מרגרט ורוברט - הפרק הראשון 

היה זה בוקר יום שני, הרביעי לחודש נובמבר. מרגרט יצאה מביתה, כדרכה, אל בית-הספר התיכון "קנדי", בו למדה. היא נטלה את אופניה, ונסעה בשוליו של הכביש. היה עליה לנסוע כשניים וחצי קילומטרים, לפני שתגיע ליעדה. למזלה, עמדו לרשותה כשלושים וחמש דקות. היא הרהרה בחלום, אותו חלמה אותו לילה, מעט לפני שהתעוררה. זה היה כל-כך נפלא... נער נחמד, שאמר לה שהוא אוהב אותה... 'אה, הלוואי וזה היה קורה ככה'... חשבה מרגרט בליבה. היא כבר היתה בת חמש-עשרה וחצי, ומעולם עוד לא היה לה חבר, אפילו נער אחד לא אמר לה עד היום, שהוא אוהב אותה... מעולם עוד לא... היה רק איזה טיפוס אחד, שכמעט היה לחברה, אולם מעולם לא אמר לה: 'אני אוהב אותך'. מעולם לא. כי לא אהב. סתם, רצה לנצל אותה... מזלה שהבינה זאת בזמן, ונפטרה ממנו.
אבל הנער ההוא, בחלומה, היה כל-כך נפלא, מכל בחינה...
מזג-האוויר היה נעים למדי, כלומר: נעים במיוחד ל"נפש חורפית", כמוה, שאהבה להרגיש על פניה את הרוח הקרה, הנושבת מצפון, ולראות את העננים האפורים שבשמיים, המצילים על העולם מקרני-השמש כשמיכה חצי-שקופה. הגשם לא התחיל עדיין, והיה קר מאוד ויבש למדי. הרוח היתה קרובה להפוך את כל מה שנגעה בו, לקרח יבש, והיא בידרה את שערותיה המתולתלות, השחורות והארוכות של מרגרט אל מאחורי ראשה. היא היתה מן האנשים היחידים ברחוב באותה שעה, שלא חבשה דבר על ראשה, להתגונן באמצעותו מפני הקור העז.
והגשם, ואולי אף יותר ממנו - ברד - עמד בפתח. אפשר אף לומר, על-אף היובש הרב, שהוא עמד באוויר, מצפה להזדמנות להתפרץ, ולסחוף תחתיו את כל העולם כולו, בסופת-גשמים אדירה. מרגרט הרגישה זאת היטב. היא אהבה מאוד את הסתיו, ועל-כן למדה להכירו, פשוט משום שדווקא בעונה זו היתה מטיילת ברחוב, חשופה לכל שגיונותיו של מזג-האוויר, יותר מבכל עונה אחרת. כך אהבה.
ואכן, היא גם צדקה בהרגשתה: תוך זמן קצר נפתחו ארובות השמיים, בשבר¬-ענן שכמעט והחריש את מרגרט, וגשם שוטף - לא, מבול! - החל לרדת ברחוב, רוחץ אותו באינטנסיביות מכל זוהמת העשן, האבק והלכלוך. נחלי-מים החלו לזרום ספונטנית בשולי-הכביש, מקום שם מתחברים אליו שולי-המדרכה, אשר כעת, הוסר מעליה האבק הרב, שכיסה אותה דבר יום-ביומו.
האנשים חלפו בהליכה מהירה ברחוב. מי לעבודתו, מי ללימודיו, כולם עטופים מכף-רגל ועד ראש במלבושים חמים, למן כובע הגרב אשר כיסה על ראשי כמה מהם, עבור דרך מחממי-האוזניים (או שהכובע היה מחובר למעיל, וכך הגן גם על צידי-הראש), המשך במעיל, שהיה, קרוב לוודאי, המעיל החם ביותר שהיה ברשותו של כל אחד מהם, בכפפות, במכנסיים, הארוכים והחמים, וכלה במגפיים, שלא ירטבו הרגליים חלילה. ויכול אתה להיות בטוח, כי מתחת לכל אלה בוודאי עוד לבשו חולצות וסוודר וגרביים עבים...
ואל לא לקורא להסיק, שחס-ושלום עיני צרה בהם. להיפך! הרי, בזמנים שכאלה, אם יוצא כבר האדם מביתו החם והמחומם, בוודאי שעליו להתעטף כיאות, ולהגן על עצמו מפני הנחלים, היורדים פתאום במאונך, על-מנת שלא יחלה, חלילה.
כמובן, היו גם יוצאי-דופן. הללו נחלקו לשני סוגים: האחד, אלה שידם איננה משגת לקנות לעצמם את כל המלבושים החמים הללו, והשני - אלה שאומנם ידם משגת, אולם הראש - לא כל-כך. אלה אשר השתייכו לסוג הראשון, היו מכסים על עצמם בדרך כלשהי, אם באמצעות בגדים ישנים, ואם - העניים המרודים ביותר - באמצעות שקים, ששימשו לעת הזאת כמעילים וכמטריות מאולתרות.
אוה, כן, לפני שאספר על הללו, המשתייכים לסוג השני - אינני יכול להמשיך, לפני שאזכיר כאן את המטריות. ואלה - היוו ברחוב בשעה זאת יער ססגוני כזה, שאילו היה מישהו מביט מחלון גבוה למטה, היה רואה בעיקר עיגולים בעלי גדלים וצבעים שונים, הממהרים לכאן ולשם. כך נראה היה הרחוב לעת הזאת.
ובכן, כפי שאמרתי - היו גם אלה, אשר אומנם בכיסם אין הם דלים כלל וכלל, אולם מטעמים שאין איש יכול להבינם, מעדיפים הם ללכת, כאילו מטיילים הם בתל-אביב או בהונלולו, ביום החם ביותר בחודש אוגוסט. לא מטריות, להגן על עצמם מהשיטפון, לא מגפיים, שלא תירטבנה רגליהם, ואפילו לא מעילים חמים. איפה! הרי זהו מזל, אם לפחות לבשו בגדים ארוכים, ולא קצרים, כמו היו מהלכים להם להנאתם בחוף סיני או בזה של סהרה המערבית, מקומות אשר אך לעיתים נדירות רואים הם גשמים, מהסוג אשר תקף את האיזור הזה.
ולמה זאת? רובם אין הם יודעים בעצמם. יש שיתרצו זאת בשמועות שונות ומשונות על שחרור מכבלים וחזרה אל הטבע, כאילו שבטבע היו מהלכים על אספלט בין מכוניות, יורדים ועולים על אוטובוסים, ונכנסים לקנות דבר-מה באיזו חנות קטנה, בפינת הרחובות הקרובה. יש - שיאמרו לך בפשטות, שלא ידעו כי יהיה מזג-האוויר סוער כל-כך, כאילו לא אמרו כך בתחזית מזג-האוויר, וכאילו אין לצפות לכך, שביום הרביעי לחודש נובמבר ירדו גשמים, גם אם לעת הבוקר עוד זרחה שמש חלשה כלשהי, כה חלשה עד כי נדמה לך כעת כאילו לא היו הדברים מעולם.
ויש המוזרים ביותר, שהם בעצם הקיצוניים ביותר בין "תמהוני הטבע" למיניהם. אלה יאמרו, לא פחות ולא יותר, שאם יתגוננו מפני הקור - אז יחלו, ולא זאת בלבד שהם מחילים זאת על עצמם - הרי, גופו של כל אדם, מקרה הוא לעצמו, ומי אנו כי נשפוט - הרי, בנוסף על כך, אומרים הם גם לך, כי עליך לנהוג כמותם, וכמו כן הם אומרים דבר-מה בסגנון: "כל זמן, שתמשיכו ללכת ככה, עטופים כל-כך, ולפחד מכל טיפת מים, תהיו חולים ללא¬-הפסק". מדברים הם, משל לא היה זה אלא טפטוף, בעוד שלאמיתו של דבר זוהי הסופה החזקה ביותר, שהתחוללה כאן מזה עשרים שנה, ובכל רגע ממש עומד להינתך הברד, שרק האלהים הוא היודע, מה יהיה חוזקו.
ולפני שנשוב אל מרגרט - שהיא, אגב, היתה מעין סוג ביניים - הרשו נא לי להוסיף עוד פרט קטן אחד, לתוך כל התמונה המגוונת הזאת: בתוך כל התמונה הזאת, בצידו השמאלי של הרחוב (שמאלי לעומתה של מרגרט, הבאה מדרום), בין המספרה לחנות הנעליים, ממוקם לו בית-קפה קטן. לא ישן ולא חדש. כבר מספר שנים שהוא שם.

ומרגרט מצאה מקלט מהסופה באותו בית-קפה קטן. בתחילה היא עוד ניסתה להמשיך בנסיעתה - אולם ויתרה, והחליטה: "מה זה כבר משנה, הרי ככה ממילא יהיה לי תירוץ טוב, למה הרווחתי שלא להיות בשיעור הראשון. הרי, הם לא יכולים לחכות ממני, שאסע עם האופניים בגשם כזה!"
כל השולחנות, חוץ מאחד, היו תפוסים. היא התיישבה לידו, וכעבור זמן קצר, נפתחה לפתע הדלת, ובפתח הופיע נער כלשהו, בערך בן-גילה, ואולי מעט יותר מבוגר ממנה. "אפשר לשבת?" שאל, והיא הנהנה בראשה. "סופה איומה". הוסיף. "הו, לא, היא לא איומה! סתם, קצת יותר מדי חזקה". אמרה מרגרט. "קצת?! אם זה קצת - אז מה זה הרבה? כבר לא יכולתי לראות, לאן אני נוסע. המגבים של החלון הקדמי כבר קרסו לגמרי, ואת זה של האחורי לא העזתי בכלל להפעיל. בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה גשם. נהרות! וזה אצלך קצת?" "אוה, אני מתה על החורף!" אמרה הנערה, "עננים, וגשם, וקר"... חייכה. "מה שמך?" שאל הנער. "מרגרט. ואתה?" "אני רוברט, אבל אני מעדיף שתקראי לי רוב. באיזו כיתה את?" "י', בתיכון 'קנדי'. איפה אתה?" "גם אני ב'קנדי', אבל אני כבר בי"א. איפה את גרה?" שאל; וכך המשיכו לשוחח במשך למעלה משעה, עד שהסופה קצת נחלשה. "האופניים שקשורים כאן ליד הדלת, הם שלך?" שאל רוברט, והיא ענתה: "כן, הם שלי, למה?" "כי חשבתי... לא כדאי, שתסעי איתם בגשם שעדיין יורד, אבל אני כבר יכול לנסוע. אולי כדאי, שנשים אותם אצלי במכונית איכשהו, ואני אסיע אותך עד לבית-הספר? מה דעתך, מרגרט?" "בסדר, תודה". ענתה מרגרט, והם יצאו, והלכו למכוניתו של רוברט, שחנתה בצידו השני של הכביש, כאשר הם לוקחים את אופניה של מרגרט עימם. רוברט התניע - והם יצאו לדרכם.
ואז היה עוד שבר-ענן, והתחיל מבול... חזק אפילו יותר מזה שהיה קודם, אם הדבר הזה אפשרי בכלל. נהר שלם נשפך עליהם, ולא נראה לזה סוף. רוברט עצר את המכונית - והם חיכו, שסוף-סוף הגשם הזה יחלש. אולם - הוא לא נחלש. כלומר, לאמיתו של דבר הוא נחלש כעבור רגעים מעטים, אולם בעיניהם - זה היה כמעט כנצח.
"אולי לא היינו צריכים לצאת". אמר רוברט, ומרגרט אמרה: "אז מה יכולנו לעשות - להישאר שם עד שיפסק לגמרי הגשם? עד שיתבהר? הרי, זה יכול לקרות אפילו רק מחר!" "ומה יוצא לנו מזה, שאנחנו כאן, עכשיו? הה, מרגרט? אני לא רואה סוף לגשם הזה, ו... תגידי לי את האמת, מרגרט", פנה רוברט לפתע אליה, עיניו מביטות לתוך עיניה, "את לא... את לא חוששת, להימצא ככה במכונית, עם איזה נער שאת לא מכירה... זה עלול להיות מסוכן, את יודעת". "אז מה אעשה? יש לי ברירה, עכשיו?" השיבה לו מרגרט בשאלה, והוא ענה לה: "לברוח, מרגרט. לברוח מכאן כמה שיותר מהר! זה מה שאני הייתי עושה במקומך. אומנם, אני נשבע לך - אין לי בראש שום מחשבות לפגוע בך, אבל - אם אני הייתי במקומך, אני לא בטוח שהייתי מאמין בלב שלם למי שהיה אומר לי את זה". "אני בוחרת להאמין לך, רוב". אמרה מרגרט, "אני יודעת, שיש כאלה שהיו חושבות עלי כעל מטומטמת, אם אני מסוגלת להגיד דבר כזה, אבל - אני מעדיפה להאמין לך כרגע, מאשר לצאת אל תוך הסופה הזאת. רק זה חסר לי", הוסיפה בחיוך, "להירטב ככה. רק מזה אני עוד עלולה לקבל דלקת-ריאות או ברונכיט. אז עדיף לי כבר לקחת את הסיכון שבלהישאר איתך כאן". "את נערה אמיצה מאוד, את יודעת את זה?" חייך אליה רוברט. ובינתיים - כבר נחלש הגשם במקצת, ואף-על-פי שעדיין היה חזק מאוד, העדיף רוברט לנסוע, מאשר להמשיך ולחכות שם.

*

מרגרט התעוררה בבוקר של יום המחרת, מוקדם מאוד. עוד לפני חמש. ובזמן הרב שנותר לה עד שתצטרך לקום, הרהרה בו, ברוברט. הם נפרדו כאשר הגיעו לבית-הספר, ומאז לא ראתה אותו. בצהריים היא מיהרה הביתה, ועל-כן לא הספיקה לחפש אותו. היא די התלבטה - האם עליה לחפש אותו? אולי לחכות לו ליד מכוניתו? ואולי לא, אולי הוא לא יראה את זה בעין יפה, שהיא "רודפת" אחריו? אבל, עם זאת, איך ידע היכן למצוא אותה?
לבסוף החליטה: היא תעבור "במקרה" ליד מכוניתו בדרכה החוצה מבית-הספר בצהריים, מעט לאחר שתראה אותו יוצא - היא קיוותה, שבאותו יום הם שניהם יגמרו באותה שעה - ואז, תהיה בידו האפשרות לפתוח עימה בשיחה. היא לא תיזום.
אולם, היא גם לא הצטרכה ליזום. מיד כאשר ראה אותה, קרא לעברה רוברט: "היי, מרגרט! מה נשמע?" "בסדר, תודה". ענתה, והוסיפה: "איך אצלך?" "גם כן בסדר, תודה. איפה האופניים?" שאל; "אה, הם התקלקלו, אז מסרתי אותם לתיקון. בינתיים, אני הולכת ברגל". ענתה הנערה. אחרי-הכל, לא היה זה שקר גמור... היא באמת הלכה ברגל. "בואי, אפשר להסיע אותך?" שאל רוברט, והיא ענתה: "טוב, למה לא".
והם נסעו. הרדיו דלק, ולפתע הודיעו: "קיים חשש לחייו של איל ההון רוברט מקסוול, הנמצא בשייט ביכטה שלו באיזור האיים האזוריים". "היי, שמעת את זה, מרגרט?" שאל רוברט, נדהם, "כנראה שהנוכל הזה התפגר סוף-¬סוף". "מה - רוב, מקסוול מת - וככה אתה מדבר עליו? הנוכל?!" נדהמה מרגרט, שהיתה המומה מן הידיעה הפתאומית. "דבר ראשון, מרגרט - עדיין לא אמרו שהוא מת. אמרו רק שיש חשש לחייו. וחוץ מזה - למה לא?" "כי הוא לא היה נוכל!" קראה מרגרט, כתשובה, "הוא היה עשיר, מיליארדר, אז מה? הוא גם עזר לאנשים!" "כן, בוודאי, עזר"... מלמל רוברט בחיוך, "מה את חושבת, שההון הזה שלו נצבר באופן ישר והגון? איך זה יכול להיות? כל המיליארדרים האלה, מרגרט, הם סתם גנבים. כולם, עד לאחרון". "אוה, באמת, עכשיו אתה נשמע כמו איזה קומוניסט. חומת ברלין נפלה, רוברט". "מה זה קשור? תראי, מרגרט", הציע לה רוברט, "נחכה עוד כמה ימים או שבועות, או חודשים", "או שנים או עשורים או מאות". אמרה מרגרט. "נחכה, ונראה. אני אומר לך - אני בטוח שאני צודק". "אני מוכנה רק לעוד חודש". אמרה לו מרגרט. "או. קיי, עוד חודש. על מה מתערבים?" "על נהיגה במכונית שלך, לאורך הכביש הראשי". ענתה מרגרט, נושכת קלות את שפתה התחתונה, ומחייכת לעצמה. "מרגרט, מה... מה זה... את יודעת לנהוג, מרגרט?" שאל רוברט, והיא השיבה: "לא, אבל מה זה משנה? ממילא, אני אפסיד, לא? אתה הרי כל-כך בטוח בזה"... והיא פרצה בצחוק פתאומי. ורוברט לא מצא כל אפשרות אחרת, לבד מלהצטרף לצחוקה המשוחרר.
לאחר-מכן שאל: "ואם את תפסידי?" "אז... תחליט אתה, רוב, אני לא יודעת!" קראה, והוא ענה: "אני שומר לעצמי את הזכות לדרוש משהו אז, מרגרט, או. קיי?"
ובמרוצת הימים הבאים, היתה נסיעתם המשותפת לבית-הספר ובחזרה לדבר רגיל ושיגרתי. שבועיים לאחר זאת, אמר רוברט בזמן שנסעו, בצהריים: "מגי, יש היום סרט טוב, את... את רוצה שנלך אליו יחד?" "טוב, בסדר". ענתה מרגרט, והוסיפה: "תבוא בערך ב... נאמר, בשש וחצי?" "אוקיי. רק תהיי מוכנה". "בסדר". ענתה לו מרגרט.

ובאותו ערב הגיע רוברט, מרגרט יצאה לקראתו, ו -
והוא לא יכול היה שלא לומר, מהופנט כולו, "אוה, מגי, את כל-כך - כל¬-כך יפה"... "תודה, רוב", ענתה מגי בשימחה. "ואתה גם-כן נראה מצוין". "תודה, מגי. ניסע?" "כן". אמרה מרגרט, מחייכת אליו.
היתה זו קומדיית-ריגול טובה למדי, ומצחיקה... הם צחקו כמעט לכל אורכה. ולבסוף, כאשר יצאו, עוד צחקו על כל אותן השטויות: "אוה, איזה קטע זה היה"... צחקה מרגרט, "הבנאדם בא, וההוא שואל אותו: 'תסלח לי, אולי אתה יודע איפה פה הקבלה? הרגע הגעתי'. מיתמם, זה"... "טוב, ככה זה, כשיש לך מטוס שהופך לכמה מזוודות!" אמר רוברט, צוחק. "אבל מדהים ממש - איך הוא התחמק בכל פעם!" קראה מרגרט. "וזה, אני אומרת לך - היה השיא! יורד מהמטוס - ועד שמגיעים השוטרים לאיזור, הוא כבר עומד עם כל המזוודות האלה, תייר תמים שלא יודע מה הולך סביבו"...
הם עמדו ביציאה מבית-הקולנוע. רוברט שאל: "תגידי, מגי, בא לך ללכת לאיזו מסעדה?" "כן, למה לא". ענתה הנערה, והם הלכו.
הם ישבו במסעדה, והמתינו עד שיקבלו את מה שהזמינו, כאשר לפתע שאלה מרגרט: "תגיד, רוב, אתה... אתה אוהב אותי?" היא הסמיקה. "מה, את לא יודעת שכן, מגי?" השיב לה רוברט בשאלה, "זה לא ברור, כמה שאני אוהב אותך?"