מדברים בסלונים על ביסקוויטים ומי סודה (קוויאר ושמפניה), בשקט בשקט ומהר מהר מתחילה ונגמרת מילחמת סיני.לא חשוב כמה נהרגו. כמה נפצעו. נראה כעבור זמן קצר כי המלחמה נערכה רק כדי לספק למדברים חומר חדש לדבר עליו. מדברים כדי למחוק את זכר הקורבנות, מדברים כדי לגבש הסכמים חדשים שיספקו סיבות להמשיך ולהעסיק את חיילי הכוחות לשמירת השלום של האו"ם-שמום ואת מקומות העבודה של אונר"א לאנשים, שזה נותן להם סעד ותעסוקה, והעיקר שהמצב יחזור לקדמותו.
המצב בהחלט חזר לקדמותו. המדברים המשיכו לדבר וההורגים המשיכו להרוג וכולם ידעו את תפקידם ויעודם ליצור את התנאים למלחמה הבאה. המלחמה אכן באה. לא שהיא פסקה, רק שבין המלחמות הגדולות, המשיכו להתקיים מלחמות קטנות שלא היו מלחמות "נורמליות", כאלה שצריכות להביא להכרעה חס וחלילה, אלא כאלה שצריכות רק "להתיש" את הצד השני ולהרוויח זמן כדי לצבור כוחות למלחמה הגדולה שתבוא, (היום קוראים לזה "הודנה"), שאז אולי תהיה הכרעה, שלאחריה אפשר יהיה לדבר ולחתום על הסכמים שיהיה מה להפר אחר כך.
אמרו שזה לקח רק כמה שעות לחיל האוויר להכריע את המלחמה, כלומר שכל מה שבא בששת ימי הלחימה היה "סתם". ואם תוך כדי הסתם הזה נהרגו, לפי הערכות, כמה עשרות אלפי בני אדם, נו מילא, הרי מובן שבמלחמה נהרגים בני אדם. נכון שהם לא היו אשמים במותם. המנהיגים היו אשמים. הנהרגים רק שילמו את המחיר. הרוב המכריע של הנהרגים היו ערבים, וזה עשה אותם ללא חשובים בעינינו. "זבש"ם"!
הבעיה היתה כל כך בעיה של הערבים ולכן ישראל הרשתה לעצמה להתענג על ישיבתה על "זרי הדפנה" ולשכוח את כל תורת הלחימה של המערב הפרוע: "אל תדבר, תירה". הכוונה היא לא לירות סתם לכל הצדדים וללא סיבה, אלא להיות דרוך תמיד וש"אם רצונך בשלום היכון למלחמה". וזה אומר להיות ער ולהבחין בסכנת מלחמה ולירות את יריית הפתיחה ולהילחם את "מלחמת המנע" ולהעביר במהירות האפשרית את המלחמה לשטח האויב.
מה היה הסוף של התענוג הזה כולנו יודעים. דיברנו והחכמים בינינו דיברו עם החכמים של כל העולם. כולנו ידענו שאנחנו כל כך חזקים, ושאף אחד?וביחוד הערבים האלה--לא יוכל לנצח אותנו. ומכיוון ששוב איננו עומדים בפני סכנה קיומית, אנחנו יכולים וחייבים להיות נדיבים ולוותר וויתורים כואבים ולעשות מחוות. והמתים? אלוהים ירחם עליהם! אנחנו נהיה הנחמדים ולא נהיה הראשונים לפתוח במלחמה. עד היום אנחנו המומים להכיר בעובדה שהערבים האלה הם לא מטומטמים כמו ששכנענו את עצמנו שהם, וגם הם יודעים ש"אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר".
לפתע התרבו בינינו כאלה שידעו לומר שהמתים הם "קורבן שווא". ואנחנו יודעים, אפילו אם אנחנו לא אומרים את זה בקול רם, שפרוש המילה "שווא" יכול להיות 'מיותר', ' ללא תועלת'. והאידיוט שחושב שטרומפלדור אמר (או לא אמר?א.ח.), "טוב למות בעד ארצנו", הוא אכן אידיוט כפול ומכופל, כי הוא גם מאמין שטרומפלדור אמר את זה וגם חושב שטרומפלדור צדק. והמסקנה: הביתה !!! אני הביתה, והאחרים, הם שילכו למות בעד ארצם שהיא רק במקרה גם ארצם של כל ההולכים הביתה. ובבית חיכתה להם אמא, ליטפה את ראשם ואמרה להם שטוב הם עושים ושיש מספיק מקום מתחת לסינור וחם שם ומוגן שם ונעים שם, ושם גם אפשר להיות מוסריים.
לפעמים נדמה לי שישראל חוזרת אל עצמה. כשהיה איום גרעיני עירקי ראתה ישראל כי זכותה המלאה היא להפציץ את הכור הגרעיני. לא רק ישראל ראתה את זכותה כזכות להגן על עצמה, כל העולם ראה את זה כנכון. לאחרונה הבינה ישראל כי הולך ומתגבש איום גרעיני סורי והפציצה את המתקנים. ישראל שתקה ולאחר כמה גימגומים חסרי חשיבות גם העולם הכיר בזכותה/חובתה של ישראל להגן על עצמה.
אולם הסתבר כי השיעור שהיה אמור להילמד עד תומו במלחמת יום כיפור נלמד רק בחלקו. אני לא שותף לכל הביקורת על מלחמת לבנון האחרונה (השנייה, אם תרצו). הביקורת העיקרית שלי היא שגם לאחר שכבר פרצו הקרבות, המשיכו הדברנים לדבר מבלי לדעת על מה ומה הם מדברים ולמה הם מדברים, אך ברור יותר מכל הוא שהדיבורים האלה, שנאמרו תוך מהלך הקרבות, מנעו מהלוחמים להלחם כנדרש במלחמה, ואף כי, לפי עדויות הלוחמים, הם ניסו להבין את רצונו של הדרג המדיני,
לצערי אני מוכרח לומר כי היה זה ניסיון שווא. כי הדרג המדיני עצמו לא הבין את אשר דיבר, ואת חוסר ההבנה הזה העביר ללוחמים והם הם אלא ששילמו על כך בחייהם. אם היה זה המחיר האחרון היינו יכולים לנשום נשימות עמוקות בין בכי לבכי. אולם כיום ברור כי המחיר שישלמו אלה שישלמו הוא עוד לפנינו.
שוב ישראל עומדת בפני איום גרעיני. איום זה דומה ושונה מהאיומים הקודמים. אירן אינה עירק, וודאי וודאי שסוריה אינה אירן. אירן, גם בלי עוצמה גרעינית, היא מעצמה מקומית במזרח התיכון. קל וחומר שהיא תהיה בעלת מעמד שכזה אם יעמוד לרשותה כוח גרעיני.
אני איני מאמין שאירן, במצבה כיום, מסוגלת לממש את האיום הגרעיני. אף כי יש ברשותה טילים המסוגלים להגיע לישראל, חייבת להשאל השאלה האם הם גם מדויקים במידה הנדרשת. מדינת ישראל, כמטרה, היא בעייתית מאוד. אפקט המרחק, בתוספת חוסר דיוק מירבי, מהווה אפשרות, יותר מסבירה, של החטאה. החטאה שכזו מסכנת את מדינות ערב הגובלות בישראל. יותר מכך, היא מסכנת את כל המקומות הקדושים לאיסלם, כמו גם את השטחים המיושבים כיום על ידי ערביי ארץ ישראל שמשני צידי כל קו המפריד בין יהודים לערבים.
אם המטרות המדיניות של אירן הן לפתור, או לסייע בפתרון הבעיות האלה, עדיף יהיה , מבחינתה, להימנע מכל פעולה מלחמתית ארוכת -טווח נגד ישראל. אין הדבר אומר כי היא אינה יכולה לפעול בדרכים אחרות, ואין הדבר אומר כי אין היא יכולה, כפי שכבר עשתה, לנסות לפגוע בישראל באמצעות החיזבאללה מלבנון אם או בלי סיוע סורי, ובאמצעות החמאס מרצועת עזה אם או בלי סיוע מצרי.
אולם סקירה של ההיסטוריה תלמד אותנו כי כבר היו דברים מעולם. בין אם מתוך שיקול מוטעה ובין אם כתוצאה של אבדן שפיטה או "טרוף", נעשו דברים חסרי אחריות ואסונות שאי אפשר היה לחזות אותם מראש. האם זה הדבר האפשרי? יתכן! אך גם אם לא נאמין לאפשרות שכזו, עבור ישראל זו פריווילגיה שאין היא יכולה להרשות לעצמה.
העולם יכול להמשיך ולדבר, גם זה כבר קרה בהיסטוריה. אך מאחר ובמקרה שלנו העולם אינו מאויים, בעוד שישראל היא המאויימת ובצורה גלויה ובוטה, עליה להיות מוכנה, וכמו שנאמר "עם האצבע על ההדק". יכול להיווצר מצב שבו תהיה ישראל חייבת לפעול, דבר שרבים בעולם רואים את זה כאפשרות סבירה ואולי אפילו מחוייבת המציאות.
פעמים מספר בעבר, הקרוב והרחוק, עמד העולם מנגד מבלי לנקוף אצבע. חלקו מתוך אדישות, חלקו מתוך תקווה, סמויה או גלויה, שישראל תפסיק להתקיים ו"תימחק" מעל מפת העולם, בין אם מתוך שינאה ובין אם מתוך אינטרסים. אי לכך, על ישראל לבחון מתוך חרדה קיומית ואחריות שאין לה סייגים או גבולות, את ההתפתחויות באירן עצמה, את קשריה עם ארצות ערב או כל גורם שיש סיבה לחשוב כי הוא מעוניין לפגוע בישראל. לעולם אל תחכה ישראל אפילו רגע אחד מיותר, לא לעזרת העולם ולא לכישלון אירני או ערבי. אם יגיע חס וחלילה הרגע שיהיה "הרגע שלפני" אל תחכה ישראל אפילו שניה אחת, על תדבר עם אף אחד אלא תזכור כי אם ברצונה לירות, שלא תדבר. שתירה!
ואני רוצה להאמין כי יש בידי ישראל תשובה למקרה שכזה.
?
