9 דצמבר 2011
עוול מארץ יזעק
נספר כאן את סיפורו של משה זר, יהודי יקר, גואל אדמות ההתישבות יהודית בשיטחי יו"ש. לאיש וליישוב רמות גלעד אשר הוקם על שם בנו שנירצח בפיגוע זדים נעשה עוול הזועק לשמים, אך העוול נוגע לעשרות נפשות אחרות ומהם לכל עם ישראל.
לפני כ- 29 שנים רכש האזרח משה זר שתי חלקות אדמה ליד היישוב היהודי קרני שומרון ובסמוך לכפר הפלשתיני ג'נסאפוט. משה זר שילם לבעל הקרקע, תושב הכפר את שוויה הנידרש תבין ותקילין בהסכמה מלאה וברצון טוב בין שני הצדדים. הקרקע הינה קרקע המוגדרת "מאלייה" דהיינו, הקרקע נושאת רישום במסמך ירדני המאשר את הבעלות על הקרקע. על ה"מאלייה" והעברת הבעלות של החלקה הראשונה חתם הבעלים הקודם הפלשתיני ועל חלקה זו אין חולק כיום באשר לבעלותו עליה של משה זר.
מבעוד מועד החתימה על העברת הבעלות לגבי החלקה השניה הגיע משה זר למקום על מנת לבצע בה כנהוג מדידות קרקע. ערביי הכפר ג'ינסאפוט אשר הבחינו והבינו במה המדובר, לא איבדו זמן, התנפלו על שכנם בעל הקרקע הפלשתיני והיפליאו בו מכותיהם רצח על שהעז למכור קרקע ערבית "קדושה" ליהודי "טמא".
לאחר תקרית זו, שילם משה זר את שווי הקרקע בחלקה השניה תבין ותקילין למוכר, קיבל לידיו את שטר ה"מאלייה" אך ללא חתימת המוכר. השנים הסכימו (וזאת הפך לנוהג מקובל עקב איומי רצח על המוכרים הפלשתינים במקומות אחרים), כי עקב הסכנה המוחשית לחייו של הפלשתיני מצד בני כפרו הרי שלא תצורף החתימה "המרשיעה" אך יישמר הסכם המכירה בין הפלשתיני למשה זר אשר יהיה רשאי כמובן לעבד את השטח שקנה ואילו הערבי (הוגן למופת, יש לציין) לא ימחה (בהתאמה לחוק העות'מני). וכך הווה.
חשוב לציין כי החוק הישראלי אינו חל על שיטחי יו"ש ולכן החוק העות'מני שהיה שריר וקיים לפני מלחמת ששת הימים ותפיסת השטח על ידי מדינת ישראל, הינו שריר וקיים משפטית, ישראלית ובינלאומית בשטחים אלו. בהתאם לחוק זה (תקנה 78 בחוק העות'מני) הרי בעלותו של אדם על קרקע הופכת לעובדה מוגמרת וחוקית, ברת רישום במסמכי המקרקעין במדה ועיבד אותה הטוען לבעלות מעל 10 שנים וכי משך זמן זה לא עתר או מחה אי מי לבעלות על הקרקע. ואכן כך הווה. משה זר עיבד הקרקע בשופי ונחת משך עשרות בשנים באין מכהה מכח בעלותו על הקרקע. גם לאחר פטירתו של הפלשתיני, כיבדו יורשיו את ההסכם והמכירה דה-פקטו שנעשתה על הקרקע ומעולם לא צרפו קולם לאירגוני השמאל הרדיקלי הישראלי אשר נפלו על הסיפור לעיל כמוצאי שלל רב ודרשו מעושי דברם בפרקליטות המדינה להחריב את המבנים בשטח. למותר לציין כי פרקליטות המדינה אינה משתפת פעולה עם חובבי ציון אלא עם צוררינו מבין מקעקעי ציון.
היתה זאת יד המקרה הנורא אשר בנו של משה זר, גלעד זר הי"ד, יליד קיבוץ בארות יצחק קצין הביטחון של המועצה האזורית שומרון ותושב איתמר, נירצח בפיגוע חבלני בשנת 2001 בעת מילוי תפקידו והוא כבן 41 שנים . אביו משה זר החליט לתרום את הקרקע המדוברת לעיל לשם הקמת יד לזכרו, יישוב בשם רמת-גלעד להנצחתו של בנו שנפל ביד מרצחים.
מאז חלפו עשר שנים, ברמת גלעד מתגוררות כיום 10 משפחות ולהן 30 ילדים. היישוב התפתח, גדל, פרח ועומד לגדול. אלא שכאן ניכנסו לתמונה עיטי הטרף מפרקליטות המדינה באמצעות להקת המעודדות שלהם מאירגוני השמאל הקיצוני השוטם. הללו התעלמו משטר המכירה, ה"מאלייה" המצוי בידי משה זר ומהעובדה שמעולם לא דרש פלשתיני שהוא את הקרקע בטענת בעלות, וחרשו מזימות כנגד כל הגיון וצדק אלמנטרי להרוס את הישוב כליל תוך שגורמים אסון הומניטרי לעשרות רבות של יהודים וילדיהם אשר יושבים על קרקע אשר ניקנתה בכסף מלא על ידי משה זר. כמובן כי תני הפרקליטות גייסו לעזרתם את הבג"צ באמצעות עתירות מוזמנות ומתוזמנות משותפיהם באירגוני השמאל הרדיקלי
ההכנות להריסת היישוב הינן בעיצומן בהתאם להתחיבות המדינה לבג"צ אשר כמובן הכשיר את השרץ, להריסת היישוב עד תום השנה האזרחית הנוכחית.
חשוב לציין את שיתוף הפעולה "הפורה" הקיים בין הפרקליטות אשר בה שורצים מן המסד ועד הטפחות כבר עשרות עורכי דין, חניכי תוכנית ההשתלמות השמאל-רדיקלית במימון "הקרן לישראל חדשה" הנערכת בקיני משטמה אנטי-ישראלית בארצות הברית. עו"ד מהונדסים-אידאולוגית אלו עושים כל שביכולתם מאז 20 השנים החולפות להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה הפלשתינים" ולהשיבה לגבולות אושוויץ (67 ), בשם אידאולוגיה פאן-קומוניסטית, אוניברסלית, רדיקלית, אנטי יהודית וציונית בוטה. למותר לציין כי מתישבי יו"ש הינם מטרה מועדפת על פעילי השמאל הרדיקלי בפרקליטות המדינה ומקרה משה זר והישוב רמת-גלעד הינו אך דוגמית זעירה לאשר קורה לאשורו בחבל ארץ זה אשר הפך למשיסת ידו של כל מצורע וזב חוטם בפרקליטות המדינה ובשריון האולטימטיבי לו הם זוכים בפועלם המאוס הלזה, הלא הוא בית המשפט העליון.
חשוב לציין כי תמונת הראי של הפיאסקו השלטוני ברמת גלעד חוזרת על עצמה במחזוריות מבהילה בישובים גבעת-האולפנה, גבעת-אסף ובמגרון. השטח שונה, האנשים אחרים, אך חוסר הצדק, ההתעלמות הבוטה והמחציפה מהתושבים שם אשר קנו את השטח עליו מתגוררים בכסף מלא עם תעוד מושלם לכך, הלעומתיות של שלטונות מדינת ישראל כנגד אזרחיה, קיעקוע זכויותיהם האזרחיות האלמנטריות, בעינו עומד.
נוסיף גם כי פלשתיני הטוען לבעלות על הקרקע נידרש אך לעיתים רחוקות להציג מסמכי בעלות. אנשי המנהל האזרחי והפרקליטות יחדיו עם הפיקוד הבכיר הצה"לי "מאמינים" להם ללא היסוס או עכבות. לטעמם, כל שטח אשר הינו חסר הגדרת "בעלות והמדינה" מטעמים של הזנחה ושאר ירקות פוליטים של אנשים שטופי אג'נדת שמאל קיצוני בפרקליטות המדינה לדורותיה, לא סימנה אותו כ"אדמות מדינה", הופך אוטומטית לשטח בבעלות ערבית. אליה וקוץ בה, "הבעלים הפלשתינים" אינם בנימצא באשר מעולם לא היו בעלים רשומים לפי חוק של אדמות אלו. אך מעריצי גלילאו-גליליי אינם נירתעים, "ואף על פי כן נוע תנוע" ואיגך זיל גמור. שלטונות ישראל מקיימים בכך את זכות השיבה הפלשתינית העתידית לאדמות ביו"ש כנגד כל חוק, צדק וסדר תוך שדואגים לסילוק זוחל של היהודים משטחי ארץ ישראל בעורמה ואחיזת עינים. הדרישה הנחרצת להציג מסמכי בעלות מעם היהודים אשר גם הם ניזרים לרוח למרות הצגתם, הינה מיועדת אך ורק ליהודים. ואנו לתומנו חשבנו כי האנטישמיות כנגד יהודים משום שהינם יהודים הכה רווחת בארצות הים, פסה עם הקמת מדינת ישראל.
מהם מניעי משרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון לתמוך בביצוע הגרוש של יהודים היושבים על האדמתם כחוק, נתון להשערות בלבד. אין לחץ חיצוני לבצע את הגרוש. אין ואסור כי יהיה חיפזון בכל פעולה שהיא שהרי גרוש מסוג זה פירושו השלכת 10 משפחות על 30 ילדיהם לקור החורפי המצמית של שטחי יו"ש בלא מחסה ואמצעי חימום מינימלים ובוודאי ללא מזון או משקה. אטימות הלב והאכזריות הקלגסית של המגרשים לדורותיהם, שמה יצא למרחוק. האם אי-מי מעלה בדעתו כי כוונות הגרוש באות לאותת ויורידו את "האבו" מעץ הקוקוס עליו טיפס במימנות כה גבוהה בעזרת בעיטת צד אובאמית? לא הגיוני ולא אפשרי. ולכן "מי - מת" מה החיפזון אפילו והיה צדק מה בצידם של המגרשים (ואין כזה)? שהרי להרוס ניתן באיבחת רצון אך להשיב את השטח לידינו בכל הסכם שהוא כבר לא ניתן בבחינת "שטח פלשתיני משוחרר לא יוחזר" (ראה יישובי צפון השומרון העומדים בשיממון הריסותיהם מאז 2005 ). או שמא אנו שוב חוזרים למשוגותינו הנלעגות ושוב "מחזקים את אבו מאזן" (למען ישב יציב יותר במרומו של עץ הקוקוס).
ביום ראשון ה- 11 דצמבר 2011 תערך הצבעה בקרב חברי הממשלה אודות "חוק המאחזים" הבאה להסדיר אי-בהירויות (לכאורה) בהקשר ליישובים כדוגמת רמת-גלעד, גבעת-אסף ודומיהם. הצעת חוק זו אפשר ותפסיק את מחול השדים האופף את אותם היישובים המועצם על ידי "עמותות גולדסון" ופרקליטות המדינה. אנו מפגיעים ומאחלים לשרים להיות בעשתונותיהם ולהביא פיתרון סוף-סוף אשר יאפשר לתושבי אותם ישובים לחיות חייהם כסדרם ללא להט חרב הגרוש המתהפכת תדיר מעל ראשם.
איננו חפצים להכנס לוויכוח הנטוש בין אוהבי ציון למקעקעי ציון בדבר בעלותנו על ארץ ישראל, היכן מותר או אסור לנו להתישב. לא נפתור את המחלוקת כאן במאמר זה, גם מפאת קוצר היריעה ולא שלא קבענו דעתנו בסוגיה. אלא שאין אנו דנים כאן בסוגיות פוליטיות (לכאורה) אלא בסוגיות של זכויות אזרח. בין אם נחפץ ואם לאו, משה זר מתגורר כיום יחדיו עם עוד כחצי מליון יהודים טובים בשטחי יו"ש, אלו הם אזרחים ישראלים, יהודים יקרים אשר אש התנ"ך והאידאולוגיה והמוסר היהודי בוערים בעצמותיהם. עד אשר תיושב המחלוקת לגבי שטחי יו"ש וברי כי ברבות הימים מרביתם המכרעת של שטחי ההתישבות היהודית שם יהפכו כך או אחרת לשטח ריבוני ישראלי, הרי שאזרחינו שם לא היו, אינם ולא יהיו אזרחים סוג ב', יש להם זכויות, הם אזרחי מדינת ישראל אשר ככלל, נישלחו וניתמכו על ידי מדינת ישראל על ממשלותיה להתישב היכן שיושבים.
עלינו לזעוק את זעקתם, את נישולם המחפיר מצדק, מזכויות אזרח אלמנטריות, עלינו להטיל כתם-עד על מצחם של המתעללים והמקעקעים זכויות אזרחינו שם. עלינו לשמור כל התעוד לעוול המשתולל כנגדם, כתוב ומצולם. יבוא יום והעם יבוא חשבון עם אותם היהודים המתעללים בבני עמם ועלינו להיות מוכנים משפטית וציבורית לימים שיבואו. המתעללים ישלמו, זה ענין של זמן בלבד, אך זה יגיע. הם ישלמו אישית בתקופת חייהם או צאצאיהם לשילשים וריבעים. העם יצביע על מעלליהם באומר ובצליל לדראון עולם בקנון ובמסורת היהודית. כפי שאנו זוכרים לדראון עולם, ללעג ולקלס צוררים כהמן האגגי, יזכור העם גם הללו למשל ולשנינה. אנו היהודים סבלנו ועוד נסבול בוודאי מידי הקמים עלינו לכלותינו ובהם אותם ניבזים מתוכנו, משתפי הפעולה עם צוררינו.
אלו לא יוכלו לקחת מעמנו את תחושת הגאווה, השייכות לעם עולם, את הזיכרון. אנו בני העם היהודי נחנו בזיכרון עד, בזיכרון חוצה יבשות ואלפי שנים, אנו ניזכור, אנו, בנינו נכדינו ונינינו ואלו שיבואו אחריהם. הפנקס פתוח והיד רושמת.
אהרון רול
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
