חינוך דיאלוגי משחרר - על הערכה דיאלוגית 

   א.    על ההבדל בין חג מעלות ותעודות מחצית - שני רגעים סמליים.התלמיד יושב על כיסא הפלסטיק הקשה. שיעור אחרון במחצית הזאת. מחנכת הכיתה יושבת על פינת שולחן המורה ותעודות המחצית בידיה. היא סוקרת בניחותא את ארבעים הלמידים שיושבים דרוכים ומתוחים לפניה. "כיתה ט7" היא אומרת בקול מדוד "הגיע הזמן לחלוקת תעודות". שקט מתוח בכיתה. "ורק שתדעו", מוסיפה המורה וקולה הופך להיות רם ונוקב "שכל אחד קיבל כאן בדיוק, אבל בדיוק, את מה שמגיע לו." דממה בכיתה. המורה מתבוננת ומוסיפה, "ורק לא לשכוח להחתים את ההורים. תעודה לא חתומה לא תתקבל חזרה". רחש קל עולה משורות התלמידים. המורה מרימה את עיניה ומאתרת במבטה את המפריעים. הכיתה משתתקת. "אני מתחילה לחלק" היא מכריזה. היא קוראת שם, ממתינה מעט, ואז מקריאה עוד שם, ומבטה סוקר ומחפש את המפריעים. אחד אחד עולים התלמידים אל שולחנה ולוקחים את התעודה. רובם לא עוצרים בעצמם וכבר ליד שולחן המורה פותחים את הקרטון הלבן, לראות מה כתוב שם. עד מהרה נוצר פקק קטן ליד הלוח. נשמעות קריאות שמחה ואנחות צער ואכזבה. כך, עוד שעה ארוכה יסתודדו כולם יחד, מתבוננים בתעודה. אחר כך ישוו ציונים, הערות בהתנהגות. יש שמחים וקופצים. יש עצובים ובוכים. יש ילדים שמהר מהר מכניסים את התעודה לתיק ונעלמים, שלא יראו, שלא ישאלו אותם כמה קיבלו ומדוע. ויש גם את האחד או השניים שלא קיבלו תעודה כלל. הם אינם קיימים. אבודים. נשכחים. אלו מביטים בחבריהם שקיבלו תעודות, כל תעודה שהיא, בקנאה גלויה. אלו שקיבלו תעודה עם ציונים גרועים מביטים בבינוניים בתוכחה. הבינוניים משמיצים את האליטה הכיתתית. גם שם לא מרוצים. תלמידה אחת בוכה. "קיבלתי רק תשעים בתנ"ך. למה. למה זה מגיע לי?" חברותיה מנחמות אותה. "לא נורא" הן אומרות לה. "יש עוד מחצית".  החניך שעולה על הבמה המאולתרת בשפת הים בבת ים סמוק מהתרגשות. חולצת התנועה שלו קרועה ומוכתמת, מכנסיו דהויות עד כדי כך שלא ניתן לדעת מה היה צבעם המקורי וכובע המצחייה שלו מאפיל על פניו, אך לא מצליח להסתיר את עיניו הבורקות. הוא מקיש בחיוך נבוך על המיקרופון, ממצמץ בעיניו אל מול האור ושולף מכיס החולצה הכחולה נייר מקומט. בקול צרוד ומגומגם שמתגבר והולך הוא מזמין את כל פלוגת העבודה לעלות לבמה. הוא מברך בהתרגשות, "לכל החבר'ה הכי טובים בעולם שעשו את חג המעלות הזה לדבר הכי מדהים שיש," ובצעקה אדירה הוא קורא "בואו בואו תעלו לכאן" ומוסיף, "אנחנו רוצים להגיד תודה על ארבעה ימים שהחבר'ה נתנו פה ועשו את החג הכי מעולה שהיה כאן", וכשעולים כולם, בנות ובנים, ומתחילים לקפוץ בעוצמה, בחיבוק על הבמה הוא מוסיף "תנו להם כפיים מגיע להם כל הכבוד על הכל, הם הכי מעולים בעולם", וכל ההורים, החברים, האחיות והאחים עומדים ומוחאים כפיים, צועקים ושורקים. המעגל על הבמה הולך וגדל, הולך ותופח, מתגבש לחיבוק עצום של לפיתת כתפיים וידיים, וקרשי הבמה עוד רגע נשברים מעוצמת הריקוד, ושיר אדיר של יחד מקיף את כולם.   ב. בין הערכה פורמלית להערכה דיאלוגית: מערכת החינוך הפורמלית מעריכה ילדים על פי שני בסיסים. הבסיס האחד הוא ההשוואה בין ילד ילד. הבסיס השני הוא מדידת התוצרים הגלויים. העוול שבמדידה השוואתית בין ילדים יוצר במישרין את האקלים הבית ספרי כהכנה לחיים של דיכוי:א.תחרות דורסנית. התחרות יכולה להיות סמויה או גלויה, אך היא תמיד שם. אין צורך בהכרח שאהיה "טוב" לפי מדדים אובייקטיביים. מספיק שאהיה טוב יותר מחברי לכיתה, לשכבה, לבית הספר, לחברה הישראלית. ב.אלימות. אנו במרוץ שבו כל האמצעים כשרים. אם אני מפסיד במרוץ אין לי לאן לפרוק את התסכול, הקנאה, השנאה אלא רק כלפי ה"אחר" המוגדר כ"טוב ממני".ג.ניתוץ יחס האמון והשתתת יחס של זיוף. אני חייב להיות טוב יותר מחברי לכיתה. מצד שני אנחנו הרי חברים. הפתרון- יחסים של חברות צבועה ב"עירבון מוגבל". לא לגלות לעולם את כל האמת. אין באמת חברים. בריתות נועדו ליצירת כוח כנגד ה"אחר".ד.מידור חברתי מוחלט. אני בקבוצה שמוגדרת בין השאר לפי הערך ה"אובייקטיבי" המדיד של חבריה. הערך האנושי נמדד בבית הספר ע"פ הציונים. הקבצות, מגמות, יחידות בגרות. המערכת סביבי תומכת במידור שכזה. אליה מצטרפים ההורים ושאר המערכות החברתיות במדינה. מדידת התוצרים הגלויים יוצרת את האקלים הנפשי של הילד, האיש:א.הכל מדיד. יחסים, רגשות, הצלחות, כשלונות, אמת, מוסר, ערך. את החיים כולם אפשר לשקלל ולמדוד.ב.מי שמשקיע טיפש. התוצר הוא החשוב, לא התהליך. לפיכך אין טעם להשקיע, אין טעם לגלות ולחפש, להעמיק. יש טעם רק למצוא את הכלים שבעזרתם ניתן יהיה להפיק תוצרים במהירות ובאיכות הרבים ביותר שיש באפס השקעה.ג.רק הנגלה לעין משמעותי. הסמוי חסר ערך, ואף לא קיים. המשמעות היחידה היא לתוצאה הגלויה. חשוב רק איך אני נראה, לא מה בתוכי. מהו ה"דימוי" שאני יוצר, לא אני באמת.ד.ש מקום בחיים רק לרציונאלי ולתכליתי. רק הרציונאלי הנלמד ורק התכלית הנמדדת בבית הספר הם בעלי ערך בחיים. מה שלא נמדד- אין לו כל ערך. אין מקום בחיים למה שאין לו ערך נצבר.    מהי הערכה דיאלוגית?  ההערכה הדיאלוגית היא השדה החברתי המסייע לאדם בדרכו אל האמת. מכאן יוצא שאם השדה החינוכי והאנושי לא מכוון אל האמת ומציאת הייעוד הייחודי לכל אדם, לעולם לא תוכל להיות בו הערכה דיאלוגית אמיתית, גם אם אופני אותה הערכה יראו מבחוץ כדיאלוגיים.  במהותה ההערכה הדיאלוגית היא הניגוד המוחלט להערכה הפורמלית ולבסיסיה. במקומם היא מציבה מספר בסיסים חדשים.א.אין מידה לאדם, ואין דרך להעריך ולמדוד אותו. ב.רב הנסתר על הגלוי, אך אפשר ורצוי לצאת מתוך הסכמה משותפת למסע חקר שיציף מרחבים חדשים.ג.ההערכה היא עניין שנוצר מתוך החיים הדיאלוגיים. היא נוצרת מעת לעת באופן טבעי ובמישרין מתוך יחסים שיש בהם קרבה ואמון ובאירועים חברתיים ותרבותיים מכוננים ללא כפיה מבחוץ.ד.ההערכה תהיה תמיד תהליך ולא רגע מנותק בחלל.ה.ההערכה היא עניין משותף ולא חד צדדי. משתתפים בה באופן שוויוני מחנך וחניך. מושג ה"כוח" וה"שיפוטיות" מתפוגג והופך למסע משותף, לניכוח ולשיקוף.ו.מעריכים, משקפים, ומבררים תהליכים ולא תוצאות. ההערכה הדיאלוגית ממקמת קודם כל את התהליך הנפשי החד פעמי שהאדם מצוי בו. לעולם לא יבחנו תוצרים באופן נפרד מהתהליכים שהביאו ליצירתם.ז.לעולם לא תיעשה הערכה משווה בין חניך לחניך, בין מחנך למחנך. משקפים את התהליך הייחודי והאישי שעובר אדם, או את התהליכים החברתיים שעוברת קבוצה. ח.אופני ההערכה הדיאלוגית יתאמו את תכניה - לא יהיו מבחנים אובייקטיביים, ציונים, או כל מדידה משווה. יש שאיפה מתמדת לגיוון אופני ההערכה, מכתיבה ועד שיחה אישית, סרט, מכתב אישי, שיחת קבוצה. יש מקום לחיבור לעניין מסורת(חג מעלות, ימי הולדת, סוף השנה) או לצורך מתעורר בשטח(אירוע שיצא מכלל שליטה, קושי, התפתחות יוצאת דופן). ט.ההערכה דיאלוגית איננה סותרת דרישה. להפך. הדרישות העמוקות ביותר לשינוי והתפתחות מצויות בה, אך דרישות אלו לא מגיעות מתוך יחס פורמלי אלא מתוך קרבה, אהבה ואמון.