ילדים "שעושים לך את זה"
הכול התחיל כשאחותי שלחה את הידיעה שכאן, והכריזה בצחוק והתלהבות "מצאתי את אחותך התאומה". "הרגישה שלי" זו רשימה קצרה של אם משועשעת נוכח תגובת בתה הקטנה למראה חשופיות חסרות שריון....
[לקישור]
קטע אחר שקראתי מספר על זאטוטית שאמה רוותה נחת מתגובתה כשישבו יחד וקראו את הספר "איה פלוטו"(זוכרים?). כשהגיעו לתמונה עם הסוס שאלה הקטנה מה האיש עושה לו. האם היססה, כי בספר הרי האיש מרביץ לסוס בשוט (מסר חינוכי לילדים נפלא נכון?!) ואמרה זאת כפשוטו בלית ברירה – הוא מרביץ לו. הקטנה נשקה לסוס שבספר, ואמרה ברצינות תהומית שהוא בוכה כי כואב לו, חיבקה את הספר, והצביעה על השוט באומרה נחרצות שהיא עצמה אינה אוהבת את זה וגם הסוס לא !
ככה תפסו אותי הרהורים וערעורים על איך שזמנים משתנים, ומה שנראה כיום אנושי, ובעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, פעם היה חריג ולא מקובל, והיו מסתכלים על זה אחרת. עשה לי הקטנים הללו דז'ה וו על איך שמספרים שאני הייתי פעם.
טרנדים, אופנות, מוסכמות חברתיות, כמעט תמיד, מקטנות, לא במיוחד נחשבו בעיני, בודאי לא כ must, ואם משהו שבה את לבי החזקתי בו בעקשנות, מבלי להתחשב בכלום.
מקטנותי למשל אהבתי ללטף חתולים, מה שלא היה מקובל, ומיותר לציין שלא היו מודעות ולא ארגונים לבעלי חיים וכדומה. הייתי יושבת בפתח ביתי ומלטפת אותם בשמש להנאתי. אמי הייתה מבקשת בקביעות שאכנס הביתה שלא יראו...ואני כילדה לא בדיוק הבנתי: מה לא יראו? מה יש לראות? ואח"כ חשבתי לעצמי למה זה צריך לשנות לי בכלל.
בת ים אז הייתה חולות וגבעות, בתים בודדים פזורים, כבישים ראשיים בלבד, ושכנים כולם היו משפחה אחת. מדי פעם היו מופיעים עגלונים עם עגלה רתומה לחמור מסכן ומכריזים בפעמון "קרח קרח" "נפט נפט" זוכרים חלקכם -
יום אחד שיחקתי בחוץ, ואמי היקרה מספרת ששומעת אותי צורחת בחוץ בצורה יוצאת דופן, ורצה החוצה בבהלה, ומה עיניה רואות?
את ילדתה הזערורית בת השלוש עומדת בחוצפה, וזעם שלא הכירה, מול עגלון כזה, מנבלת את הפה בכל אוצר המילים המופלג שידעה בגילה, מאיימת שלא יקנו ממנו כי הוא מרביץ לחמור,"וכואב לו". כשראתה הילדה, מספרת אמי את "התגבורת", התעלפה לה בידיים. הכאת החמור, ההבנה שכואב לו, והעובדה שזה נמשך, היו יותר מדי.
חייכתי, שימח אותי שיש ילדים כאלה, ובודאי רבים אחרים. בדומה למה שהייתי, אלא שאז בקטנותי לא היו מודעות, חינוך, וארגוני בע"ח כמו היום. אבי האהוב ז"ל טען בעניין זה לגבי שזה לא בא מחינוך מהבית, לא תורשתי, ושלא ישאלו אותו מאיפה, כי הוא לא יודע. רק לדבר אחד הסכים, שאני עקשנית כמותו......
בתה של כותבת הטור ב ynet והילדה בסיפור עם הסוס, מזכירות לי את הילדה שהייתי פעם. בודאי יש עוד זאטוטים וסיפורים דומים, שאם הייתי שומעת היה משתנה מיידית מצב צבירה שלי והייתי הופכת מיידית לשלולית של חיוכים ונחת על הרצפה.
יש לכם - אנא ספרו, לא להתקמצן, אוהבת קטעים כאלה.
אולי אפילו אצרף חלקם לפוסט, וניצור אוסף שלוליות גדול ונחייך לעצמנו כאידיוטים, מה כ'פת לנו.........
עלה במקור כולל תמונות ולינקים בבלוג שלי כאן
[לקישור]
התחברות אל בע"ח במקום לשלוט בהם מרוממת אותנו לכוכבים (ברברה קלו הנד) http://cafe.themarker.com/user/114149/ bonbonyetta@walla.co.il
