טיפים לחשיפה במעגלים הקרובים 

אכן אני נחשפתי בתקשורת. ואחרי כן, עמדתי וקראתי למתמודדים לקום ולצאת מהארון ובכך להשתחרר פעם אחת ולתמיד מהסוד הנורא הרובץ עליהם. זאת, למרות שהייתי מודע לעובדות היבשות השוררות בשטח, שלכאורה, כלל אינן מבטיחות ומעודדות. למרות שיודע אני, שבעידן זה, רק חלק קטן מאוד מהמתמודדים עם כאבי הנפש ייחשף, ואילו רוב הנפגעים ימשיכו להסתיר את מצבם מפני הסביבה הנתפשת אפריורית כעוינת. 

אך במקביל, גם אנשים שבחרו להסתיר את חוליים ואינם נחשפים קבל עם ועדה, מוצאים את עצמם בדילמות לא קטנות במעגלים הקרובים להם. ביחס לזוגיות, כבר שמעתי אנשים שהכריזו בפסקנות, שהם מתכוונים להסתיר עד עולם את מצוקותיהם הנפשיות מפני בני זוג שיכירו. ושמעתי גם על מקרים של אנשים שהסתירו גם הסתירו, אך אחרי החתונה הידרדר מצבם הנפשי, וזה נגמר בגירושין. אך לא מפאת החולי שנתקפו אלא מפני שבן הזוג שלא הוכנס בזמן בסוד העניין הרגיש מרומה ונבגד. 

לכן, למרות שאני תומך בחשיפה כללית באמצעות כלי התקשורת אל מול הקהל הרחב, אני מבין היטב, שהחשיפה מתחילה במעגלים הקטנים שיש לכל אדם מסביבו: משפחה, שכנים, קרובים, בני זוג פוטנציאליים וכו`.  ובאמת, הרבה אנשים מ"כוחותינו" באים אלי להתייעץ ושואלים אותי מה לעשות? ואיך לנהוג? שהרי הם מבינים (ובצדק!) שמתישהו צריך לספר את האמת הקשה לבן הזוג הבריא... אז מתי לספר? ובייחוד איך לעשות זאת באופן הכי נכון והכי יעיל? 

ואני, הדוגל בחשיפה רבתי, אשר בעשרים השנים האחרונות אף פעם לא ניסיתי להסתיר דבר מאיש אודות מחלתי, הייתי אמור לתת להם עצה  כיצד לנהוג בבליינד-דייט  אל מול בן זוג פוטנציאלי שלא פגשו מעולם. וכל מה שאני כותב כאן הוא רק בגדר הצעה וטיפ אשר אפשר ליטול מהם משהו או פשוט להמשיך לסדר היום. שהרי מספר הפתרונות האולטימטיביים הוא לפחות כמספר ההתרחשויות הבין אישיות במציאות.  

עם זאת, לשיטתי, אם האיש או האישה לא יצאו בעבר מן הארון, אזי הרגע הכי לא מתאים לעשות זאת, הוא במהלך הפגישות הראשונות עם בן זוג. כי ברור שזה מיד יהרוס הכל. שהרי, מן הסתם, לא קיימים איש או אישה בין "הבריאים" אשר ישמעו שהמיועדים להם הם "נפגעי נפש" פרופר, ולא יירתעו! הרי לא מדובר בקדושים נוצריים או בצדיקים מופלגים! לכן היה עלי לרדת ממרומי האידיאליזם שלי אל המציאות המרה, להיות גמיש (התכונה הכי חשובה של האישיות, הלא כן?) להיות קשוב לסביבה ולתת עצה טובה לאנשים שהם הרוב הגדול של פגועי הנפש בישראל.  

ככל שחשבתי על העניין, הבנתי שלשאלה מתי אולי צריך לענות: לא בפגישות הראשונות ולא בפגישות אחרונות לפני החתונה. ואילו לשאלה איך אולי צריך לענות: שצריך לדבר אל בן הזוג בשפה שלו - ב"שפה של בריאים" ובהדרגה לספר לו על אודותינו. כי הרי גבר ואישה מתקרבים זה לזו בהדרגה, גם גופנית וגם נפשית. וכאשר קיימת ביניהם אהבה, הקשר נרקם ומסתרג ועולה ופורח מפגישה לפגישה. וכך, בהדרגה, לעניות דעתי צריך גם ליידע את בן הזוג (כל עוד לא נחשפנו בגדול).  

לפיכך, כאשר מרגישים שמתחילה להתרחש קירבה נעימה אפשר כבר לספר שעברנו משברים לא קלים, זה אמת, וזה בשפה של בריאים (הרי לכולם יש משברים). ואחר כך הקשר עוד יותר הדוק ואפשר גם להוסיף שבמשברים נזקקנו לתרופות הרגעה, זה אמת, כי כל התרופות האנטי-פסיכוטיות גם מרגיעות במידה זו או אחרת. ולבסוף, כאשר כבר מרגישים מאוד קרובים ונאהבים אפשר להוסיף שאנו נעזרים מדי פעם באיש מקצוע ומשוחחים עמו. גם זה אמת. ואחרי ידוע עדין ועקיף שכזה, בן הזוג כבר יודע את העובדות הבאות:

1. שעברנו משברים לא קלים
2. שאנו נוטלים תרופות הפועלות להרגעה
3. שאנו נעזרים באיש מקצוע 

כמובן שעדיין לא קראנו לילד בשמו. השתמשנו בשפה של בריאים, אבל בפועל לא הסתרנו דבר. הסיכויים שבן הזוג יישאר לצדנו הולכים וגדלים... 

כמובן שבשלב מאוחר יותר, לא תהיה ברירה ונאלץ לדבר ברחל ביתך הקטנה, אם ברצוננו למנוע מראש קטסטרופה בן זוגית כוללת: קרי, נהיה חייבים ליידע את בן הזוג המיועד:

שעברנו התקפים - אך למדנו להתמודד.
שהיינו מאושפזים - אך עתה אנו מקווים שנהיה מסוגלים להימנע מהם.
שאנו אכן חלינו - אך רוב הזמן אנו ברמיסיות (הפוגות). 

לפיכך, אם בנינו את הקומה הראשונה - הכנו את בן הזוג, אז כאשר נגיע לקומה השנייה - לחשיפה מורחבת, הקרקע תהיה כבר מוכשרת, וסיכויינו לשמור על הקשר יגדלו באופן משמעותי.בהצלחה!