היישוב Pedernal ממוקם בסמוך לערים Cocordia ו- Ubajay בפרובינציית אנטרה ריוס שבצפון ארגנטינה. היישוב נוסד כחלק מפרויקט להצלת יהודי רוסיה ומזרח אירופה שסבלו מרדיפות ופוגרומים בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. פרויקט ההצלה היה יוזמה של הברון מוריס דה הירש וכלל יישוב מחדש של יהודים בקרקעות שנרכשו בארגנטינה. לצורך הוצאת הפרויקט אל הפועל הקים הברון את חברת JCA, Jewish Colonization Association, שעסקה בהעברת היהודים והקמת המושבות בארגנטינה.
רבות מן הקרקעות שנרכשו לצורך יישוב היהודים בארגנטינה נרכשו במחוז אנטרה-ריוס, בו הוקמו מספר יישובים כבר בראשיתו של פרויקט ההתיישבות. במסגרת זו תרו פקידיו של הברון אחר קרקעות באזור. בשנת 1904 קנה ארגון ה- JCA את החווה "Santa Isabel" משני אחים ממוצא בריטי שנשאו את השם "Mathven". החווה הייתה בגודל כולל של כ-129,700 דונם במחוז קונקורדיה והייתה ממוקמת בין שני נחלים, נחל ה-Grande ונחל ה- Rabon. האחים Mathven הציבו כתנאי למכירת הקרקע את הדרישה כי השם המקורי של החווה יוותר גם לאחר העברת הבעלות, על כן המושבה הוקמה בשם Colonia Santa Isabel. Pedernal (תחילה היה שמה של העיירה Pedermar ואחר כך שונה שמה לפדרנל) היה השם של המרכז העירוני שבו התרכזו נותני השירותים והאדמיניסטרציה של המושבה.
התוכנית רקמה עור וגידים ובשנת 1908 עלתה על הקרקע המושבה "סנטה איסבל",51 משפחות, רובן מאוקראינה, היוו את גרעין ההתיישבות הראשון. כמו מרבית המהגרים היהודים לארגנטינה באותה תקופה, משפחות המייסדים ניהלו אורח חיים יהודי אדוק והשפה הדומיננטית הייתה אידיש. ההתיישבות נבנתה בצורת חוות/חלקות משפחתיות הבנויות סביב עיירה מרכזית ובמרחקים שונים ממנה. לפני העלייה על הקרקע, הכינו אנשי JCA את המקום עבור המתיישבים. במסגרת זו הוקמו גדרות תחמו חלקות משפחתיות שהשתרעו על פני שטח שנע בין 1500 ל-2500 דונם. בנוסף בנתה החברה בתים ראשוניים וצנועים למשפחות, ציידה אותם בכלי עבודה, מספר מועט של חיות משק וכלי בית שנמסרו למתיישבים עם ההתיישבות. החברה דגלה בפרודוקטיביות וחינוך לעבודת האדמה, אחת ההשלכות של תפיסה זו הייתה בעובדה שהמתיישבים לא קיבלו את הציוד, הקרקע או כל דבר אחר כמענק והללו ניתנו כהלוואה שאותה התחייבו להחזיר לאחר הקליטה וגידול התבואות בשנים הראשונות.
השנתיים הראשונות בתחומי המושבה היו קשות והמתיישבים סבלו ממחסור רב שכלל גם מחסור במזון. בין השאר, נבע הדבר מן העובדה שלמושבה לא היה שוחט שיבצע שחיטה כשרה של בעלי חיים והמתיישבים שהיו יהודים אדוקים לא יכלו לאכול מן הבקר שהיה נפוץ באזור זה של ארגנטינה. רק ב-1910 פתח אחד מן הילידים המקומיים אטליז באזור המושבה אך התושבים סרבו לרכוש בשר משחיטה שבוצעה ללא השגחה של שוחט. לאור דרישת המתיישבים, באותה השנה הגיע שוחט לעיירה ושמו היה יעקב פרמן ז"ל שכונה על ידי הגויים המקומיים El Cura"" (הכומר). בשלבי ההתיישבות הראשונים, הקפידו המתיישבים על מסורת ישראל ובין שאר המצוות שקוימו הם הקפידו שלא לחלל את השבת וכך בשבת נעצרה העבודה לחלוטין.
הלבוש היהודי המזרח-אירופאי שהיה כמובן חריג באקלים הלח של אנטרה-ריוס, שפת האידיש שנשמעה למקומיים כשפה מוזרה, מנהגיהם השונים של המהגרים היהודים ופערי התרבות העצומים בין הילידים המקומיים והמהגרים היהודים, הביאו לכך שבראשית ההתיישבות זכו המהגרים פעמים רבות ליחס שלילי מן המקומיים ולא חסרו עימותים, מעשי נוכלות ואף מעשי תוקפנות מצד המקומיים. לצד הללו, מתועדים גם מקרים של סיוע ושיתוף פעולה.
למרות העובדה שחברתJCA בחרה את המתיישבים המהגרים על פי קריטריונים שונים ובחנה את התאמתם להתיישבות בטרם נשלחו לארגנטינה, בסופו של דבר, מרבית המתיישבים שהגיעו למושבה לא היו בעלי ידע חקלאי ולא עסקו בחקלאות בארץ מוצאם. בנוסף, חלקים נרחבים מן הקרקעות שקיבלו המשפחות היו שדות בר שלא עובדו קודם לכן. הקרקע התאפיינה בעצים קוצניים ושיחים סבוכים. על כן, נדרשו המתיישבים לברא את הקרקע ולהכשירה לעיבוד חקלאי. תחילה גידלו המתיישבים דגנים שונים ובמיוחד חיטה. הקרקע באזור לא הייתה פורייה והיבולים לא היו גדולים יחסית לשטח המושבה. בשלבים הראשונים לא היה מיכון אוטומטי ועבודת השדה הייתה קשה ביותר. בנוסף, אזור אנטרה-ריוס התאפיין בתנאים קשים למחיה ולעבודת האדמה שלא הקלו על המתיישבים. המתיישבים סבלו משיטפונות, מכות ארבה ופגעי טבע רבים ולעיתים אף מהתנכלויות של הילידים בסביבה, מה שהקשה את עבודת האדמה גם לחקלאים מנוסים וודאי במקרה של חקלאים מתלמדים. על הקושי הרב של האזור יעידו גם מספר ניסיונות התיישבות של מהגרים אירופאים באזורים סמוכים למושבה, שקדמו להתיישבות היהודית, ונכשלו. כל הללו הקשו על השגת יבולים טובים בראשיתה של ההתיישבות והתבססותו של היישוב ארכה מספר שנים. במהלך שנים אלו נלמדה עבודת האדמה על ידי ניסוי וטעיה, באמצעות מדריכים מטעם JCA ולימוד מן המקומיים. הדור השני כבר למד מדור המייסדים את המלאכה ודורות ההמשך שהיו כבר בקיאים בעבודת האדמה והמשק הצליחו לקיים משקים מצליחים.
עד 1912 התיישבו בסנטה איסבל 131 משפחות. ב-1913 התקיימו ארבעה בתי כנסת אשכנזיים בקצוות שונים של אזור המושבה, אחד מהם באזור העירוני (מבנה שקיים עד היום-2010) ושלושה נוספים באזורים החקלאים. מספר בתי הכנסת הרב לא היה תוצאה של זרמים שונים או קבוצות חברתיות נבדלות אלא תוצאה של המרחקים הגדולים בין החוות, הקושי לנוע בדרכים הבוציות בתקופת הגשמים והאיסור להרחיק לכת בשבת. עד 1915 הישוב לא היה מחובר למסילות הברזל והתנועה התקיימה באמצעות עגלות וסוסים, הישוב נותק פעמים רבות בגלל הדרכים הלא סלולות שבזמן גשם נחסמו. עד לחיבור לפסי הרכבת, היה פקיד של החברה המיישבת נדרש לנסוע לעיירת מחוז סמוכה על מנת להביא את הדואר לעיירה. בשנת 1931 הובאה לעיירה משאבת הדלק הראשונה שהקלה על השימוש במיכון.
במהלך השנים עזבו את היישוב מספר משפחות וב-1931 דווח כי במקום נותרו 99 משפחות. בעיירה פדרנל שבמרכז ההתיישבות, חיו באותה שנה 62 משפחות שסיפקו שירותים לחקלאים כגון: רופא, רוקח, מורים, סוחרים, נגר, נפח, פקידות הקואופרטיב, שוחט, חייט, סנדלר ופקידי הרכבת.
התפתחות היישוב הובילה לגיוון התוצרת החקלאית ולפיתוח ענף הרפת במושבה, רבים מחקלאי פדרנל עסקו בייצור חלב. ב-1939 דווח על 2,000 ליטרים של חלב שנשלחו מדי יום לעיר קונקורדיה הסמוכה. על מנת שהחלב יגיע בזמן לעיר היו משכימים חקלאי סנטה איסבל בשעות הקטנות של הלילה, מביאים את הפרות לרפת וחולבים אותן. החליבה נמשכה גם בחורף הקשה של אנטרה ריוס שאיתגר מאוד את החקלאים והיקשה את העבודה אף יותר. לאחר החליבה הועבר החלב, באמצעות כרכרות רתומות לסוסים, לתחנת הרכבת בפדרנל, במרחק שלעיתים הגיע ל-10 ק"מ. ענף ייצור נוסף במושבה היה גידול בקר למאכל. בחלקות האיכרים בהן עברו הנהרות שהיו סביב המושבות התבטל הצורך לשאוב מים ידנית על מנת להשקות הבקר והדבר הקל על פיתוח ענף זה.
אזור ההתיישבות, כמו גם החברה הארגנטינאית כולה, לא היה נקי מאנטישמיות והדבר בא לידי ביטוי ביחס הסביבה והשלטונות ליהודים. בזמן מלחמת העולם השנייה גברה האנטישמיות בסביבות המושבה. בסמוך למושבה התקיימו מספר מושבות שהוקמו על ידי מהגרים ממוצא רוסו-גרמני שתושביהן אהדו את המשטר הנאצי. בתקופה זו גברה ההתנכלות של הללו ליהודים, הם אסרו כניסת היהודים ליישוביהם ואף ניהלו התארגנות מחתרתית שתכליתה להתארגן לקראת הגעתו של שלטון הרייך לארגנטינה ול"טיפול" ביהודים ורכושם.
על אף חיי העבודה הקשים והעוני החומרי התנהלו במושבה חיי תרבות וקהילה עשירים ומגוונים. לצד ההווי החברתי שהתנהל סביב עבודת האדמה וההישרדות החומרית, קיימה המושבה חיי חברה ורוח ענפים. במושבה פעלו בתי כנסת, תנועות סוציאליסטיות וציוניות, חוג לדרמה, חוגים ספרותיים וספרייה להשאלת ספרים. מוסד תרבות מרכזי בחיי המושבה היה המבנה שכונה ה"סלון" ונבנה ב-1920, היה זה מבנה צנוע שנקרא על שם מקס נורדאו ובו התנהלו מרבית הפעילויות התרבותיות. חזית המבנה בלבד הייתה בנויה מלבנים וחלקיו האחרים היו עשויים פח, אך עליבותו החומרית הייתה מנוגדת לעושר התרבותי שהתנהל בין כתליו. ב"סלון" התקיימו האירועים החברתיים המרכזיים, חגיגות שונות, הרצאות של מקומיים או אורחים בנושאים פוליטיים, מדעיים, מקצועיים וכולי. שם גם הועלו הצגות תיאטרון באידיש וספרדית. בסלון התקיימו אירועי ספרות בהם הוקראו קטעים מספרים קלאסיים והתנהלו דיונים ספרותיים. כל הללו נעשו לאחר עבודת השדה המפרכת, דבר שעשוי להעיד על הצמא התרבותי של תושבי המקום ומרכזיות חיי הרוח בחיי המושבה. מרכז התרבות פרסם עיתון בשם "El Faro" (המגדלור) שהוצא על ידי מתיישב בשם יעקב בלאט וכלל מאמרים שונים, הומור ומדור שאלות ותשובות לחקלאי הסביבה. הסלון הפסיק את פעילותו במהלך שנות ה-80' של המאה הקודמת. המבנה עדיין עומד על תילו גם כיום (2010) .
בצמוד ל"סלון", בחדר גדול, שכנה הספרייה שנוסדה כמעט מיד לאחר הקמת היישוב. הספרייה נקראת בשם "התחיה". הספרים הראשונים היו הספרים שהביאו עמם המתיישבים הראשונים מאירופה ונתרמו לספריה לטובת הציבור. במקום עבדה ספרנית בהתנדבות שהייתה מוכנה להחליף לתושבים ספרים בכל עת, במיוחד בערבים, לאחר עבודת השדה כשהחקלאים היו מגיעים לעיירה. זה היה מוסד מבוקש שכן, כאמור, לחקלאים היה צמא לתרבות וידע ומעט מאוד מקורות להרוותו. בשלבים הראשונים נקראו הספרים אף לאורן של עששיות נפט. הספרייה הייתה אחד ממבני האבן הראשונים ובשנותיה הראשונות היה זה אחד המבנים הבודדים במושבה. העובדה כי למרות הקושי והמחסור שאפיינו את המושבה בשנותיה הראשונות מצאו המתיישבים חשיבות רבה לבניית ספריה עשוי להעיד על מרכזיותו של הספר ואהבת הקריאה בחיי המושבה.
במושבה התקיים בית ספר על שם הברון הירש שנוסד בשנת 1909. תוכנית הלימודים גובשה על ידי JCA ולומדה בשלוש שפות: אידיש, עברית וספרדית. בית ספר ממלכתי ממשלתי הוקם בשלב מאוחר יותר, בשנת 1920. באותה שנה בניין בית הספר היהודי עבר לידי הממשל הארגנטינאי ו-JCA נאלצו לבנות בניין נוסף בו המשיך להתקיים בית הספר היהודי שכלל גם בית כנסת. בשלב זה ילדי העיירה למדו בשני בתי הספר, מהבוקר עד הצהריים למדו הילדים בבית הספר הממלכתי ואחר הצהריים בבית הספר היהודי. הילדים היו מגיעים לעיירה מן החוות המשפחתיות שסבבו אותה כשהם רכובים על סוסים והעבירו את היום כולו בעיירה. מספר שנים לאחר מכן נפתח בית ספר ממלכתי נוסף, באחד המבנים ששימש קודם לכן כבית כנסת, על מנת לקצר הדרך לתלמידים שהגיעו מרחוק.
התנאים הקשים שליוו את המתיישבים בשנים הראשונות, הניעו אותם לחפש דרכים לחסוך בהוצאות ולקבל מחירים טובים יותר עבור יבוליהם. כבר בשלבי ההתיישבות הראשונים הקימו מייסדי המושבה קואפרטיב חקלאי בשם "La Union" (האיחוד). הקמת הקואופרטיב התבססה על ניסיונן של מושבות ותיקות יותר שאיגדו את חקלאיהם במסגרת קואופרטיבים וכך סייעו בשיפור עמדת המיקוח והיתרונות לגודל. המתיישבים מכרו את התוצרת החקלאית של המושבה לקואופרטיב החקלאי ובאמצעותו יצרו כח מיקוח גדול יותר מול הסוחרים. בראשית הדרך, הקואופרטיב מכר פעמים רבות את הסחורה לחברה אנגלית שעסקה בייצוא לאנגליה. הקואופרטיב היה הספק העיקרי של התצרוכת של האיכרים: מזון, הלבשה, הנעלה, רהיטים, מיכון חקלאי, כלי בית וכלי עבודה. הקואופרטיב עסק גם בשיווק התוצרת החקלאית ולצורך כך נבנה מחסן גדול בו אוחסן היבול עד למכירתו לחברה המייצאת או לגורמים אחרים. הקואופרטיב סייע לחקלאים לבצע פעולות שעשויות לסייע לקולקטיב אך דורשות איחוד משאבים, כך למשל סייע הקואופרטיב למגדלי הבקר להילחם בטפילים ובנה עבורם מתקן חיטוי מרכזי לבקר או במקרה אחר בנה הקואופרטיב מבנה לייצור גבינה. לצד תפקידו הכלכלי שימש הקואופרטיב גם כמקום מפגש לחקלאים ולהחלפת ידע מקצועי והיה ידוע כמוקד חשוב למפגשים חברתיים.
במהלך השנים אימצו רבים מן המתיישבים חלק ממנהגי המקום, את החיבור לעבודת האדמה, את אומנות הרכיבה, את מנהג שתיית המטה (משקה עלים מקומי), מאכלים מקומיים ולעיתים אף את הלבוש המקומי. במקביל התרחש במושבה תהליך של חילון ודורות ההמשך של ההתיישבות ניהלו אורח חיים חילוני במהותו תוך שמירה על מנהגים ומסורות יהודיים. במושבה התקיימו תחרויות רכיבה על סוסים ופעילויות דמויות "רודיאו". הדבר הביא לכך שבשנים מאוחרות יותר כונו לעיתים המתיישבים היהודים בשיח הארגנטיני ה"גאוצ'וס היהודים". הקיום של אוכלוסייה יהודית גדולה בצמוד למתיישבים לא יהודים הביא גם לשיתוף פעולה בין האוכלוסיות בתחומים שונים, בנוסף, לצד אימוץ מנהגי המקום על ידי היהודים, הנוכחות היהודית השפיעה גם על תושבי המקום הלא יהודים. יוצאי פדרנל מספרים כי רבים מן התושבים הלא יהודים של האזור למדו לדבר בשפת האידיש שרווחה בקרב המתיישבים היהודים ובניהול שגרת חייהם.
ממחציתה של המאה ה-20 לערך, החל תהליך דעיכתה של ההתיישבות היהודית בפדרנל, בדומה למגמה בפרויקט ההתיישבות כולו. רבים מן התושבים היגרו לערים, אחרים עזבו לישראל וחלק התבוללו בקרב האוכלוסייה המקומית. מספר התושבים היהודים בפדרנל החל לרדת בהתמדה ואת מקומם תפסו תושבים לא יהודים שהפכו בסופו של דבר לרוב.
במושבה פעלו במשך שנים רבות תנועות נוער ציוניות ומרבית תושבי המושבה אהדו את הרעיון הציוני. לאורך השנים גייסו התושבים כספים רבים למגביות הציוניות השונות, דבר שקיבל משנה תוקף עם הקמת מדינת ישראל. לאחר קום המדינה ניהלה הקהילה קשרי תרבות וקשרים מקצועיים עם מוסדות המדינה, במסגרת זו ביקרו שליחים מישראל במושבה ומדריכים מקומיים הגיעו להכשרות בישראל. בשנות ה-60', לאחר גל של אירועים אנטישמיים שעבר על ארגנטינה כתוצאה של חטיפתו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן לישראל, הוכשרו בישראל מספר מדריכים יהודים מהמושבה בהגנה עצמית ובשימוש בנשק, מתוך מגמה לייצר כח הגנה יהודי במושבה.
חלק גדול מיוצאי פדרנל בישראל עלו לישראל במהלך שנות ה-60' כחלק מעלייה מאורגנת באמצעות תנועות נוער ציוניות, חלקם הגדול באמצעות תנועת הנוער "הבונים". תנועה זו דגלה בערכיה של התנועה הקיבוצית ושילבה גרעיני עולים במסגרת ההתיישבות הקיבוצית בישראל. יוצאי המושבה נשאו את דגל החלוציות גם בישראל וסייעו בייסוד וחיזוק ההתיישבות החקלאית בישראל כמו: אור הנר, מפלסים, חצרים, ניר צבי וישובים נוספים.
כיום, 2010, גרים בפדרנל יהודים בודדים בלבד, רובם בגיל מבוגר. חלק מן המבנים ששירתו את האוכלוסייה היהודית עדיין עומדים על תילם אך רובם מוזנחים ואינם משמשים עוד לייעודם המקורי. יוצאי המושבה זוכרים באהבה את חייהם במושבה, את החיים החקלאים, הנופים היפים, החמימות, המשפחתיות והסולידריות החברתית שאפיינה את הקהילה. יוצאי פדרנל שומרים על קשרים חברתיים ביניהם ומקיימים לעיתים מפגשים בהם מועלים זיכרונות מן העיירה וסיפורים ששמעו בילדותם על המתיישבים והחיים בפדרנל.
ד"ר יעקב בייאר הנו חוקר ומרצה בכלכלה ואנתרופולוגיה, חוקר בנושא ההתיישבות היהודית בדרום אמריקה.
