האמת שאת מגלה אחרי היריון ראשון ובעיקר אחרי הלידה הראשונה, זה שכולם מכינים אותך למשהו אחד, אבל המציאות היא אחרת לגמרי. כשאת בהיריון, כולך שמחה, מתרגשת וזורחת, את מדברת עם כולם על איך שאת מרגישה, איך שהזמן עובר ועם התקדמות ההיריון את מבררת לעצמך את הדברים שאת רוצה לקראת הלידה.
מיילדת פרטית או דולה, חדר לידה טבעי או חדר לידה רגיל, עם אפידורל או בלי אפידורל, נדמה לך שהבחירות הן רבות ושרק הכנה טובה ללידה תוביל לתוצאות שאת רוצה. זה קצת מרגיש לך כמו התקופה שבה בחרת איפה ללמוד תואר ראשון בפיזיותרפיה, והאמת שבסוף יצאת מרוצה.
בהתקרב מועד הלידה את קונה עגלה, מסדרת את החדר, הולכת לקוסמטיקאית ומנסה להספיק דברים כי כולם אומרים לך שבשבוע אחרי הלידה לא תספיקי לעשות כלום. האמת העירומה מתגלה לך מייד אחרי שהתינוק המקסים שלך בא לעולם.
את כואבת, הנקה לא באה לך בקלות, חסר לך המון ציוד והתינוק לא משאיר לך זמן אפילו ללכת לשירותים. כולם אמרו לך שתזדקקי להרבה מנוחה כדי להתאושש מהלידה, ואת, שהיה לך ברור שתצליחי לקחת לעצמך שעתיים של שנת צהריים מידי יום, מגלה לחרדתך שאיפה את ואיפה המנוחה.
את הצהריים את מעבירה בהחתלות, הנקות, פליטות וניסיונות נואשים לגמור את מה שהכנת לעצמך לאכול וכשמגיע הערב מתחילות הצרחות האמתיות. לא סיפרו לך על הדימום שעדיין ממשיך, לא סיפרו לך על הקשיים האמתיים בהנקה, לא סיפרו לך על העובדה ששעות שינה התאדו והפכו לחלום ולא סיפרו לך על גזים של תינוק.
את מוצאת את עצמך רוקדת עם התינוק ושרה לו שירים רק כדי להרגיע אותו ורק כדי לעזור לך להעביר ערב אחד שלו. את מסתכלת על עצמך במראה ולא מבינה לאן נעלמה אותה אישה בטוחה, בוגרת לימודים לתואר ראשון, שחשבה שהיא יכולה לכבוש את העולם ושתינוק זה קטן עליה.
כשהחברות המנוסות שלך נכנסות אליך, את מנסה לא להראות להן כמה קשה לך, אבל חיוך אחד מבין מנפץ את כל בניין הזכוכית שבנית. כן, הן יודעות כמה זה קשה וכן, הן מבינות כמה את דואבת ביותר ממובן אחד.
כל מה שהן יכולות לעשות זה להרגיע אותך ולהגיד לך שהזמן יעשה את שלו, שהתינוק יגדל ואת תביני איך ומה לעשות ושבתינוק השני זה אולי הרבה יותר מורכב אבל בהחלט פחות קשה. כל מה שאת מבקשת מהן זה שהן יחזיקו את התינוק כדי שתוכלי קצת לנוח.
באתר תארים מאות מסלולי לימוד לתואר ראשון www.teariminfo.co.il
