שלוש דרכים להתמודדות 

צער או סבל נפשי נגרמים כתוצאה מפער בין המצוי לבין הרצוי. כמובן – הכל בעיני המתבונן. במה דברים אמורים: אם אדם המעריך את מצבו, בעיניו (המצוי), אינו חפץ בו, אלא במצב אחר, שבו היה רוצה להיות (הרצוי), נוצרת עליו הכבדה, שכובדה ככובד הפער בין המצוי לבין הרצוי; כך, למשל, כאשר "ליבי במזרח, ואני בסוף מערב", וכיו"ב.

התמודדות עם הסבל משמעה בדרך כלל הקטנת הפער. כיצד ניתן להתמודד עם פער כזה? קיימות שלוש דרכים לצמצם את הפער:

האחת הינה דרך ההתבוננות: מחד, להתבונן מחדש במצב המצוי, ולראות שהוא לא כל כך גרוע, הוא קרוב לרצוי, יותר ממה שסברנו מלכתחילה, ועל כן הפער קטן מזה הנראה לנו, וכך הסבל קטן באופן מיידי. שיטה זו נקראת, למעשה "עין טובה", להתבונן במצבנו בראיה יותר אופטימית. ומאידך, להתבונן מחדש במצב הרצוי, ולראות שהוא לא כל כך מתוק או קוסם, כפי שאנו סוברים, כי יתכן וגם המצב הרצוי טומן בחובו את הקשיים שלו, ואולי, על כן מוטב יהיה להישאר במצב המצוי. בעקבות ה-התבוננות, מגיעים ל-השלמה: להשלים עם המצב הקיים ולשמוח בו, ולוותר על המצב הרצוי, כביכול ועל כך נאמר: איזהו עשיר? השמח בחלקו. לעתים דווקא ה-ייאוש מסייע לנו לשחרר את הרצון להגיע למצב ה"רצוי", הרצון שגורם את הסבל, במקרה שאינו ממומש, ועם השחרור באה הקלה, ודווקא אז לעתים נפתחים שערים חדשים.

הדרך השניה הינה דרך ה-מאבק – מקום בו אינך מרוצה מהמצב בו אתה נמצא, ויש מצב אחר, שהינו רצוי עבורך – אזי דווקא ה-סבל יוצר דינמיקה של כוחות להילחם במצב המצוי, על מנת להגיע לרצוי. זה היתרון של הסבל, או של המניעות, שיוצרים את האתגר ואת התמריץ לשנות את המצב הקיים.

הדרך השלישית היא דרך ה-דימיון. כאשר אכן לאחר התבוננות, המצב המצוי אינו נוח לנו, אולם מאידך איננו יכולים לשלול את המצב הרצוי, והוא אכן רצוי, ואיננו מוכנים לוותר עליו; ומאידך אין בידינו עדיין הכוחות לנקוט את דרך ה-מאבק, המשמעות הינה שהפער בין המצוי לרצוי עדיין קיים, ואם רוצים להתמודד עמו, עלינו לצמצם אותו. הצמצום נעשה באמצעותה-דימיון, או אם תרצו: ה-חלום. הדימיון יוצר מציאות, בראש ובראשונה, מכיוון שהוא נוטה להגשים את עצמו. זו כוחה של כוונה, כוחו של דיבור היוצר דבר, כוחן של תפילה ושל בקשה: כאשר אנו מבקשים ורוצים מאוד משהו, בכל ליבנו, מן השמים מוליכים אותנו למימוש הרצון שלנו. הדבר ידוע ומוסכם ולא רק ביהדות.

גם בתקופת הביניים ועד שהדימיון הופך למציאות (בין מלאה ובין חלקית), יש לו מעלה נוספת: אם הדמיון חזק דיו, נוכל לחוש אותו כמציאות, ואז הפער בין המצוי לרצוי נעלם. במה דברים אמורים:

• כאשר חסיד ממלא את ליבו בגעגועים לארץ ישראל, געגועים שאינם מניחים לנפשו, והוא מעוניין לעלות לארץ, אולם הדבר יגרום לפגיעה באישתו ובילדיו, אזי בטרם יגיע המצב לכדי פירוק המשפחה לצורך עליה לארץ, יאמר הרבי לחסיד: "עשה כאן ארץ ישראל". והרי עצה זו הינה עצה דמיונית. אולם גם החסיד עלול להגיע למצב בו הוא ירגיש ממש את קדושתה של ארץ ישראל בגולה.

• עני שארוחתו דלה, במקום שיטרוף אותה ויחשוב כמה הוא רעב, אם ידמיין לו שארוחתו ארוחת מלכים היא ויאכל אותה עם כל הגינונים, וממש ירגיש כך, אז יוכל ליהנות ואף לשבוע אפילו מסעודה דלה. אני עדיין זוכר כיצד בצבא יצאנו למסעות ארוכים, כאשר במשך דקות ארוכות ארוכות התענגנו על קוביות שוקולד בודדות, כאילו אנו אוכלים סעודת מלכים.

• מי שמתגעגע מאוד לאהוב הנמצא במרחקים, אם יוכל לדמיין אותו ממש לידו, כוח הדמיון יסייע לו להרגיש שהוא קרוב אליו, אפילו לשעה, וירווח לו. במדרש מתואר ששיוסף ממש הרגיש בנוכחות יעקב אביו מולו, והדבר סייע לו להתגבר בבית פוטיפר.

כך, מי שיודע להפעיל את הדמיון שלו [במקרים המתאימים, כמובן], חי חיים של אושר והגשמה, שכן הצלחה היא קודם כל ציון שאנחנו נותנים לעצמנו, ולא ציון שאחרים נותנים לנו. הדמיון, מעבר לעובדה שהוא מוביל למציאות, גם מאפשר לנו להתמודד, מקום בו אין ביכולתנו לפעול בצורה אחרת למען שינוי המציאות.

כאמור, כמובן שיש גם תפקיד לסבל, הוא מניע אותנו לזוז מהמצוי לרצוי. אולם לעתים הרצוי בלתי אפשרי. ואז כאמור, לעתים, הדמיון נותן פיתרון, ולו זמני. עם זאת, צריך להיזהר, מכיוון שהפער בין מצב כזה [של דמיון ההופך למציאות] לבין מחלת נפש, הוא דק מאוד, ועל כן יש כאלה שמעדיפים להישאר עם הסבל...

בפרשיות אלה למדים אנו על כוחו של יוסף, על כוחם של חלומותיו, שהעניקו לו חזון לעתיד, ואף העניקו לו ערך עצמי בתקופה בה טרם עלה לגדולה, וכך פעלו החלומות בשני התפקידים שתיארנו.