או: אל תתקרבו לאיכילוב
היא הגיעה ביום ששי בשעת צהרים, באוטובוס ישיר מהמרפאה משם שלחה אותה הרופאה בדחיפות לחדר המיון של איכילוב. החדר עמוס לעייפה. רופאים, אחיות, פקידות ובעיקר חולים פונים הנה והנה, מוסעים או הולכים הלוך וחזור עד שמוצאים את מקומם הראוי.
מטה. אחות נחמדה מודדת לחץ דם- דופק, שואלת בעדינות ראוייה מה קרה ומדוע הגעת. הזקנה, שאיננה מורגלת במקומות שכאלה מנסה להתבדח. היית בהודו? היא שואלת את האחות. זו בחיוך מבוייש עונה כי "טרם הספיקותי", וחוזרת לענייניה. מגיע רופא. שואל, בוחן בודק וקובע חד משמעית לאישפוז. רק הילדים שלידה מקילים את שעת המשבר.
מדוע אישפוז תוהה הזקנה. כך, מצבך איננו מזהיר עדיף אישפוז. 'אבל הרופאה שלחה אותי על מנת שתערכו לי מיידית סקר של אולטראסאונד'. 'לא', עונה הרופא, 'זה רק ברשות המחלקה'. היא מסרבת. משתחררת.
עוברים יומיים. בבהילות מובאת הזקנה לבית החולים. אולטראסאונד? תוהה הרופאה במיון, לא בא בחשבון. אישפוז. במחלקה רופא יפה תואר. אם רק היה זקן בעשרים שנה הייתי מתחילה איתו חושבת הזקנה בינה לבינה. אבל הוא צעיר, ונאה, ובעל חוש הומור. מעבירים את שעת הקבלה בדיונים מעמיקים לאיזה חלקים בהודו כדאי לנסוע.
מצטער, המטה הפנוייה היחידה בקצה המסדרון, אומר הרופא הנאה ומפנה את הזקנה למטה הפנוייה. סליחה, היא אומרת אבל מה לגבי אולטראסאונד? מתוכנן לעוד חמישה ימים. מה??? תוהה הזקנה, והרי לבדיקה מהירה הפנתה אותי הרופאה בקופת חולים. מצטערים. באיכילוב הפנייה לאולטראסאונד מתוכנן מראש, ומקרים דחופים הם רק מקרי חירום ובסכנת חיים.
בטלפון מציעה הרופאה המטפלת מקופת החולים לשמר את התור לאולטראסאונד שיש לה בקופה. לכל מקרה היא אומרת. מצבה הולך ומדרדר אך האולטראסאונד המיוחל איננו מגיע. היא יוצאת לעשות את הבדיקה בחוץ. הרופאה המבצעת את הבדיקה בהלם. מה?? במצב כזה לא עשו לך אולטראסאונד בבית החולים?? היא כותבת מכתב חריף ובו הרבה סימני קריאה!!!!!
הזקנה חוזרת לקצה המסדרון. ילדיה, אחיה, מקילים מעט את הבילוי בקצה המסדרון. הרופאים הצעירים באים והולכים, סבר פניהם טוב, מגלים אמפטיה, ואף איכפתיות. אך ידיהם כבולות. "מחר או מחרתיים ואולי בעוד חמישה ימים" הן התשובות השכיחות.
האור הבוקע מהחלון הגדול הפונה לרחוב בקצה המסדרון מאיר את בוקרה של הזקנה. הרופאים מאירי הפנים מצליחים לשבש במקצת את תחושת האובדן. המשפחה הנפלאה, האוהבת, דואגת, מקיפה ומלווה כל צעד הופכת את חייה לVIP.
הזקנה חשה אבודה בבירוקרטיה האיכילובית. לא קצה המסדרון, לא החשיפה לכל עובר ושב, לא אובדן הפרטיות, אפילו סכנת החיים אינם משתווים לתחושת האובדן שמשדרת המערכת האיכילובית.
סכנה!!!
אל תתקרבו!!!!
?22/11/2007
ד"ר עפרה קינן
